Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הטוען על הפקדון כו' עד קודם שבאו עדים בפרק מרובה (בבא קמא דף ס"ג) איתא כן שם בברייתא וגמרא אהא דכתיב בפרשת משפטים בשומר חנם כי יתן איש אל רעהו כו' ע"ש דיליף שם הכל מקרא למש"ר ומשם נלמד ג"כ דדוקא בטוען טענת גנב הוה דינא הכי ולא בטוען טענת אבד ונשבע והוכחש בעדים וכמש"ר אח"ז. כתב הרמב"ם כו' בפ"ד מהל' גזילה כ"כ וס"ל כרב ששת דפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק"ז ע"ב) דאמר כתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו כו' הא שלח ידו פטור ופירש הרמב"ם הטעם דכיון דשלח בו יד קודם שבועה הו"ל גזלן ולא גנב ועיין במ"מ שהאריך בישוב דבריו והרא"ש ס"ל כרבי חייא בר בא אר"י כו' ע"ש באשר"י וכתבתי קצת מיניה בסמוך ס"ג:
טען נאבד ונשבע ע"ז כו' כבר כתבתי דאיתא בפרק מרובה דבטוען טענת אבד אע"פ שנשבע ע"ז והוכחש בעדים פטור מהככל וכאן למדנו רבינו דאפילו טוען אח"כ טענת גנב ונשבע ע"ז והוכחש בעדים דפטור מהכפל והוא מהמימרא דר"י ורבי אילעא בב"ק דף ק"ז ז"ל אר"י הטוען טענת אבד ונשבע וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה פירש רש"י פטור מכפל הואיל ויצא שומר זה ידי בעלים בשבועה ראשונה שמב"ד ראשון נסתלק מידם אפילו מתשלומיהן דהא ש"ח פטור מגניבה ואבידה שבועה זו לאו שבועת הדיינים (לחייבו ע"י כפל דכיון דנשבע תחלה שוב לא היו מחזירין השבועה לבעלים עכ"ל ועד"ר ועמ"ש התוס' דף ק"ח ע"א בד"ה וחזר וטען טענת גנב כו' ולבסוף העלוהו בתימה ולפי מ"ש ניחא קצת ודייק הרא"ש מכאן דמדלא קאמר רבי אילעא הואיל וקנאה כבר בשבועה משמע דלא מהניא שבועה וה"ה שליחות יד למפטר מכפל (ולאו כשליח דמי) והמ"מ תירץ אליבא דהרמב"ם דשאני שליחות יד מנשבע דגזירת הכתוב הוא וכמ"ש בסמוך:
הטוען טענת גנב כו' שם דף ק"ח ע"ש והכלל דהודאת פיו אחר השבועה מחייב חומש ולא כפל ועדים מחייבים אותו אחר השבועה דנגנבה כפל ולא חומש ודין חומש אינו נוהג בזמנינו מש"ה לא כתבו רבינו:
כתב הרמב"ם הפקיד לשנים כו' בפ"ד מהל' גניבה כ"כ וז"ל הגמרא שם דף ק"ח בעי רבינא כו' [עיין בב"ח שמביאו] ומפרש הרמב"ם דקרן פשיטא ליה דמשלם בין שניהן וגם החומש אותו שהודה ולא מיבעיא ליה אלא בכפל אותו שבאו עליו עדים והרא"ש מביא ראיה מהאיבעיא דאיבעיא שם לפני איבעיא זו שהכפל פשיטא ליה שם דמיחייב אותו שבאו עליו עדים ובחומש מיבעיא ע"ש ונראה שכאן אינו משלם אלא חצי כפל על חלקו דהא לשניהם יחד הפקידו:
תבע המפקיד פקדונו מנפקד כצ"ל והוא מימרא דרבא שם דף ק"ח: וכפר ובאו עדים כן היא הגירסא בנוסחאות המדוייקות ולא כס"א שנדפס בהן וכפר ונשבע דהא גנב א"צ שבועה כדלעיל בריש הסימן וגם בגמרא ליתא: שאע"פ שיצא ידי בעלים כצ"ל: וכשהודה לו כו' ואין לו עסק עם המפקיד ז"ל רש"י דכיון דנאמן אנן סהדי דניחא ליה לבעלים שיתבע לזה דאי משתכח בידיה ניחא ליה דתיהוי בידו דהאיך הילכך תביעתו תביעה וממילא הודאתו שהודה לו הודאה אבל אם לשקר נשבע אנן סהדי דלא ניחא ליה למריה דליהוי תו שומר עליה ותביעתו אינו תביעה וא"כ הודאת גנב אינו הודאה וק"ל: ואם תפסו אין מוציאין כו' ולפי גירסת רש"י יראה כו' עבד"ר:
תבע המפקיד לנפקד ושלם כו' ובאו עדים שגנב אין מוציאין מיד הגנב איבעיא שם בגמ' ע"ש: ואם תפס אין מוציאין מידו עד"ר:
דכתיב כי יתן איש אל רעהו כו' רבינו קיצר כאן דמלשונו משמע דשניהן למד מהאי קרא לחוד דמדאצריך קרא שתהא הנתינה בגדלות ובאיש ממילא הוא גדול אח"כ בשעת תביעה וק' דא"כ לא הו"ל לרבינו למכתב אלא עד שתהא הנתינה בגדלות אלא ודאי כוונתו במ"ש ותביעה בגדול בא למעט אם גנב את אבי הקטן בגדלותו ומת ותבעו הקטן וזה לא נלמד מהאי קרא לחוד אלא בצירוף קרא אחרינא דכתיב באותה פרשה עד אלהים יבא דבר שניהן דבעינן שתהא נתינה ותביעה שווין כא' ואתרווייהו בעינן איש כ"כ התוס' בפ"ב דכתובות וכבר כתבתיהו לעיל ר"ס צ"ו ע"ש והא דלא כתב רבינו אלא אפילו נתנו לו כשהוא קטן משום דבזו כ"ע מודים וכמ"ש בר"ס צ"ו ע"ש:
גם זה דינו כגנב כו' בב"ק דף פ"ו מ"ט דכתיב על כל אבידה אשר יאמר כי הוא זה: וכתב הרמב"ם שנגנב בלסטין כו' בפ"ד מהלכות גניבה כ"כ: שהרי פוטר עצמו בטענת גנב פי' וע"י שבועה שנשבע על ככה וכנ"ל וק"ל: