היורד לתוך שדה חבירו כו' בב"מ דף ק"א אסיקנא דאמר רבי יעקב אמר ר"י בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו א"ד משום ישוב ארץ ישראל וא"ד משום כחשא דארעא (דכבר הכחישו הנטיעות את השדה שינקו ממנו ומש"ה כיון דהפסידו ממון אפי' בח"ל אין שומעין לו רש"י וכן מוכח פי' זה שם מן התוס' ולא כע"ש ע' בסמ"ע) מאי בינייהו חוצה לארץ ופסק הרמב"ם בפ"י מהל' גזילה כלישנא בתרא ובזה טעם דברי רבי' מבוארי' דהנוטע אינו יכול לומר עצי אני נוטל אפי' בח"ל משום כחשא דארעא אבל בעל השדה יכול לומר כן ולומר איני חושש על כחשא דארעא דידי ובבונה חורבתו של חבירו דלא שייך שם כחשא שומעין גם לבונה כשאומר עצי ואבני אני נוטל וכמש"ר בסמוך ס"ו. ומ"ש די"א דאם היא עשויה ליטע אין שומעין ה"ט דס"ל דמסמא ניחא ליה ותואנה הוא מבקש וכמ"ש הראב"ד פ"ד בחורבה וגם הרא"ש כתב שם דמסתבר טעמיה ומיהו ה"מ היכא דלא השתמש בחורבתו ויש לו משלו שראוי לבנות בנין כזה בלי קיפוח פרנסתו דאז תואנ' הוא מבקש ובכאן אף שעומדת ג"כ ליטע הרי בעל השדה אומר שניחא ליה לשמש בו בזריעה דלא גרע מרוצה לשמש שאר תשמישין בחורבתו כמקדמת דנא: ומ"ש אין שומעין לו כו' פי' אלא נותני' לו כפי מה שנותנין לשאר שתלי העיר וכדין אם גילה דעתו דניחא ליה בהנטיעה דכ"ר בסמוך דאם שדה העשויה ליטע הוא דשמין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטענה והיינו כשאר שתלי העיר וכן פירש"י והרא"ש בגמרא אמ"ש ידו על העליונה ע"ש (אלא שכאן חילק הרא"ש מטעם שכתבתי כיון שאומר שניחא לו בזריעה) והיינו כשהשבח יתר על ההוצאה וכשההוצאה יתירה על השבח משמע מדברי הרי"ף והרמב"ם דנותנין כל ההוצאה כיון דעשויה ליטע הוא וניחא הוא במה שנוטעים ולולי שנוטעה זה הוה הוא הוציא הוצאה כזו עליה ואף שהב"י הביא תלמידי רשב"א דכתבו דלא מתחוור להן פי' הנ"ל בפי' דידו על העליונה מ"מ האחרונים תפסו לעיקר כמ"ש וכן מוכח בש"ע ע"ש בסמ"ע ועד"ר מ"ש עוד מזה.

והרמ"ה כתב כו' עד שמין כמה אדם רוצה ליתן כו' כבר כתבתי דהאי שמין כו' הוא כפי' ידו על העליונה הנזכר בגמרא והא דשינה הרמ"ה והתחיל בל' ידו על העליונה וסיים בל' שמין ליה [ונ"מ] כמש"ר בשם הרמב"ם בס"ס (שע"א) נראה דה"ט משום דהרמ"ה אל' הגמרא קאי אמימרא דרב ושמואל ואעובדא דרב דמייתי עלה שם הבאתיה בדרישה בר"ס זה שם בדברי שמואל דאיירי בשדה העשויה ליטע קאמר ל' שמין ליה ובעובדא דרב דמייתי עלה ופי' הרמ"ה דמיירי בשדה שאינה עשויה ליטע ושם הזכיר כשגילה דעתו דניחא ליה ידו על העליונה ע"ש ודו"ק ועיין בב"י שהכריע כדברי הרמ"ה וכתב שם דהיינו דוקא כשבעל השדה אמר מתחלה אינו חפץ בנטיעותיך ואח"כ גילה דעתיה שניחא ליה בנטיעותיו דהוא גרע ואמדינן דעתיה דניחא ליה כאילו היתה שדה עשויה ליטע ושהכי דייק לישנא דרש"י כו' אבל כשמתחלה אמר הואיל ונטעת אותי אני רוצה לקיימה גם הרמ"ה מודה דכשהוא שדה שאינה עשויה ליטע דידו על התחתונה ואין משמעות ל' רבינו כן מדכתב או אפי' שאמר כו' דמל' אפי' משמע בשלא אמר שאינו חפץ בהן וע' בסמ"ע ועיין בעיר שושן מ"ש בר"ס זה שלא דק לפי מ"ש הנ"ל:

ובעל בנכסי אשתו ושותף כיורד כו' כצ"ל וכתב המ"מ דהיינו באשתו קטנה ומשום תקנה אבל אשתו גדולה שמין לו וידו על התחתונה:

הבונה חורבתו כו' וכ"כ הרמב"ם שם פ"י דהל' גזילה וכרב המ"מ דהו"ל כשדה שאינה עשויה ליטע:

אמר בעלי הבנין עצי ואבני [אני] נוטל שומעין לו מסקנא דגמרא שם בפ' השואל וכבר כתבתי הטעם דלית בזה משום כחשא דארעא:

שדרו ממתיבת' כו' כ"כ הרי"ף שם ועיין בנ"י מ"ש ע"ז: והראב"ד כתב שאין שומעין פי' לבעל החורבה. מסתבר טעמיה כו' ז"ל ב"י הפל בפסקי הרא"ש ז"ל ואפשר דאף דלמאי דשדרו ממתיבתא איתנהו לדברי הרא"ש עכ"ל:

שאלה לא"א ז"ל כו' אין ראובן יכול להוציאו עד שיתן לו יציאותיו כו' אע"פ שגם השואל לא נסתפק בזה אלא אם צריך ליתן גם כל השבח מ"מ מדכתב לו בשאלתו דכשבא ראובן הוציאו לשמעון מביתו כו' הו"ל כאילו שאלתו היתה ג"כ אם הדין עם ראובן שלא רצה ליתן לו כלום או להיות ידו על התחתונה מש"ה השיב לו דלענין מה שהוציא לצורך הבנין אין הדין עם ראובן אלא צריך ליתן לו כו' ומה שסיים וכתב ז"ל וכשראובן נותן לשמעון זה או יצא מביתו אפשר דהוצרך לכתוב ג"כ ללמדנו דלא יכול שמעון לומר לפחות אדור בבית כשיעור ימים ושבועות שהיה ראובן צריך לבנותו כשבא וראה שביתו נטה לנפול קמ"ל. וסיידו וכיידו פירש"י סייד טיח בסיד כייד מצוייר ציורים ע"ג הכותל וע"ל סי' ער"ה שם כתבתי דצ"ל ציידו: אע"פ שאין הבית רעוע שניחוש לנפילה: ועוד כי הסיד היה כו' פי' ועוד יש לשמעון לטעון שהוא לא הוסיף בנין להנאתו שהרי קודם לכן ג"כ היה סיד אך שהיה מעופש ולכן בנאו מחדש לתיקון הבית.

הרי זה כנוטע שדה העשויה ליטע פי' ומש"ה שמין לו כמה אדם רוצה ליתן כו' כדמסיק לאפוקי אם לא היה עשוי לבנות דהוה ידו על התחתונה וכנ"ל לענין לומר לו שקול עציך ואבניך וכבר נתבאר דהרא"ש ורבינו ס"ל דאפי' בעשויה ליטע ולבנית יכול לומר שקול והב"י כתב שכן דעת הרמב"ם וה"ה כאן בבונה בחצר דלא עדיפא מיניה וכמ"ש בדרישה.

כל מה ששמין כו' כתב המ"מ דזה נלמד מההוא דפ' האשה שנפלו דאמרי' שם בע"ה שהוציא בנכסי אשתו ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול אע"ג דבעל כיורד ברשות עכ"ל. בין שהיתה ידו על העליונה כו' ר"ל בין שירד ברשות שידו על העליונה ואם היציאה יתירה נוטל היציאה וכמ"ש בדרישה וה"ה אם השבח יתר על היציאה דאף שנוטל חלק בהשבח מ"מ נוטל ג"כ ההוצאה בין שירד שלא ברשות שידו על התחתונה דאפי' אם השבח יתר אינו נותן אלא כשיעור ההוצאה לעולם כשבא לגבות סך ההוצאה צריך לישבע: ומ"ש הרמב"ם וכן זה הנוטל שבח בלבד והיתה ידו על העליונה א"צ שבועה כו' נ"ל כוונתו דע"כ דיבר כשנוטל כדינו סך ההוצאה שיכול לומר איני רוצה לישבע ישומו הבנאים כו' ועתה בא לומר דה"ה נמי אם היתה ידו על העליונה והיציאה יתירה על השבח דהדין ליתן לו ההוצאה אם הוא אומר איני רוצה ליקח ההוצאה היתירה בשבועה אלא השבח בלא שבועה וז"ש נוטל השבח בלבד פי' אם אינו רוצה ליקח אלא השבט בלבד שהוא פחות מההוצאה כדי שלא יצטרך לישבע שומעין לו וכל מה שישומו מהשבח יטול בלא שבועה ולא מצי אמר ליה כיון דרמיא עליך השבועה או השבע וטול יציאתך או לא תטול כלום וק"ל.

וכשטוען בעל השדה כצ"ל. שהרי אומר לבעל השדה והרי עדיין לא שמו כו' כתב המ"מ שם דזה למדו מפ"ק דבתרא מכותל חצר שנפל שמחייבין אותו לבנות עד ד"א שנתן כו' ומפרש בגמרא דיתר מד"א מי יימר דמחייבי רבנן ואיך אמר שנתן ורבו' כתבו לעיל בס"ס קנ"ז.