אין חייבין על הבושת עד שיכוין לביישו משנה פ' החובל (בבא קמא דף פ"ו ע"ב) ויליף לה מדכתיב ושלחה ידה והחזיקה במבושיו דמשמע שמכוונת לו ואם כיונה להחזיק במבושיו של זה והחזיקה בשל אחר פטורה ר"ן:

לפיכך ישן שבייש כו' שם במשנה וק"ק מאי לפיכך דקאמר הא היא היא וגם כ"ש הוא לכן נראה דה"ק לפיכך כלומר ומה"ט הוא הא דתנן הישן שבייש פטור:

ואם כיון לבייש הקטן פי' קטן כזה כשמכלימין אותו נכלם כמש"ר בסי' ת"ך סכ"ט ע"ש:

אבל צער וריפוי ושבת חייב [כו'] ובלבד שלא יהא אנוס גמ' פ' כיצ דף כ"ו ע"א פירש"י דלא מיחייב בד' דברים אלא במזיד או דומה למזיד דומיא דכי יריבון אנשים דהתם כתיב ריפוי ושבת:

אבל בנזק חייב אפי' אנוס כו' שם ע"ב יליף לה מיתורא דכתיב פצע תחת פצע וכתבו שם התו' ז"ל וא"ת צער נמי ליחייב דהא בההוא קרא דמרבינן נזק כתיב נמי צער וי"ל דכל מאי דמצינו למפטר שוגג פטרינן ולכך מוקמינן להאי קרא דמרבה שוגג דוקא בנזק דאיירי ביה עיקר קרא ולא בצער עכ"ל התו' ואפי' בנזק דוקא בדברים השכוחים אבל יש כמה דברים דאפילו אדם פטור עליהן כמ"ש בסי' זה קצת מהן גם כבר נתבארו כמה דברים כגון הא שכתב רבי' בסי' תי"ב אין דרכו של אדם להתבונן בדרכים לפיכך המזיק בר"ה דרך הילוכו פטור וכן הרבה ור' ירוחם נל"א ח"ב כתב ונתן כלל לדבר כל אונס שהוא כעין גניבה פטור וכל שהוא כעין אבידה חייב:

ומ"ש בד"א כשישנו שניהם יחד כ"כ הרמב"ם בשם הירושלמי: ומ"ש והזיקו או קרע בגדיו שם במשנה דאדם מועד לעולם קאי בין אהיזק גופו בין אהיזק ממונו וכ"כ רבינו לעיל ר"ס שע"ח: ומש"ר ובא חבירו ושכב בצדו פי' וגם הוא ישן: ואם הראשון הזיקו פטור כ' רי"ו במישרים דנראה מכאן דבאונס גמור פטור מנזק כר (וכמש"ר) [וכמ"ש] לעיל בסמוך בשמו דכל שאינו אונס גמור חייב בנזק ובכלים אין בו חיוב אלא נזק: (ז) שאלה לא"א הרא"ש ז"ל שנים כו' בכלל ק"א ס"ו כ"כ: אדם מועד לעולם פי' לענין נזק ולמה נפטר מה' דברים שבכללן נזק: היכא דהוה אונס פטור צ"ע דהתחיל באונס ואח"כ כתב שנעשה שלא בכוונה וסיים וכתב דמחלו זה לזה ונ"ל דה"פ דאדמקשה הרא"ש לנפשו ממאי דאמרו אדם מועד לעולם כו' ע"ז כתב דע"כ לעולם ל"ד קאמרי דהרי באונס גמור פטור מנזק ובהיות כן צ"ל דמ"ש אדם מועד לעולם תליא בסברא ומסתבר לומר בזה שפטור ונדמה זה להא דתניא דבשניהם רצים והזיקו זא"ז שלא בכוונה פטור וה"ט דכל דרץ בר"ה יודע שגם לאחרים יש רשות לרוץ שם וכשיפגעו זה בזה דרך ריצתן דרך בני אדם להזיק זה לזה ומש"ה פטורין דאמרינן דנתייאש להזיק זה מתחלת ריצתו בר"ה ומחלו למ' שיפגע בו בר"ה דרך ריצתו ג"כ ויזיק בו אם לא שיכוין אותו הפוגעו להזיק בו וה"נ בנדון זה דהתאבקו דכל א' נתכוין להפיל את חבירו וג"כ כל א' יודע שא"א לצמצם מתחלה וג"כ לא כיוונו נפשם להזיק בודאי מחלו היזקם אהדדי כן נ"ל ברור דברי רבינו ולא כע"ש דלא כיון יפה בביאור דברי הרא"ש וכמ"ש בסמ"ע וע"ש ודוק: ה"ג וכן בנדון זה התאבקו זא"ז כו' וכן הוא שם בתשובה ר"ל כמ"ש שבאם שניהם רצים והזיקו פטור כן בנדון זה שניהם התאבקו והזיקו זא"ז שלא בכוונה פי' שלא סברו שיבוא היזק גדול כזה מהפלה זו כי הדבר ידוע שבתחלת אבקתן היו יודעים שיפיל א' את חבירו ואילו היו סוברים שיבוא היזק גדול מהפלה זו לא היו מתאבקים לכך פטור:

בכל מקום שחובל כו' אפי' נכנס שלא ברשות כו' מימרא בפרק הפרה כבר כתבתי בסימן שע"ח: אבל אם הוא מסרב [כו'] יש לו רשות אפי' לחבול כו' ברייתא בריש המניח (בבא קמא דף כ"ח) ואע"ג דהתם מוקי לה בעבדא גנבא היינו אליבא דמ"ד לא עביד אינש דינא לנפשיה היכא דליכא פסידא ואנן קיי"ל כמ"ד עביד אינש דינא לנפשיה וכמ"ש בסי' ד' ב"י:

פטור אף מהנזק פי' וכ"ש משאר ד' דברים: ואם זה שנכנס הוזק מאליו בבע"ה פטור כן הוא גירסת מקצת הספרים ובס"א כתוב בע"ה פטור וכב"י על שתי גירסאות הללו שהן ט"ס וכתב שלא גרסינן זה אלא ה"ג ואם זה שנכנס מאליו בעל הבית הוזק בו חייב כיון שנכנס שלא ברשות ע"כ ונ"ל שהיה ק' לב"י על הנוסחאות הנ"ל דזה שאם הנכנס הוזק מאליו פטור בע"ה פשיטא וכ"ש ממ"ש לפני זה (צ"ל) ומיהו אם לא ידע שנכנס והזיקו פטור דמה אם הזיקו בע"ה פטור הוזק מאליו לא כ"ש וכן (מ"ש) [ממ"ש] אח"כ שאם בע"ה הוזק בו חייב ממילא נשמע שאם הוזק הוא בבע"ה דפטור בע"ה ול"נ שאפשר לדחוק לקיים גירסת הספרים דה"ק ואם זה שנכנס הוזק מאליו בבע"ה פי' אע"פ שהבע"ה ידע בו וראהו אפ"ה פטור בע"ה ואע"פ שמסיק וכתב בשם הרמ"ה ודוקא שלא ידע כו' י"ל רישא דהוזק ממילא איירי בין בידע בין בלא ידע ועיקר הרבותא בידע וסיפא דואם בע"ה הוזק דחייב הנכנס פירשו הרמ"ה דאיירי דוקא בדלא ידע וק"ל. והא דאם נכנס מאליו וב"ה הוזק בו חייב מימרא הוא בפ' הפרה כתבתי בסי' שע"ח ע"ש: הזיקו זא"ז בכוונה חייבין ע"ש סי' שע"ח ס"ו שם כתב רבי' שבראו זא"ז והזיקו זא"ז אפי' שלא בכוונה חייב אם לא כששניהם עשו מעשה ע"ד שכתב שם בשם הרמ"ה ס"ח שפטור וכתבתי שם דנראה דגם רש"י ורבינו מודים בו ע"ש בפרישה שהארכתי ומש"ה נראה שכתב רבינו כאן בכוונה שאז אפי' שניהן עשו מעשה חייב המזיק ואם שניהם הזיקו זה בזה ישלמו במותר נ"ש כמש"ר בסעיף זה:

הנכנס לחנותו של נגר כו' ברייתא פרק המניח (בבא קמא דף ל"ב ע"ב): אבל אומן שדרך בני אדם ליכנס כו' פי' אע"פ שזה על חנם נכנס חייב בעל החנות דהו"ל למישמר נפשיה ודוקא בד' דברים חייב אבל בושת כבר ביאר רבינו דבעי כוונה:

המבקע ברה"י והזיק בר"ה כו' משנה שם ומפרש דבמציעתא אשמועינן דל"מ דהזיק בר"ה במקום דשכיחי רבים אלא אפי' הזיק ברה"י נמי חייב וברישא אשמועינן אף ע"ג דברשותו היתה הבקיעה אפ"ה חייבים ובסיפא אשמועינן אע"ג דהבקיעה היתה ברשותו וההיזק במקום דלא שכיחי רבי' אפ"ה חייב ונראה דאפי' לרש"י דפוטר לעיל בסעיף י' בלא ראהו הכא מחייב דשאני התם [דהוי] כמו נכנס בחצר המזיק:

היתה אבן מונחת לו בחיקו כו' מימרא דרבה בס"פ כיצד הרגל דף כ"ו ע"ב: ופטור מד' דברים כיון דשכח לא הוה פשיעה אבל לגבי ניזק אין חילוק בין שוגג למזיד ואונס לרצון:

נפל מן הגג ברוח כו'. ואם נפל ברוח שאינה מצויה כו' ובנפילתו הזיק גופו של חבירו וכן הוכחתי בדרישה בסימן שע"ח עיין שם וכתבתי דכאן איירי דוקא בהיזק אדם ומש"ה חייב ברוח שאינה מצויה וסגי במה שפטרו התורה משאר ד' דברים משא"כ בהיזק כלים או שאר ממון חבירו דרך נפילתו דלית בהו ד' דברים ומש"ה כתב רבינו שם דפטור על היזקם ברוח שאינה מצויה ע"ש והוא מימרא דרבא שם: ואם נתהפך כו' חייב גם על הבושת שכל המתכוין בדבר ובא עי"ז היזק אף שלא היתה כוונתו להזיק ולא לבייש חייב בכולן:

המכוין לזרוק שתים וזרק ד' פי' לזרוק עד ב' אמות וזרק עד ד' אמותיו וחבל שם באדם פטור מד' דברים דאונס הוא: או ד' וזרק ח' פי' אף ע"פ דלענין שבת חייב בכה"ג אם אמר כל מקום שתרצה תנוח דהא מלאכת מחשבת אסרה תורה ומיד שכיון לזרוק ד' וזרק חוצה להן מה לי ד' מה לי ה' חייב אבל לנזקין הוה כמו לזרוק ב' וזרק ד' דפטור בד' דברים וגם מימרא דרבה שם סוף כיצד הרגל דף כ"ו ע"ב:

הזורק אבן ולאחר שיצאה מתחת ידו בפ' המניח ריש (בבא קמא דף ל"ג) וכלישנא דקאמר שם דפטור לגמרי (ולאפוקי מאידך לישנא דקאמר חייב בד' דברים) ומדקאמר פטור לגמרי מש"ה כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות חובל דפטור אף מנזקו ומשום דממועט מדכתיב ומצא פרט לממציא עצמו אבל רבי' ס"ל דגם להלשון דפטור אינו ר"ל דפטור לגמרי אף מנזק אלא מד' דברים הוא דפטרו אבל נזק שחייב אף באונס חייב ג"כ בזה:

המזיק אשתו כו' חייב בד' דברים בעיא דאיפשיטא היא ריש דף ל"ב וז"ל האיבעיא מי אמרינן כיון דברשות עביד פטור א"ד איבעי ליה לעיוני ופשט כיון דאיהו קעבד מעשה ולא היא חייב בד' דברים ופטור בבושת כיון שלא כיון והאי חייב דינו כמו שנתבאר בס"ס תכ"ד ובא"ע בס"ס פ"ג באם חבל אדם באשתו מה יעשה בהדמים וכאן לא בא אלא לומר שחייב אהיזק זה וק"ל:

