Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כשם שאסור לאדם שיזיק כו' יש בו רוח חיים כו' אין בו רוח חיים כגון בור אש ותולדותיהן כל אלו מפרשין בתורה ורבינו מבארם בסימנים הבאים כ"א במקומו: שאם היה חייב בנזקיו כו' כבר כ"ר ג"כ בסי' שמ"ט ס"ג ושם ביארתיו: בהמה דכתיב כי יגוף שור את איש כו' ז"ל ב"י השתא אהדר לפרש מ"ש תחלה שהוא חייב על נזקי ממונו בהמה חיה או עוף וקאמר השתא בהמה מפרשי בקרא כי יגוף שור איש כו' ומינה ילפי' לחיה או עוף עכ"ל. ותנן אחד השור וא' כל בהמה כו' עד"ר:
ומש"ר ואין הדין שוה בכלן כו' הכל מבואר בפ"ק דב"ק ע"ש: ויש שיש בהם דברים שמועדים כו' כצ"ל וה"ק יש שני מינין א' שהן מועדין מתחלת היזקן כגון הזאב והארי כו' וכמש"ר אח"כ בס"ג. ויש מין שני כגון בהמה שהוא מחולק שבמקצת דברים הוא מועד מתחלתו והיינו בשן ורגל שבו ובמקצתו הוא תם מתחלתו כגון בקרן ועיין בר"ס ש"ץ ושצ"א ושם מבואר למה זה תם מתחלתו וזה מועד ועיין ל' הרמב"ם פ"א דנזקי ממון הלכה ד': ועוד יש בין תם למועד כו' עבד"ר: חיוב הנזק על נכסי בעליו פי' שנוטל השור המזיק ומותר הנזק משלם מביתו לאפוקי שור תם שאין לו שיעבודא אלא על גוף המזיק והטעם כיון דקנס הוא לא קנסוהו הבעלים בממונם אבל נ"ש לאו קנס הוא אלא כהזיקו הבעלים בעצמן: ותם נעשה מועד ע"י ג' נגיחות זא"ז פי' בג' ימים בכל יום פ"א אבל אם נגח ג' פעמים ביום א' או בב' ימים אין נעשה מועד ע"י כך ועד"ר:
וכתב הרמב"ם ז"ל שכולן כו' בפ"א דנזקי ממון כ"כ ע"ש כגון הארי לדרוס ולאכול פי' מפני שהארי מלך בחיות ולא ישוב מפני כל אין ממתין לה עד שתמות אבל זאב ושאר חיות מפני מורך לבבם אינם אוכלים בעוד טריפה חי ומנענע כ"כ הרא"ש סוף פ"ק דב"ק נמצא דמ"ש או לטרוף ולהניח ר"ל שטורף הבהמה ומניחו שם מומת על הארץ ואינו אוכל כלל וזה דרכו הוא ולכך הוה מועד ארי ונחש שממיתין אע"פ שאינן נהנות כיון שכן דרכם ונח בזה רוגזם וכמ"ש עוד מזה בסמוך: וחייב עליו ברשות הניזק נ"ש ופטור בר"ה פי' דוקא לר"י דאין א' מהן מועדין אלא בדבר שדרכו בכך נמצא שיש לו דין רגל דחייב ברשות הניזק ופטור בר"ה לאפוקי לדעת הרמב"ם דס"ל שחייבים בכל מיני היזק שהזיקו אע"פ שאין דרכן בכך ממילא אין לו דין רגל דרגל אורחיה הוא משא"כ בזה וחייב אפי' בר"ה: כדין רגל שנאמר ושילח את בעירה וביער בשדה אחר ודרשינן בריש ב"ק ושילח זה הרגל וביער זה השן ור"ל דהיזיקות אלו צריכין שיהיו בשדה ורשות אחר דהיינו ניזק: וחייב ח"נ כו' בין בר"ה כו' והיינו בפחת שפחתה המיתה אבל על הנבילה שאכל משלם נ"ש ברשות הניזק ומה שנהנה בר"ה וכמ"ש סי' שצ"א: וזאב ושאר חיות דרכם בטריפה הא דלא כללינהו במלה א' לכתוב ושאר חיות דרכם כו' משום דהרא"ש שם בפ"ק דב"ק כתב בפשיטות דדרכו של זאב בטריפה ואח"כ כתב ונ"ל דרוב ונמר וברדליס דרכן בטריפה כמו זאב וק"ל: ונחש נמי מועד ז"ל התו' והרא"ש שם והנחש נמי אע"פ שלא נהנה בנשיכתה כדאמרי' בפ"ק דתענית שמתקבצים כל החיות אצל הנחש וא"ל מה הנאה יש לך כו מ"מ כיון דאורחיה בהכי הוה כמו רגל וחייב ברשות הניזק נ"ש ובר"ה פטור ולא חשבינן לית כקרן בתר דנעשה מועד עכ"ל ור"ל לדין קרן שנעשה מועד דחייב ב"ש אפילו בר"ה. אבל בשן ורגל הן מועדין כו' דשן מועד לאכול הראוי לה ורגל מועדת לשבור דרך הליכתה:
וקרן תמה כו' שם דר' י"ד תניא ד' כללות היה רשב"א אומר ע"ש בין שהזיק בר"ה בין שהזיק ברשות הניזק פי' ולאפוקי מר"ט דאמר בחצר הניזק משלם נ"ש: או בחצר השותפין באיזה ענין שיהיה לאו בכל ענין קאמר דהא בסמוך יתבאר דאם היה לזה רשות לשוורים ולזה לפירות אז אם הזיק בעל השוורים לבעל הפירות בקרן פטור אלא ה"פ באיזה ענין שיהיה בו שותפין ממש שוה בשוה וא' מזיק לחבירו באותו דבר שהוא משותף עמו בחצר. ויותר נ"ל לומר דה"ק אף אם אין הרשות שלהם מיחשב ג"כ חצר השותפין אם מושכר לשניהן או חצר הניזק או המזיק והשכירו להאחר ועד"ז כתב הנ"י ז"ל ול"ת שיהיה הרשות קנוי לו אלא אפי' מושאל לו לפי שעה רשותו מיקרי עכ"ל וי"ל ג"כ דה"ק או אחר שתכניס שורו בחצר השותפים הזיק לאחד מהן באיזה ענין שהיו בו שותפין פי' אפי' מיוחד להם לשוורים ולא לפירות ועבר א' מהם והכניס לשם פירות ובא א' מן השוק והכניס בו שורו שלא ברשות והזיק לבעל הפירות בשן ורגל מ"מ מיקרי לגביה חצר הניזק וחייב וכעין זה כתב המ"מ בפ"ב מהל' נזקי ממון בביאור דברי הרמב"ם והביאו ב"י לפסק הלכה סוף ס"ז וכתבו ג"פ מור"ם בש"ע סי"ו והכי דייק קצת לשון רבינו שכתב או בחצר השותפין ולא כתב או בחצר (שאינו) של שניהם כמ"ש אח"כ או בחצר שאינו של שניהם ודו"ק:
ומיהו פועלים שנכנסו כו' עד"ר. בזמן הזה מנהג פשוט הוא כו' כן הוכיח שם ממה שהשמיט הרי"ף הך ברייתא ע"ש. ומ"ש וגם אין מצוי לאדם מעות בכיסו לפרוע לפועלים ובימיהן היו רגילין להמחות אצל שלחני או חנוני לכך היו תובעין מהן בשוה הלכך ע"פ המנהג המצוי בינוני ישתנה הדין כו'.
ושן ורגל אין חייבין כו' ואצ"ל ברשות המזיק דק"ו בקרי הוא שחייב בר"ה פטור ברשות המזיק שן ורגל שפטורין בר"ה אינו דין שפטורין ברשות המזיק ואף שפשוט הוא כתבו רבינו לו אצ"ל כדי של"ת שלא מיעטה התורה במ"ש וביער בשדה אחר אלא רשית המזיק מש"ה כתב דזה אצ"ל הוא וק"ל. ומיהו אם התיזה אבנים בר"ה והלכו ברשות הניזק כו' חייב הכי אמרי' שם דף י"ע וכתבה הרא"ש דאע"ג דגבי דרסה על הכלים ונתגלגלו למקום אחר ונשברה אסיקנא דבתר מעיקרא אזלינן (כמ"ש בס"ס שצ"א) שאלי התם שהכלי שהזיק היה התחלתו בר"ה משא"כ שהניזק לא היה מתחלה ועד סוף בר"ה וגלי לן קרא דאזלינן בתר הניזק ולא אחר דברים הגורם הנזק דכתיב וביער בשדה אחר ונלע"ד ע"ג דסתם רבינו וכלל יחד דין התיז אבנים כו' ודין ען ארוך וכתב על שניהן סתם חייב לא בחדא מחתא מחתינהו דבדרס על עץ ארוך בר"ה והזיק בדריסתו כלי העומד ברה"י חייב נ"ש דהא כ"ר בסי' ש"ן דאם הזיקה הבהמה במשוי שעליה או התרנגול במשיחה התלוי ברגלו והזיקה דרך הילוכו חייב נ"ש ואילו ההיתוז אבנים יתפרש סי' ש"ץ דר"ל חייב ח"נ וכאן לא נחית רבינו לעיקר הדין אלא לאשמועינן דל"ד לדרסה ע"ג הכלי ונתגלגל כו' ועיין באשר"י בפ"ק דב"ק ובתו' דף ז' ע"א בד"ה תאמר בהני דברשות שור יוכיח כו': וחצר שאינו של שום א' מהן כו' עד וראובן שהכניס פירותיו לחצר שמעון כו' ונתבאר מסוגיא דמקשן ותרצן פ"ק דב"ק דף י"ג ומשם והלאה ועיין בדברי הרא"ש שם שכתב כל הני חילוקים מדקדוק הסוגיא ע"ש והטעם דפטור כשהיה של שניהן מפני שיש להן רשות להלוך בכאן ודרך הבהמה להלוך ונאכול כדרכה ולשבר בדרך הילוכה ועל הניזק היה מוטל שלא להניח שם דבר שנפסד בשן ורגל. אבל אם היא של שניהם רק לפירות ונכנס בו שורו של א' מהן ואכל פירות חבירו. הטעם שחייב דהוי ברשות הניזק וקמ"ל דחייב בה על השן ועל הרגל כ"ש דנתחייב בה על הקרן דהא בקרן חייב בין ברשות הניזק בין בר"ה כל שאינו מיוחד להחזיק: או שהיא של שניהם לשוורים ולא' מהן לפירות והכניס פירותיו ואכלם שור חבירו הרא"ש הוכיח כן מתירוצא דרבינא וסיים ביה ז"ל אע"ג ששור המזיק נכנס שם ברשות קרינן ביה חצר הניזק כיון דמיוחד לא' רק לפירות ע"כ והר"ן כתב הטעם בזה שסתמא כי נותנין פירות בחצר לא מעיילי שוורים להתם כדי שלא יטנפו הפירות או יאכלם וא"כ כי נשתעבד לתרוייהו לשיורים ולחד לפירות ודאי הוא באופן זה דכל זמן שירצה כל חד למיעל שורו דידיה הרשות בידיה ואם ירצה זה לעיי"ל פירות דידיה אין להשני רשות להכניס בו שורו כל זמן שמונחים שם פירותיו וכי הכניס כאילו הכניס ברשות הניזק ע"כ תורף דבריו ע"ש. ונראה דלכאורה שהוא ג"כ טעם הרא"ש ורבינו אלא שצ"ע דלדעת הר"ן שלא היה לו להכניס שם שורו כל זמן שהפירות שם א"כ אם הכניס שורו בזמן שהפירות שם והוזק בפירות כגון שהוחלק בהן הול"ל דפטור כיון דשלא ברשות הכניס לשורו כל זמן כהפירות שם וק' מ"ש ממש"ר בסמוך בהוזק פרה בטלית דצריך בעל הטלית לשלם לבעל הפרה היזק דהפרה וצריכין לחלק לפ"ז דשאני פירות דמסתמא יאכל מהן הבהמה בהא דוקא אמרי' דלא הו"ל להכניס שם שורו משא"כ טלית אבל ל' הר"ן והר"ש משמע כן וגם רבינו נא הו"ל לסתום אלא לפרש חילוק זה ולכן צ"ל דגם לדעת הר"ן כיון דמ"מ יש לו רשות להכניס שם שורו נהי דאיחייב בעל השור בנזק הפירות מ"מ בעל הפירות מחוייב לשמור פירותיו שלא יוזק בהן בעל השור ולפ"ז מדוקדק יותר ל' הרא"ש מל' הר"ן ודו"ק: ואם היא של א' מהן לפירות ולא לשוורים כו' אין זה שם בהרא"ש אלא שמטעמו שכתב שם משמע ממילא ג"כ דין זה וכ"כ ב"י: והיזק אותו שהיא מיוחדת לשוורים לאותו שמיוחדת לו לפירות בשן ורגל חייב הוא פשוט ע"פ טעם הרא"ש הנ"ל דכיון שיש לזה לבד רשות להכניס פירות בחצר זה היה לגביה שדה אחר אעפ"י שהכניס שורו ברשות. ומ"ש דלגבייהו הוה חצר הניזק ר"ל לגבייהו דשן ורגל ומשום דלגבי שן ורגל וביער בשדה אחר כתיב דלמדינן מיניה דאין חייב בהו אלא בחצר הניזק ומ"ש ובקרן פטור פי' אם הכניס בעל הפירות ג"כ שורו והזיק שורו של בעל השוורים לשורו של בעל הפירות (והא דקרי להיזק שור בשור בשם קרן משום דקרן הוא ההוזק כנזכר בפסוק בהדיא בשוורים דכתיב כי יגח שור איש את שור רעהו ושן ורגל נזכר בקרא דכתיב ושלח את בעירה וביער בהיזק פירות וק"ל) פשיטא דפטור דהכי כיון שאין לבעל הפירות רשות להכניס שוורים הוה חצר המזיק וז"ש דלגבי דידיה הוי חצר המזיק ר"ל לגבי קרן ומשום דחיובו דקרן הוא בכל מקום בר"ה ובחצר השותפין ובחצר שאינו של שום א' מהן זולת בחצר המזיק וכנ"ל מש"ה הוצרך לכתוב דהו"ל לגביה חצר המזיק ודוקא בכה"ג שנגח שורו לשור דבעל הפירות אבל אם הזיק בעל השוורים לבעל הפירות בפירותיו בהיזק קרן כגון בבעיטה או רביצה קלקל פירות חברו דהוה ג"כ תולדה דקרן בזה ודאי חייב בעל השוורים מטעם הנ"ל דכיון שאין לו רשות להכניס פירות כל לגבי פירות חצר הניזק מיקרי וכמש"ר בסמוך היה מיוחד לשניהן לשוורים ולאחר לשאר דברים והזיק שור של א' לטלית של האידך שמיוחד לו להכניס דחייב בעל השור על נזק הטלית וכ"פ שאין מיוחד אלא לא' לשוורים ולהשני לשאר דברים וק"ל. (וראיה למ"ש מש"ע שכתב בסמוך ז"ל ואם הזיקה בהמתו כו' במקום שכ"ד היזק קרן וכמ"ש בסמוך): ומ"ש ואם הזיק אותו שמיוחדת לו לפירות לאותו שמיוחדת לו לשוורים בקרן חייב כו' בשן ורגל פטור כו' פי' אם הכניס בעל הפירות שוורים ובעל השוורים פירות ואכל שור של בעל הפירות פירות חבירו דהיינו היזק דשן או קלקלם ברגל פטור בעל הפירות דכיון שאין לבעל השוורים רשות להכניס פירות ושינה והכניס לא מיקרי לגבי השני חצר הניזק אעפ"י שגם הוא מכניס שווריו שלא ברשית יכול למימר ליה אם היו פירותך או שורך מזיקים לשורי היה גם כן פסידא דידי דיש לכל א' רשות לשנות ולהכניס מה שאין החצר מיוחד כו' אך שאם יזיק א' מהם פסידא דידיה הוא אבל בקרן חייב פי' אבל אם נגח שורו של בעל הפירות לשורו של בעל השוורים חייב ח"נ דכיון שיש רשות לזה להכנים שורו ולא לזה הרי הוא חצר הניזק כן נ"ל לפרש דברי רבינו. אבל א"ל דה"ק אם הזיק בעל הפירות בפירותיו לבעל השוורים בקרן שרבץ עליהן השור וניזק ע"י כך חייב כיון דיש לזה רשות להכניס שור ולא להשני לגבי קרן מיקרי חצר הניזק אעפ"י שיש להשני ג"כ רשות להכניס פירותיו וכמ"ש בסמוך בטלית. דהא בכה"ג לא הזיק בעל הפירות לבעל השור אלא השור הזיק את עצמו במה שרבץ על הפירות ועוד דא"כ מאי בשן ורגל פטור דקאמר וכ"ת דה"ק ששורו של בעל השור ע"י הילוכו על הפירות ניזק ברגלו או שאכל מהפירות יותר מדאי עד שהוזק מרוב האכילה א"כ ק' ברגל אמאי פטור מ"ש מהוזק שורו בטלית דבסמוך חייב בעל הטלית בהיזקו דשור ועוד למה קאמר אם הזיקו בשן דפטור משום דהו"ל לגביה חצר המזיק הא אפי' הו"ל חצר הניזק ג"כ פטור משום דהו"ל לזה לשמור שורו שלא יאכל יותר מדאי וכמ"ש רבינו בסי' שצ"ג דכי ניזק השור מרוב האכילה אפי' הכניס זה פירותיו לחצירו של בעל השור שלא ברשות פטור. ובש"ע כתוב בהדיא אם הזיקה בהמתו של אותו שמיוחדת לו לפירות לאותו שמיוחדת לו לשוורים בקרן חייב כו' הרי לפנינו בהדיא דבמקום שכ"ר בקיצור שהזיק בעל הפירות לבעל השוורים בקרן הוסיף הוא ופירשו דהאי בקרן ר"ל במה שהכניס בעל הפירות בהמתו והזיקה לבהמתו של בעל השוורים וממילא יתפרש ג"כ מש"ר שם אחר זה דבשן ורגל פטור כו' דאבהמתו הנזכר קאי ור"ל שבעל הפירות הכניס בהמתו ובעל השוורים הכניס פירותיו ואכל בהמתו הפירות דבעל השוורים אלא דקיצר כיון דגילה הפי' פ"א ומ"ש רבי' בסיפא בקרן חייב דלגביה הוה חצר הניזק ל"ד קאמר וה"ה אי הוה ר"ה או חצר השותפין או אינו של שניהן ג"כ חייב בקרן כל שאינו חצר המזיק וכנ"ל. וכן מ"ש אח"ז בפטור דשן ורגל משום דלגביה הוה חצר המזיק ל"ד קאמר וכנ"ל אלא משום דאינו אלא חצר של א' משניהן מיוחדת לכל כו" לענין זה קאמר האמת דלענין קרן הו"ל חצר הניזק ולגבי שן ורגל חצר המזיק וק"ל: ומ"ש וראובן שהכניס פירותיו לחצר שמעון שלא ברשותו כו' היינו דרב יודא בר סימן דר"פ הפרה: וחצר שהוא של שניהן לשוורים ולא לטלית כו' בברייתא דף י"ד ז"ל ת"ר פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיק פרה אין אומרים תצא טלית בפרה ופרה בטלית אלא שמין אותה בדמים וכתב הרא"ש דף קכ"ח ז"ל פי' אם הזיקה פרה בטלית בחצר הניזק וטלית הזיקה בר"ה או בחצר המיוחדת לזה ולזה לשוורים ולא לזה ולזה למטלטלים אלא לחד דלגבי חיובו דבור לא מצי אמר תורך ברשותי מאי בעי דהא מיוחדת לשוורים ולגבי רגל נמי כיון דאינו מיוחדת למטלטלים אלא לניזק בחצר הניזק הוא וחייב ע"כ ומשמע לי מדבריו דהא דקאמר לזה ולזה לשוורים לא בא אלא לאפוקי דאין לזה ולזה מטלטלים וה"ק אף שמיוחדת לשניהם לשוורים כיון שאינה מיוחדת לטלית אלא לא' מהן שניהן חייבין כ"א בנזק חבירו אבל ה"ה אם היה לזה לשוורים דוקא ולזה למטלטלים דוקא והכניס זה ברשות שורו וזה טלית ברשות והזיקו זה בזה ג"כ הדין כן וכן יתבאר דברי רבינו ומ"ש הרא"ש דלגבי דבור פי' שהשור סכסך רגלו בטלית ונפל ושבר רגלו דהוה טלית זה דומה להבור והשור הזיק לטלית כגון שקרעו בדריסתו ועמ"ש לעיל בסמוך אדברי הר"ן מ"ש פירות מטלית וכמ"ש בדרישה ע"ש:
קרן ורגל נקראין אבות כו' עיין מ"ש ב"י בזה: אלא דרך מקרה פי' לפי שאין דרכו בכך נקרא דרך מקרה אעפ"י שבאותו פעם שהוא נגח הוא מצוי להזיק: והרמב"ם כתב דוקא כ' בב"י כך היא גירסת ספרים דידן בפ"א מהל' כ"נ אבל מל' המ"מ משמע שהיתה לפניו הגירסא כגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל ועד"ר: וכ"כ רב אלפס ל' שאינו מדוקדק הוא שלא כתב כן בפירוש: אעפ"י שזאת שינתה ורבצה פי' וקי"ל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וכמ"ש במי' שצ"ב מ"מ אין לה רשות לבעוט: