שור שוה ר' שחבל בשור שוה ר' והפחיתו שוה נ' כו' ז"ל הגמרא פ' המניח (בבא קמא דף ל"ד ע"א) ת"ר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים וחבל בו נ' זוז ושבח ועמד על ת' זוז שאלמלא לא הזיקו כלומר הואיל ואיכא למימר שאלמלא לא הזיקו היה עומד על ח' מאות זוז נותן כשעת הנזק ולא מצי א"ל מאי אפסדתיך הא שבח טפי משום דא"כ אי לא אזיקתן הוה שבח וקאי על תמני מאה ל"א שאלמלא לא הזיקו כו' ועכשיו תובע ניזק מאתים חציין של ת' זוז שהפסידו שגרם שלא השביח ת' אינו נותן לו אלא כ"ה כשעת הנזק וראשון עיקר עכ"ל רש"י וגם התו' כתבו שם שפי' ראשון עיקר ע"ש ורבינו תפס וכתב ב' הפירושים דרש"י הנ"ל דאף שפשוט הוא מ"מ כדי שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק כתבו רבי' והא דכתבו התוס' דפשוט הוא כדי ללמדנו דודאי כוונת התנא דברייתא היה לפי' הראשון דרש"י לאשמועינן דמש"ה צריך ליתן לו כ"ה זוז ול"מ למימר לא אפסדתיך כלום משום דטענה זו דניזק טענה טובה היא דלולי שהזקת היתה משבחת יותר ונראה דהיינו דוקא בכה"ג דהשור הנחבל עדיין הוא חי ודרך הבהמות וחיות הבריאות להשביח יותר מהנחבלים נמצא דבשבח זה גופו שנשבח זה השור בשומן וגודל שבא המזיק לפטור נפשו כו' בא עליו הניזק בטענתו וא"ל לולי שנחבל היה נשתמן ונתגדל יותר אבל כשמתה הבהמה ונתייקרה הנבילה משיעור שוויה דאין דרך להתיקר בטבע יאמר לו המזיק מזל דידי גרם שנתייקרה ואין הניזק יכול לומר לולי שהמית אתה אותה היתה נשבחת יותר דאין זה מעין שבח זה דמה שהשביחה הנבילה היינו דנתייקרה ודרך בהמות חיות להיות נשבח בשומן וגידול ומזה פשיטא פטור כמ"ש התוס' דא"צ לשלם לו מה שהיתה הבהמה נשבחת או שנגדלת אם לא המיתה וזהו טעם רבי' בס"ס שקודם זה וכמ"ש שם ודוק:

שמין הפחת כשעת העמדה בדין כו' שם בגמרא וז"ל דא"ל קרנא דתורא קבירא ביה בתורא ר"ל הקרן שנגח אותו בו הוא טמון עדיין אצלו ומכאיבו ומכחו הוא נכחש ומזה הטעם קאמר שם דהיינו דוקא דכשנכחש מחמת עצמו ולא מחמת מלאכה וק"ל:

השביח המזיק פי' שור המזיק והוא ג"כ שם באותה ברייתא דף ל"ד: נחלט השור לניזק וברשותו השביח היינו כר"ע דאמר שור של מזיק מוחלט מיד לניזק בחצי נזקו והחלק שנוטל בהשבח ובכחש היינו לפי ערך נזקו: אלא נוטל כפי מה שמגיעו בשעת הנזק אבל א"צ הניזק ליתן לבעל המזיק שום סיוע והוצאה אף שהיתה יתירה על השבח והמזיק שותף דניזק הוא מ"מ שלא ברשות ירד וכמ"ש מור"ם בס"ס קע"ח דאף דשותף כיורד ברשות ה"מ בשבח היתר על הוצאה דאז נוטל בהשבח כדין שתל או אריס וזש"ר אחר זה בשבח היתר על ההוצאה דנוטל שכר טרחו ועמלו משא"כ אם לא היה שותף וירד שלא ברשות דלא היה נוטל בהשבח אלא שיעור הוצאתו אבל אם ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא השבח ומותר ההוצאה מפסיד ומש"ה אמרו שותף כיורד ברשות ולא יורד ממש ע"ש ובסמ"ע שם ובסי' שע"ה: ואם השבח יתר על ההוצאה כו' כדין היורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות כן הוא הגי' בכל הספרים הנדפסים אבל בשני ספרי רבי' הנכתבים על קלף מצאתי שלא כתוב בהן תיבת שלא אלא לנוטעה ברשות וכ"כ התו' בהדיא ור' ירוחם וכן מסתבר דהא שותף כיורד ברשות דמי ולכאורה היה נראה לקיים הגי' [כמו שמפרש הב"ח] אלא שלפ"ז ק' דלא הו"ל לסתום אלא לפרש ולומר כיון דשותף זה ירד כו' וגם הול"ל נתינת טעם זה אחר בבא הראשונה או בסוף בבא שנייה ועד"ר שהארכתי בזה וכתבתי שם ישוב אחר לגי' הספרים הנדפסים אבל מ"מ הוא דוחק: