ובכל אלו כולי אם היה עכו"ם או עבד כשראה כולי שם בברייתא וכת"ק דקי"ל כוותיה ואמרינן שם בגמרא דאע"פ שהיה דעתו להתגייר בשעת ראיית העדות מ"מ כיון דעכו"ם הוי בההוא שעתא לא דייק עבד נמי כיון דאין בידו להשתחרר לא דייק ואפילו אי הוה בידיה להשתחרר כיון דאיני חייב בכל המצות כישראל דינו כעכו"ם. ודייק רבינו וכתב שמעיד בהו הגדול כו' לומר לך דדוקא היכא דבעינן עדות בדבר אין הגר והמשוחרר נאמנים אבל תחומין דלא שייך ביה עדות שהרי אפשר למודדו עדיין נמצא שהעדות ביה אינו אלא גילוי מילתא בעלמא בזה אפילו עבד ושפחה גופיה נאמנים מה"ט כמש"ר בא"ח ס"ס שצ"ט [והכי דייק נמי ל' רבינו לעיל שכתב וכן נאמן לומר ע"כ תחום כו' ולא כתב ולהעיד כמו באינך ש"מ דלא שייך ביה ל' עדות ועד"ר:

שוטה פסול להעיד זה פשוט דכיון דלאו בר דעת הוא לא סמכינן אסהדותיה: ומש"ר וזהו שוטה כו'. לאו אפסול עדות מתניא אלא ברפ"ק דחגיגה קתני בברייתא איזה שוטה היוצא יחידי כו' וקאי אכל מה שארז"ל שפסול בהן חש"ו ובי"ד ס"ס א' כתבו רבינו אדין שחיטה ע"ש ומ"ה לא נקט הרמב"ם הני בלשונו אלא אחריני שנראה מהן השטות יותר להגדיל הרבותא בדרך לא זא"ז. ומש"ר והרמב"ם כתב כו' אל תטעה לומר שלפלוגתא עם מ"ש לפני זה כתבו רבינו אלא הו"ל כאילו כתב והרמב"ם כתב בל' אחר ונלמד מדבריו של"ד בהני דנקט הברייתא נקרא שוטה אלא ה"ה כל שנטרפה דעעו כו' וק"ל: מי שיצא יחידי בלילה כו' כתב ב"י ונראה דאין הכוונה דפעם א' מאלו דרך שטות מיקרי שוטה אלא שדרכו בכך וזהו שכתב הרמב"ם כשדעתו משובשת תמיד ובפ"ט מה"ע כתב ע"ש:

הנכפה בעת כפייתו כו' כן הוא בברייתא בפרק ראוהו ב"ד ע"ש:

הפתאים ביותר כו' וכ"כ בעיטור: ומ"ש שאינן מכירין כו' עד הרי אלו בכלל שוטים דקדק וכתב דהן בכלל שוטים ולא שהן עצמן נקראים שוטים וה"ט דאילו שוטים הנ"ל הוא שנטרפה דעתו תמיד בדבר מן הדברים ומתנהג בו שלא כדרך העולם ואף שבשאר דברים הוא חכם נקרא שוטה ע"ש זה העניין משא"כ פתאים הללו שאינו (שינה) [שוטה] גמור בשם א' מהדברים אבל בכל עניניהן אינן מבינים גמורים וגם אין מכירין דברים הסותרין זא"ז וק"ל:

חרש פסול אין זה בגמרא בהדיא אלא שבכל מקום חרש דינו כשוטה וקטן (ומ"ה כ"ר כאן דין חרש בתר דין שוטה וקטן משא"כ במקום אחר דדרך לאקדומי לחרש משום דחרש נלמד משוטה וקטן): וחרש שאמרו כו' כלומר וחרש זה שאנו פוסלים מפני דחש"ו חד דין אית להו ואותו חרש היינו שאינו שומע ואינו מדבר וכך הוא במשנה פ"ק דתרומות ובהוה אמינא זו דחרש גמור דוקא פסול הטעם הוא משום דאין דעתו נכונה וכ"כ הרמב"ם בפ"ט דעדות דהתחיל וכתב ז"ל החרש כשוטה שאין דעתו נכונה ואינו בן מצות ואחד חרש מדבר ואינו שומע כו' אע"פ שדעתו נכונה כו' וכמש"ר בסמוך וצ"ל דה"ק סתם חרש שהוא אינו מדבר ואינו שומע פשיטא דהוא פסול דהרי הוא כשוטה אלא אפילו המדבר כו' ג"כ פסול כיון שאינו יכול להעיד בב"ד ולשמוע הדיינים וק"ל. ולכאורה נראה כו' הא דלא קאמר נמי שומע ואינו מדבר משום דזה היא אלם דכ"ר לעיל סימן כ"ח דלכ"ע פסול מגזירת הכתוב דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם כן נ"ל ולא כמ"ש בזה הב"י ועד"ר. אבל הרמב"ם כתב כו' בפ"ט דעדות כ"כ: ה"ג צריך שיעיד בב"ד בפיו ויהא ראוי לשמוע דברי הדיינין כו' ומה שכתב צריך שיעיד בפיו ולאפוקי אם אינו מדבר וגם לא ישלחו כתבם לב"ד וכמש"ר בשם הרמב"ם בסימן ס"ח סט"ו ועד"ר: ומ"ש ויהא ראוי לשמוע לאפוקי אם אינו שומע והטעם משום דכתיב ושמעה קול אלה וס"ל להרמב"ם דממעטינן מיניה פרט למי שאינו יכול לשמוע דומיא דממעטינן אלם מואם לא יגיד ב"י:

וכן אם נשתתק זהו שדיבר תחילת ברייתו ואח"כ נעשה אלם: אע"פ שנבדק כו' הא דכתב דין בדיקת נשתתק יותר מבאינך דשייך בה ומשום דנמשך הרמב"ם אחר ל' הגמרא דפרק מי שאחזו ע"ש וגם בדיקה במש"ר בסימן רל"ה סי"ט משום דל"ת דנשתתק דהיה לו שעת הכושר מתחילת ברייתו לא פסלוהו מחמת שאינו יכול לדבר משום הסיבה שנתהווה אצלו שמחמתו נשתתק ומחמת אותה סיבה נעשה חסר דיעה ויהנה לו בדיקה קמ"ל:

סומא פסול כו' כן אמרינן בגמרא פ"ב דגיטין ע"ש: שהוא מכיר הקול והאנשים ובס"א כתב קול האנשים אבל ברמב"ם בפ"ט כתב כנוסחא שלפנינו ז"ל אע"פ שמכירין הקול וידעו האנשים פסול כו': אבל סומא בא' מעיניו כשר הא דלא כתב רבינו ג"כ אשה שפסולה לעדות כדאיתא בפ"ק דר"ה כתב הב"י שסמך רבינו על מ"ש בר"ס ל"ג כל הפסולין לדון פסולין להעיד ובסימן ז' כתב שאשה פסולה לדון עכ"ל ואע"ג דדין סומא ג"כ כתבו שם י"ל שחזר וכתבו כאן להשמיענו דאע"פ שהוא מכיר הקול כו' והא דלא כתבו בסימן ז' בדין דיין משום דאין הכרה בקול והאנשים רבותא שם וק"ל: