אסור לגנוב אפי' כל שהוא כ"כ הרמב"ם בריש הל' גניב' וכתב שם המ"מ דדין פחות מש"פ בממון כדין חצי שיעור באיסורין: ואפי' ע"מ להחזיר ולא גנבו אלא ע"מ למיקט ולצערו: ומ"ש ע"מ לשלם ר"ל ע"מ לשלם לו גם הכפל וכן אית' בגמרא פ' א"נ ז"ל לא תגנובו דכתב רחמנא ל"ל לכדתניא לא תגנובו ע"מ למיקט ע"מ לשלם תשלומי כפל כו' וכ"כ ב"י ונ"ל דרבינו רמזו דאל"כ ק' דהוה זו ואצ"ל זו דאם ע"מ להחזיר בעין אסור ע"מ לשלם דאין מחזירו בעין מיבעי' דאסור אלא ודאי מ"ש ע"מ לשלם כוונתו לשלם לו כפל דאפ"ל דכוונתו לטובה אפ"ה אסור וע"ד סי' שנ"ט בדין גזילה: עובר על לאו דלא תגנובו כ"כ הרמב"ם שם וטעמו כו' [כמו בב"ח]:

אבל טעותו היה מותר כו' עד ובלבד שלא יודע לו כצ"ל ועד"ר:

ואיזהו גנב פי' להתחייב בכפל ד' וה' כשטבח ומכר לאפוקי גזלן שאינו חייב בהן כדלקמן סימן ש"ן.

ומשעה שמשך הגניבה כו' משנה שם ונראה דהיינו דוקא כשמשכה לרשותו או לסמט' או לחצר שהוא של שניהן דבהני מקומות דוקא מהני' משיכה לענין קנין וכמש"ר בסי' קצ"ב: עד שיגביהנה שההגבהה מועלת אפי' ברשות בעלים כדלעיל סי' קצ"ז וקצ"ח:

ואם הכניסה לרשותו אפי' לגגו חצירו כו' דכתיב אם המצא תמצא בידו ומרבינן מיתורא דתמצא כל מקום המשתמר דומיא דידו אע"פ שלא משכה ולא הגביהה אלא נכנסה לשם ונעל בפניה לגנבה כן פירש"י בב"מ דף י': וכל דבר נתרבה לענין כפל בב"ק דף ע"ג מייתי לה מקראי ומיהו שטרות וקרקעו' והקדשות תנן בפ' הזהב דלית בהו כפל וככ"ר בסי' ש"ן הוסיף עליהם הגונב מן העכו"ם ע"ש:

כגון שהודה שגנב וטבח כו' [עיין ל' הגמרא בב"ח והוא מימרא דר"י שם] ועיין בהר"ן וכן מסיק שם ע"ב בגמ' וקאמר ז"ל היא גופא קמ"ל דכיון דאמר גנבתי דאע"ג דלא אמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר פטור מ"ט תשלומי כפל אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד' עכ"ל ועד"ז יתפרש דברי רבי' שכשהודה שגנב אפי' לא הודה על הטביחה ואחר כך באו עדים שטבח או מכר נפטר מכל הקנס: ומ"ש כגון שהודה שגנב וטבח או מכר צ"ל דהאי וטבח או מכר לאו אכשהודה קאי אלא מל' רבי' הוא וה"ק אף שלא הודה אלא אגניבה ובאמת הוא שג"כ טבח או מכר ואח"כ באו עדים על הכל אפ"ה פטור מכל הקנס מיהו הל' לפי זה הוא דחוק לכן נראה דרבי' לא נחית כאן לדין זה דד' וה' אמר רחמנא ולא ג' וד' אלא ללמד באיזה מקום מודה בקנס פטור ומשום סיפא דאיצטריך לכתוב דאע"ג דהודה בטביחה או מכירה חייב כיון שלא הודה על הגניבה נקט נמי ברישא כשהודה על הגניבה וטביחה או מכירה דחייב ודוק: ומש"ר אבל אם אמר לא גנבתי כו' ל' שאינו מדוקדק הוא [עיין הקושיא בב"ח בד"ה ומ"ש אבל] ורבי' לשון הגמרא הנ"ל תפס ול"ד קאמר אלא כאילו אמר אבל אי לא אמר גנבתי ומיהו תימה שהרי"ף והרא"ש והרמב"ם כולם תפסו וכתבו האי לישנא אמר לא גנבתי וע"כ ל"ד קאמר וכמ"ש וצ"ל דאורחא דמילתא נקט משום דאין דרך הודאה אא"כ תבעו הנגנב וא"ל גנבת את שלי והוא מודה לו שגנב או כופר ואומר לא גנבתי ודוק: ואח"כ באו עדים שטבח ומכר חייב כו' דוקא באו עדים אבל אי לא באו עדים היה פטור מהקנס [אע"ג] דלא חייב נפשיה בהקרן משום דאמר כיון דאין עדים על הטביחה או המכירה כ"א הודאתי אם מחשב הודאתי הודאה לענין תשלומין ליהוי ג"כ דין המודה בקנס פטור וכעין וה כתבתי בדרי' בריש סימן זה: אלא דוקא בפני ב"ד פי' ג' מומחין דלקנסות בעינן מומחין ב"י: ובמקום ב"ד פי' שהב"ד הם במקום ישיבתן ועד"ר:

אין מועיל שום הודאה ליפטר מקנס אע"פ שאין דנין דיני קנסות בזמן הזה מ"מ נ"מ לענין אם תפס אין מוציאין מידו כמש"ר בסימן א' בשם הרמב"ן ועמ"ש בדרישה:

בזמן כו' ומשלם לזה את הקרן אבל לא את הכפל כדדרשינן בפ"ק דקידושין ואם אין לו ונמכר בגניבתו אבל לא בכפלו ונזכר זה ג"כ ברבינו בסי' ל"ח:

אלא גוזרין עליו בגזיר' בס"ת הא דכתב עליו אפשר דהאי גאון ס"ל כרב האי גאון דכ"ר בשמו בסי' ע"א סי"ז ע"ש:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כלל ס"ד דין א' ועד"ר: תשובה מן הדין לא היה לך להשביעו דקדק לכתוב מן הדין כי הב"ד ודאי יש כח בידם להשביעו ולעשות כפי ראות עיניהם שלא מן הדין וכמ"ש לעיל סי' ב' וסי' ד': ומ"ש כי מיד שהגביהה כו' קנאתם פירוש קנאתם לענין זה להיותן עומדים ברשותה לחייב עליהן אפי' באונסין: אם היתה אומר' כו' עד היתה נאמנת כו' פי' נאמנת במגו וכ"כ שם בתשובה: שמעון שראה שאחותו גנבת' כו' נראה דהאי גנבת' ל"ד אלא כמו לקחת' שהרי בסמוך כתב שמעון טוען שבדין לקחה והא דאמר גנבת' משום דחזקה כל מה שנמצא בבית של אדם הוא בחזקת שלו והאחר שבא להוציא בחזקת גנוב הוא וזה שראה אחותו מוציאה כאילו ראה שגנבה ומה שמסיק דהא ליתא דהא טען שמעון שבדין לקחה פשוט דטענה זו אינה מועילה אלא דוקא בנדון זה שלא היו עדים לראובן שהוציאן מביתו ומהני טענה זו שלא נאמר הרי ראיית שמעון לנפשו היא כמו עדים אבל אם היה לראובן עדים ע"ז כבר נתבאר לעיל סי' צ' ולקמן סי' שס"ד דהנגזל נשבע ונוטל אף שזה טוען שבדין לקחה אינו נאמן אפי' בשבועה ואף ששם סימן צ' ס"ב מסיק וכתב אינו נאמן א"ל שהוא איש שאינו עשוי למכור כליו והוציאן טמוני' כו' ע"ש מ"מ הא מסיק וכתב שם בסימן שס"ד דאם לקחן שלא בפניו בכל ענין בחזקת גנוב הוא בידו ע"ש ונדון זה משמע שהמעשה היה שלקחן שלא בפניו (וכ"ש לפי מ"ש וחלקתי שם דאין ראיה משם) זזה שדייק הרא"ש וכתב כיון שאין לראובן עדים כו': שהרי החוטף חפץ מחבירו בפני עדים כו' ל' התשובה וראיה דידיה הוה בעדים דאינש דעלמא ע"כ ע"פ:

ומ"ש ועוד אני אומר אם ראה ראובן כו' כלומר ל"מ בזה ששמעון טוען שהוא יודע שאחותו בדין לקחה שפטור אלא אפי' אם אין שמעון יודע אם היא שבדין לקחה או לא מ"מ כיון שהיא נתנה לו וטוענת שבדין לקחה וכ"כ שם בתשובה ע"ש ומסיק וכתב ל"מ שאין לחייבו במה שסייע אלא אפי' אם אח"כ בגניבה היה בידו והחזיר לה מה שהפקידה בידו כיון שאין עדים שגנבה זולתו אין לחייבו ע"ז: והיה שמעון עוין עליו לישנא דקרא נקט דכתיב ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה (שמואל א י״ח:ט׳):

ששאלת ראובן תבע כו' כלל ק"א ס"ז: כי כל המונח בביתו של אדם כו' ואף דגם כאן לא היו עדים על ההוצאה מדהשיב שמעון אמת היה שהוצאתי משמע שזולת הודאתו לא ידע בבירור שהוא אמת ובתשובה שלפני זה כתב ועוד כיון שאין לראובן עדים כו' משמע דמכח טענה זו לחוד אפי' בלא טענה ראשונה דקנאתה בהגבהה פטור לשמעון מ"מ שאני הכא דלא ידע שמעון שבדין לקחתם וכמו שאמר בטענתו ולא ידעתי כו' לכך חייבו הרא"ש דהו"ל למיסק אדעתיה שכל מה שברשות האדם ובביתו בחזקת שלו אבל בתשובה הראשונה טוען שמעון שבדין לקחתם וגם מ"ש לעיל דאין לחייבו משום שומר אבידה כו' אע"ג דלא ידע שהדין אתה וה"נ ודאי כלתו טוענת שום טענה למה לקחתן וי"ל דשם לא פטר אלא אחזרה שהחזירו להגנב אבל אינו פוטר עבור זה ליכנס לבית חבירו ולסייעו להוציאם ודוק: ומה שטוען שהיא הגביהתם כו' ר"ל והוא לא נתכוין לגזלן נמצא שאין לו טענה עליו וכמ"ש בתשובת הרא"ש ז"ל [הנ"ל] כי מיד שהגביהה כו' וק"ל: