הוציא מהם דם חייב מיתה בפ' אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ"ד) יליף לה מדכתיב בפ' אמור מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה בחבורה שאם אין חבורה אין תשלומין דכתיב בה נפש (דלפני זה כתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה פירש"י נפש משמע דם דהוה חבורה) אף מכה אדם עד דעביד ביה חבורה וההוא מכה אדם במכה אביו מיירי דבאדם אחר לא הוה חיוב מיתה לפיכך פטור מן התשלומין דקם ליה בדרבה מיניה:

החובל בחבירו כו' משנה שם וז"ל הרמב"ם בפ"ז דהחובל והרי החובל מקלקל הוא וכל המקלקלין בשבת פטורין מן המיתה ולמה נחשוב זה החובל לעון שיש בו מיתת ב"ד הואיל ועשה נחת רוח ליצרו הרע בעת שחבל בחבירו הרי הוא כמתקן עכ"ל וכתב המ"מ שם דזה למד מהגמרא ושמה"ט פסק הרמב"ם שהחובל בחבירו חייב אף ע"פ שא"צ לדם: אבל החובל בי"כ כו' שאין בו מיתה אלא כריתות ומלקות ע"ל בסי' ש"ן: ומש"ר דהא רבייה קרא לתשלומין ר"ל דאין לוקין אלא משלמין והכי איתא בפ' אלו נערות אהא דאר"י כל היכן דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקי לקי ממונא לא משלם והרי חובל בחבירו דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקי לא לקי ואפילו אתרו ביה ומשני בפירוש ריבתה תורה החובל בחבירו לתשלומין דכתיב כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו ל"ל דבר שיש בו נתינה ומאי ניהו ממון ע"כ (וכבר כתבתיהו לעיל בר"ס ת"ך) ורבי' נקט כאן י"כ לרבותא וק"ל:

החובל בעבד כנעני שלו פטור משנה שם ונראה דפטור לגמרי קאמר אפי' ממלקות ואפי' אין בו ש"פ ולא כמשמעות ב"י לעיל ר"ס ת"ך וע"ש מיהו מכאן אין ראיה מוכרחת לזה די"ל דשאני הכא דאיירי בחבלה ובסתם חבלה יש בו נזק שוה פרוטה לפחות ומשום הכי פטור דבמקום ממון אין מלקות וממון ג"כ פטור כיון דעבדו הוא משא"כ בהכאה דאין ש"פ דדינו מלקות אבל מסי' ת"ך מוכח דגם בכה"ג פטור וכמ"ש שם: ומ"ש חבלו בו אחרים כו' מימרא דר"י פ"ק דגיטין דף י"ב וכתבו התוס'. והרא"ש כדברי רבינו ע"ש:

מי שחציו עבד כו' פרק השולח ודברי הרא"ש הם שם כדברי רבי' והטעם דחבלתו לעצמו דהא הב"ד כופין את אדוניו לשחררו משום פריה ורביה דא"א לישא לא שפחה ולא בת חורין וכ"ש שכופין בזה שמוציאין תפלתו ממנו ונראה דאפי' חבל בו אדון עצמו לעולם צריך ליתן התשלומין לעבד: אבל אם אין סופה לחזור דאז כליא קרנא חולקים בו הוא ורבו ואע"פ דמיד כשיגדלו יצטרכו לשחררו ויהיה אז דמי חבלתו לעבד לבד מ"מ כיון דעתה בעליו אינם בני כפייה החצי הוא של בעניו ואף בזמן שיגיע לגדלות ויכפוהו מ"מ קורם הכפייה החצי לבעליו אלא משום שחייב לשחררו אמרי' דהו"ל כאילו כבר שחררו ודמי נזקו שלו לעבד וכל שלא הגיע לזה הדין נותן שהוא של שניהן יחד וק"ל: וכן השיג עליו הראב"ד מסוגי' הגמרא פ' השולח דף כ"ב דבהדיא יש שם סתירה לדברי הרמב"ם:

והראב"ד ז"ל הגיה עליו כו' כב"י אין זו השגה אלא ביאור דבריו והרמב"ם לא כתבו מרוב פשיטותו ע"כ וכן נראה מל' רבי' שכתב והראב"ד הגיה עליו ולא כתב השיג וק"ל: החובל בעבד עברי כו' בזמן שהוא שלו כו' ור"ל בזמן שהעבד הוא שלו שאז אינו חייב שבת שהרי במלאכה שלו הוא עוסק ומה שנפחת גופו מחמת חבלה שאינו יכול לעשות מלאכה לעצמו לכשיצא ממנו זהו בכלל נזק שחייב לשלם לו מיהו נראה דיקח בו ג"כ קרקע ויאכל האדון פירות עד צאתו וכמש"ר אחר זה בנזק אליבא דכ"ע ובנזק דהוא שבת גדול אין חילוק בין חבל בו הוא או אחרים ול"פ הרמב"ם והרא"ש אחר זה כ"א בשבת קטנה והיינו דוקא שחבלו בו אחרים וקי"ל אבל אם אין העבד שלו אז חייב ליתן גם השבת לרבו וק"ל.

כתב הרמב"ם ילקח בהן קרקע כו' [מפרש כמו בב"ח].

חבלו בו דבר שאין בו הפסד בגמרא שם: חבלתו לעבד כו' פי' אם הוא עבד עברי.

החובל בבתו כו' שם דף פ"ז וכר"י דאמר הכי ע"ש דף פ"א: שמיהרה להתרפאות דמותר דמי רפואה הוא והוא שלה. צער ריפוי (ושבת) [ובושת] הוא שלה כו' זהו לדעת הרא"ש שבסמוך דכתב דבחובל בבנו הקטן אפילו הוא סמוך על שולחנו אפ"ה חייב וה"ה בבתו הקטנה משא"כ לדעת הרמב"ם דבסמוך וכ"כ מור"ם בד"מ בעמוד ע"ש ועד"ר שם כתבתי דרבינו כ"כ גם לדעת הרמב"ם: כגון שפצעו בפניה האי כגון ל"ד הוא דהא כ"ש הוא שאם קטע ידה או שאר חבלה דמפחתה מדמיה אלא משום דבא לחלק בין אפחתה (בה) דמיה או לא מש"ה נקט פצע משא"כ בחבלה דסתם חבלה פוחת דמיה בכל מקום שהיא וכדאיתא שם בגמרא ז"ל ר"י אמר אפי' פציעה פציעה ס"ד אפי' ר"א לא קמיבעיא ליה אלא חבלה דאפחתה מכספא אבל פציעה דלא אפחתה מכספה לא אר"י בר חנינא שפצעה בפניה דאפחתה מכספא עכ"ל ומזה נלמד דפצעה דקאמר הכא הוא מענין חבורה או רושם שעשה בה בלא חבלה: ואילו בא האב לקדשה כו' וכסף קידושיה וכסף מכירתה של אביה הוא דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ש"מ דבדידיה תליא המסירה ונתינה למי שיצוה אבל אינו נלמד ממ"ש בנעוריה בית אביה דההיא אהפרת נדרים קאי ולא ילפינן ממונא מאיסורא תוס' בכתובות בפ' נערה ואע"ג דבפ' החובל (בבא קמא דף פ"ז) איתא בגמרא ז"ל חבלה למי מי אמרי' כיון דאקני רחמנא השבח נעורים לאב חבלה נמי דידיה הוא ופירש"י מדכתיב בנעוריה בית אביה הא הקשו שם התו' על פירש"י וכתבו שהגמרא נקט לסימנא בעלמא כו' ע"ש: ומש"ר וא"א ז"ל כתב כו' אם חבלו בה אחרים הוא לעצמה דבמידי דאתי לה מעלמא לא קפיד אבל בחבל בה הוא לא מעלמא אתא וכשיצטרך להוציא ממון וליתן לה חיישינן שמא ימסרנה למוכה שחין וכשאינה סמוכה הוה שבת נמי דידה אפי' חבל בה הוא דאיבעי' למתזן מיניה וסיים בה הרא"ש ואם יש בשבת מותר על מזונותיה הוא של אב ע"כ וצ"ע למה השמיטו רבינו ומה שיש להקשות מ"ש כאן דאמרינן דמאי דאתי ליה מעלמא לא קפיד אפי' סמוכה על שולחנו ומ"ש לעיל סי' ע"ר גבי מציאה דאמרי' דקפיד כבר הק' שם בגמרא ותירצו רווחא דאתא מעלמא דאית לה צער דגופייהו בוווה ומעלמא אתא לה לא קפיד:

החובל בבנו גדול כו' שם ע"ב בברייתא וגמ' ובנו ל"ד דבתו גדולה דינה כבן וכן מוכח בגמרא וכ"כ המ"מ בהדיא שם: ופסק הרמב"ם כרבה וא"א כרב חסדא גם בדין נגף האשה אחר מות בעלה (ע"ל סי" תכ"ג ס"ב) פסק הרמב"ם כרבה והרא"ש כר"ח משום דגדול מרבה היה וכמ"ש שם ועד"ר: ואם הם סמוכים כו' כתב הרמב"ם כו' כ"כ בפ"ד מחובל ועמ"ש המ"מ שם על דבריו והוכיח דמ"ש הרמב"ם לפני זה דהחובל בבתו חייב כו' איירי דוקא כשאינה סמוכה כו' [ועד"ר שכתבתי שם שז"א] מדכתב שהרי מעשה ידיה לאביה: יקחו להם קרקע כו' ר"ל או דקל ונקט קרקע משום ששם בס"פ החובל הזכיר בבבא זו כמה פעמים שיקח בהם קרקע כתב גם כאן כן ול"ד אלא ה"ה דקל: וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' שם בפ' החובל כ"כ:

החובל בחש"ו: משנה שם: אפי' נשתפה השוטה כו' כיון דבשעת מעשה לאו בר דעת היה משא"כ בעבד ואשה דבסמוך שבני דעת היו וחל עליהם מיד חיוב תשלומין אלא שלא היה להם מעות לפיכך כשנעשה אלמנה או נשתחרר העבד דיש להן מעות מחוייבי' לשלם:

החובל באשה ועבד כו' והן שחבלו באחרים פטורין מפני שאין להן ממה לשלם נתגרשה כו' וכ"כ רבי' לעיל בסי' צ"ו ובסי' שמ"ט ומכאן נלמד דאין אומרים יחרימו לאשה על חובה או הנאתה ואולי אין בעלה ירצה שתהיה אשתו בחרם ויתן מעות בעדה וכמ"ש מוהר"ם מווריזבורק בנימוקיו והביאו הד"מ בסי' ת"ך סל"א ע"ש כי לא אשתמיט בשום פוסק לכתוב ואף מוהר"ם מווריזבורק לא כ"כ כ"א כשהוציאה ש"ר או דיבה רעה על האדם דבזה חוזרין ועושין לה חרפה ולא במקום שאין עליה כ"א עיקר חיוב ממון ודוק: ואם יש לאשה נכסי מלוג או נכסי צ"ב עד"ר: ואותה טובת הנאה תתן לנחבל עד"ר ופשוט הוא דזהו דוקא לדינא דגמרא בזמן שהיו דנין כל דבר אבל בזמן הזה דאין דנין דיני חבלות אין כופין אותה למכרה אלא כופין אותה עד שתפייסנו וע"י זה היא מעצמה תמכרה לו ועמ"ש רבי' בסמוך בתשובה לגאון: אבל אינה חייבת למכור כתובתה לשלם לנחבל בגמרא שם דף פ"ט יהיב טעמא משום דאמר שמואל המוכר ש"ח וחזר ומחלו מחול וכל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא לא מטריחינן וכתב הרא"ש ז"ל ואע"ג דקיי"ל כר"מ דאמר אסור לאדם שישהה עם אשתו בלא כתובה מ"מ יחזור הבעל ויכתוב לה כתובה אחרת ואע"ג דדיינינן דינא דגרמי ואם תמחול לבעל תצטרך לשלם ללוקח אינה חוששת ע"ז כיון שאין לה עתה ממה לשלם וא"ת תמכור הכתובה במעמד בעלה ואז לא תוכל למחול וי"ל דמעמד ג' אינו מועיל בכתובה באשה היושבת תחת בעלה כיון שעדיין לא ניתנה לגבות ול"ד לשאר מלוה שניתנה לגבות א"נ הבעל לא ירצה להיות במעמד להפסיד אשתו עכ"ל ורבי' שכתב אינה מחוייבת למכור כ"כ ללמדנו דאף על גב דאפשר לעשות קיום במשכנות או בערבון או בנדר ושבועה שלא תמחול אלא שאינה מחוייבת לעשות כן וכ"כ התוס' הביאו הר"ן ע"ש: ואם חבלה בבעלה כו' ג"ז שם בגמ': תמכרנה לבעל ונפרע בה דמי החבלה נראה דאינו ר"ל שיהא נפרע בזה כל דמי החבלה דהא תמכרנה לו קאמר והיינו בטובת הנאה גם למה להו לחז"ל שיזקיקוהו לבעלה שיקבל דמי הכתובה העומדת בספק מי ימות תחלה בפרעון דמי חבלתו אלא ה"ק תמכרנה לבעלה כל הכתובה בטובת הנאה ומה שיתן בעדה ינכה לה בחוב חבלתו והמותר יהיה לו בחוב עליה ואין בזה משום שתהא קלה בעיניו להוציאה דהא אף אם לא תמכרנה לו אם ירצה יגרש לה והכתובה ינכה לה בדמי חבלתו וכדמסיק רבינו וק"ל: כיון שחייבת לו כנגד החבלה שחייבת לשלם לו עכ"פ לאחר שיגרשנה: ואלמלא המכר לא היה מוציאה כיון שכתובתה מרובה מהחבלה פירוש שהרי יצטרך ליתן לה עודף דמי הכתובה על דמי החבלה משא"כ כשתמכרנה בטובת הנאה לא יהיה עודף דהא אין נותנין בעד כתובתה חצי דמי הכתובה: ורואין אם כתובתה מרובה כו' פירש בהא דכתובתה מרובה מחבלתה דאמרינן דלא תמכרנה כולה לבעלה בטובת הנאה מ"מ מקצת ממנה נמכר לו והיינו דרואין מה שכתובתה מרובה מדאורייתא אותו מותר תמכור לו: ומ"ש ותפרע החבלה ה"נ ל"ד כל דמי החבלה קאמר אלא תפרע למה שיגרע דמי המכר כפי טובת הנאה והמותר ישאר חוב עליה: ואם אינה יתירה לא תמכור כלל ואין להקשות תמכור מקצת ממנה בטובת הנאה והמותר ישאר לה לכתובתה דהא גם השתא ששלמה מקצת דמי החבלה ונשאר עליו כתובה דאורייתא מ"מ אם ירצה יגרשנה וינכה דמי החבלה שנשארה חייבת לו מהכתובה דאורייתא וכיון שלא חייבת לזה כיון דעכ"פ ישאר עליו לשלם מכיסו מקצת מהכתובה באורייתא לזה מה"ט גם כשליח יתרון בכתובתה מכתובה דאורייתא ודמי חבלתו הוא מועט תמכור מכתובתה מעט וישלם מקצת דמי חבלה וישאר עליו חיוב מקצת כתובה דאורייתא וי"ל דחכמים לא רצו לתקן שתהא מחוייבת למכור ולמעט מכתובה דאורייתא בשביל פרעון דמי חבלתו ואף שאם כן יש לחוש שיגרשנה וינכה דמי חבלתו בכתובתה וכמ"ש מ"מ הן לא תקנו שתמכור ותמעט כתובתה דאורייתא בשביל החבלה ואם יגרשנה מעצמו יגרשנה וז"ל הרא"ש שם וא"ל תמכור כל כתובתה לאחר בטובת הנאה ויכתוב הבעל שטר ללוקח בשמו ואז לא תוכל למחול כדאיתא בכתובות פרק הכותב דכיון דאין הכתובה בשם האשה הוה כמשהה אשתו בלא כתובה אע"ג שאין קלה להוציאה (ור"ל דהא צריך לשלם לאחר אם גרשה) עכ"ל: ובספר א"ע פירשתי כו' ע"ש סי' ס"ג:

כל ששמין אותו כעבד פי' כמ"ש לעיל סימן ת"ך ששמין אותו כאילו היה עבד נמכר וכמה נפחת מחמת החבלה: אין גובין אותו בבבל דכיון דדבר שאינו קצוב הוא אלא צריך בכל פעם שומא אין גובין אותו ר"ן ר"פ החובל ובסימן א' נתבאר דלהרמב"ם דוקא נזק הוא בכלל כל הני שום כעבד ואין גובין אבל שבת וריפוי גובין ולהרא"ש גם שבתו ריפוי אין גובין ושם כתבתי במאי פליגי אבל צער ובושת לכ"ע אין גובין בזמן הזה דלית בהו ח"כ ע"ש: יתירה מכ"ה כספים עי' בא"ע סימן ס"ו ושם נתבאר: אבל אם אחרים חבלו באשתו קשה עונשן יותר מבעל שחבל באשתו הא דלא קאמר קשה עונשן יותר מאיש שחבל בחבירו שהרי הוא צריך ב' פיוסים נראה דכ"כ משום דרצה להשיב על מה ששאלו לו דהשאלה היתה אם היא חבלה בו או הוא שחבל בה או אחרים שחבלו בה כיצד הוא התשלומין ור"ל איך שייך בה השלומין הא כל מה שקנתה אשה קנה בעלה השיב דאם חבלה היא בו מצינו אופן התשלומין בניכוי כתובתה ואחרים שחבלו בה או הוא שחבל בה ואופן התשלומין הוא כמו שסיים בסוף דבריו ז"ל ובמה שפייסה יקח בו קרקע והוא אוכל פירות להכי הוצרך להזכיר קשה עונשן יותר מבעל לומר לך שאע"פ שמחולקין בכמות התשלומין באופן התשלומין מיהו שוין וק"ל: ובמה שיפייסה יקנה בו קרקע כו' כצ"ל דאילו במה שיפייס לבעל הוא שלו לבד כדלעיל בא"ע סי' ס"ג:

אבל היום כו' וכן בושת נמי אין מגבין ועד"ר: (רוכב בשבת ומטיח באשתו סנהדרין ד' מ"ו ע"ש ושם גרסינן כההוא דרוכב בשבת):