כתב הרמב"ם [כו'] קטע ידי בפ"ה דהל' חובל כ"כ וע"ל דומה לזה בנזקי ממון בסי' ש"ף ושניהם במשנה א' בפ' החובל (בבא קמא דף צ"ב ע"א) וע"ש בסי' ש"ף שביארתי שתי הבבות:

ומש"ר וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' שם בפסקיו כ"כ: אלא מיירי שהנחבל אומר כו' י"ל אף שהמשנה קתני האומר סמא את עיני ע"מ ליפטר חייב דמשמע דהנחבל אמר ע"מ ליפטר ואפ"ה חייב וכמ"ש הרמב"ם אלא מיירי דהמשנה דהחובל אמר ע"מ ליפטר והנחבל אמר הן אלא שמכח שהשיב לו הן נראה כא"ל ע"מ ליפטר וק"ל:

שנים שחבלו זה בזה כו' משנה פ' המניח (בבא קמא דף ל"ג ע"א): וכתב א"א ז"ל ודוקא שהתחילו שניהם כאחד כו' עד גם הוא מיד וחבל בו לכאורה היה נראה דהאי תיבת מיד ט"ס הוא דאם השני חבלו מיד בעודו בחימום הוא פטור וגם לעיל בסי' ת"ב בשני שוורים לא כתב רבינו לתיבת מיד ושניהן נשנו שם במשנה א' גם באשר"י שם דף קל"ב ע"א לא כתב תיבת מיד אלא ז"ל או לאחר שחבל זה כו' מיהו לאחר זמן שחבל זה כו' מיהו לאחר זמן ל"ד קאמר אלא העיקר שצריך להיות לאחר שכבר נתקרר מחימום המכה שעשה בו מיהו י"ל דס"ל לרבי' דאדם המועד לעולם חייב אפי' בעודו בחימום דכיון דכבר חבלו חבירו ופירש עצמו ממנו היה לו לתבוע להחובל ולא לעשות משפט לנפשו לחבלו: ומש"ר דאם הא' התחיל דהשני פטור היינו בעוד שלא נפרש ממנו החובל וירא שיחבול בו עוד קאמר או ר"ל שהתחיל במריבת הכאה ועדיין לא חבל בזה קאמר דאם הקדים השני וחבל לזה שבא לחבלו כדי להציל נפשו פטור ודוקא באדם דמועד לעולם כ"כ משא"כ בשני שוורים דאין בהן שכל דבהן ס"ל דאם האחד התחיל אף שכבר הלכו ופירש ממנו אם חזר הנחבל בחימומו וחבלו דפטור אם לא שכבר עבר זמן מנגיחתו שנתקרר דעתו אבל פי' זה דוחק גם בקיצור פסקי הרא"ש כתב ל' א' בשוורים ובבני אדם לכן נראה דט"ס נפל בספרים והאי מיד צריך להעמידו בסיפא אבל אם התחיל הא' וחזר השני וחבלו מיד פטור השני ודוק:

וכן הדין באדם הרואה חבירו מכה אביו כו' וכן רואה א' מישראל מכה חבירו מדלא כלל הרא"ש בחדא בבא הרואה חבירו מכה אביו או אמו או את רעהו נראה דהדינים מחולקין דבתחלה כתב הרואה שחבירו מכה אביו או אמו והכה המכה להציל קרובו ממנו פטור וזה אפי' אם אנו יודעין שאינה עושה זה כדי לאפרושי מאיסורא כגון דיודעין ביה שלפעמים רואה ראובן מכה שמעון ואינו מוחה אפ"ה פטור כיון דקרובו הוא המוכה נתייחס לבבו בקרבו והכה הוא המכה כדי להציל קרובו ואח"כ אמר שהרואה חבירו מכה רעהו יכול להכות למכה כדי לאפרושי מאיסורא ומשמע הא אם יודעין אנו דלאו בר הכי הוא שמפרש מאיסורא ודאי לאו למצוה נתכוין אלא לשנאה עשה כן חייב כן נ"ל לומר וצ"ע לדינא:

כתב הרמב"ם כו' ומשלשין ביניהן כו' כ"כ הרמב"ם פ"א דחובל (וכ"כ) משלשין ביניהם וע"ל סי' שס"ג כתבתי שהוא לשון המשנה פ"ק דמכות ושם פירשתיו: