העדים חותמין למטה כו' כלומר ולא מן הצדדין ולא מלמעלה כדתנן בסוף גיטין (דף פ"ז) וכ"כ ב"י: וצריך שיקראוהו כו' עד"ר כההיא דר"נ שם בפ"ב דגיטין (דף י"ט) וז"ל רש"י ולא הוה כעד מפי עד שהרי הוא בעצמו ראה אותו העדות ואינו מאמין אחרים בזה אלא לומר שכך כתוב בשטר זה וזה אינו עדות אלא מילתא דעבידא לגלויי הוא וכיון דאית ליה אימתא דידיה מהימנא:

ע"י שישרטו כו' דעת רבינו דכתיבה על השרטוט מותר בגיטין כמו שמותר לכתוב על הרשימה בגיטין כמ"ש בא"ע סי' ק"ל אבל בדרישה כתבתי פירוש אחר ע"ש ודוק: משום עיגונא דזימנין דלא משתכחי סהדי בקיאי ושמא בתוך כך יפרוש לים או ימות ותזקק ליבם אבל בשאר שטרות יחזור אחר עדים הבקיאים: כשר ומנגדינן ליה כו' בדרישה כתבתי ל' הגמרא דאמרינן ההוא דעבד עובדא בשאר שטרות ונגדיה ר"כ דעבד עובדא משמע דאדיין קאי וכן הוא בהדיא בא"ע סי' ק"ל שכתב ז"ל דיין המחתים בשאר שטרות כה"ג מנגדינן ליה וכן מסתברא דאילו העד קטלא קני' הוא ולא גמיר ולא ידע דאסור לעשות כן ולא יענשוהו אבל סתימת לשון רבינו כאן וגם סתימת לשון ש"ע משמע דאעד קאי ע"ש ומשמע לרבינו כיון דאמר בגמרא נגדיה ולא קאמר נמי ופסיל לשטרא ש"מ שהשטר כשר וכ"כ הרשב"א אבל דעת רמב"ם דאדרבה אם היה השטר כשר אמאי נגדיה ר"כ וכי כל מאן שעבר על ל"ת של דבריהם מכין אותו מכת מרדות אלא ודאי השטר פסול ומש"ה ודאי הוא בן מרדות לפי שהיה אפשר שיארע תקלה ע"י כי ברוב הימים יגבה בו המלוה דהרי אין זיוף ניכר מתוכו וכ"כ המ"מ בפכ"ג ממלוה ומשכ"ר בא"ע סי' ק"ל וכתב שבשטרות השטר כשר ולא הזכיר שרמב"ם חולק משום דשם אין מקומו של דין שאר שטרות מש"ה קיצר שם ולא כתב אלא מה שנ"ל להלכה וכאן שהיא מקור הדין כתב דעת החולקים וכן דרכו:

כל שטר הבא לפנינו כו' עד שחזקה אין העדים חותמין כו' כ"כ הרא"ש בפ"ב דגיטין (דק"א) והכא לא שייך לחלק כדמחלקינן לעיל בסי' מ"ג דשטר שנפל איתרע דגם שם לא אמרינן דהעדים כיונו לזייף אלא עדי השטר כתבוהו ונתנוהו ליד הלוה כדינו אלא אומרים דהלוה כיון לקנוניא בנתינתו ליד המלוה מאחר שאיתרע בנפילה וק"ל: אא"כ קראוהו וידעו לחתום במישרים נ"ד ח"ג הביא דברים אלו בשם הגאונים וליתא שם לאלו ב' תיבות וידעו לחתום ובאמת מיותרים הם דפשיטא שידעו לחתום שהרי מיירי באיכא סהדי דמסהדי אחתימת ידייהו מיהו י"ל דקמ"ל דל"ח שחתמו ע"י שירטוט ואף אם עדי הקיום מעידים שראו חתימתן בשטרות אחרים הא י"ל דגם אותן היו ע"י שריטה קמ"ל דאוקמי' להו אחזקת סתם בני אדם שיודעין לחתום:

אי מכווני אשטרא מקיימינן כו' משמע לכאורה דכה"ג דאפי' לא אמרינן אקרינן כו' אוקמינן אחזקה דודאי אקרוהו למאן דידע אבל זה דוחק דהא פשיטא דאי אמרי לא אקרינן ליה ודאי (לא) הוינן מקיימין חתימתייהו אף אם כיונו לשטרא דס"ס מתחלה לשקר חתמו דלא ידעו מה היה כותב בשטר ושמא הוסיפו בדברים וכיון שכן למה לא נשיילינהו אי אקרוהו אי לא ועוד דאם כן הו"ל להגאונים לכתוב בלשון זה דייקינן בסהדותייהו כו' או שיילינהו ואי אמרי אקרינן ליה וכו' מקיימינן ליה לכן נראה יותר דודאי בעינן שיאמרו אקרינן ליה ומרוב פשיטותו לא הזכירו רבינו ולא בא אלא לאשמועינן דאי לא אמרי מעצמן אקרינן כו' בעינן שיכוונו גם הם בסהדותייהו לשטרא וק"ל: ומ"ש ואי אמרי אקרינן ליה למאן דידע למקרי כו' פירוש דאם אמרו כן מיד קודם שישאלו להם אזדי במה שאמרו כן אבל אם הם לא אמרו דבר עד שישאלו אותן איך חתמו על השטר הלא אין אתם יכולין לקרות אז אף אם הם אומרים דאקרינן למאן דידע לא די בזה אלא דייקינן בסהדותייהו ע"פ עד שיכוונו לכל וממילא נשמע שהאמת אתם שקראו את השטר לפניהם וכ"כ ב"י אמש"ר ואי אמרי אקרינן ליה כו' כתב ז"ל ואי קדמי ואמרי ע"ש ונ"ל דאפי' אם כיונו למקצת הדברים אין מקיימין ע"פ עד שיכוונו לכל דבר ודבר עד גמירא ומ"ש אקרינן ליה למאן כו' לשון יחיד ל"ד הוא דבעינן שיקראו שנים כנ"ל כמש"ר בא"ע ר"ס ק"ל:

ואם הרחיקו ב' שיטין פסול ברייתא פרק ג"פ (ד' קס"ב) אפילו כתב ש"ו כו' כ"כ הרא"ש שם והטעם משום דאיכא למיחש שמא יגוז הכל ויכתוב בב' שורות שטר אחר וכ"כ הרשב"א סי' אלף ל"ו ולכך פסול אפי' לדברי המכשירים בסימן שלפני זה ב"י וכ"כ המ"מ ועד"ר: שלא יאמרו חתמו על הטיוטא שם בגמרא (דף קס"ג) וז"ל נ"י ע"ז כלומר בפנינו נמחק בדיו כדי שלא יחשדו בעה"ש שמחק לאיזה דבר חיוב שכתוב בו ונמצא שלא בא להעיד על עיקר של דבר ואפי' היה מלא נקודות שאין בו מחק כלל והלובן נראה בין נקודה לנקודה חיישינן שמא מעידין בו הילכך פסול עכ"ל: להכשיר אילו מלאוהו בקרובים כדאמרינן בסמוך בסעיף י"ד: ואפי' בש"ח המוקדמים כו' ע"ל ר"ס מ"ג שכתבתי בשם מור"ש ז"ל דגם הרא"ש ורבי' ס"ל כן ודלא כמ"ש הב"י ומור"ם שם דס"ל להר"י כהרי"ף ועמ"ש בהג"ה ד"מ ע"ש: פחות מכאן שלא הרחיקו ב' שיטין פי' שלא הרחיקו רוחב ב' שיטין אלא פחות מיניה ועד"ר:

משערין בכ"י עדים שהיא גסה כו' ז"ל המ"מ בסוף הל' מלוה ואני אומר דרך כלל דלאו אחר כ"י עדים דעלמא שאינם רגילין לאמן ידייהו כמו הסופרים ועושין כתיבה גסה מן הסופר עכ"ל וע"ש עוד פי' הרמב"ן: אא"כ הרחיקו ב' שיטין וג' אוירין שם בגמרא ועד"ר:

שיכול לכתוב באותה חצי שיטה מה שירצה ויחזיר כו' דברי רבינו הן מועתקים מלשון הרא"ש שכתבתי בדרישה והרא"ש אל' הגמרא קאי ובימי התלמוד לא היו כותבין בכל שטר ש"ו וכמ"ש בסימן מ"ד אבל לפי מה דנתבאר שם דבזמנינו צ"ל בכל שטר ש"ו ליכא למיחש להכי דאף א"ת שיחזור ויכתוב ש"ו לבסוף הא כתבתי שם דלא מכשרינן לשטר ב' פעמים ש"ו אלא כשישאר שורה א' חלק ולשמא ימחק ש"ו הראשון ליכא למיחש דהו"ל מחק במקום ש"ו דפסול כמ"ש בסי' מ"ד ואף אם כתב המחק באמצעית השורה דלפני האחרונה במקום ש"ו מקרי וק"ל:

והרחיקו העדים שיטה שלימה וא"ת בלא הרחקת שיטה שלימה נמי השטר פסול אם התחילו העדים לחתום באמצע השיטה מיד אחר סוף השטר מהאי חששא דכתב רבי' ואפשר לומר דמשום סיפא נקט לאשמועי' רבותא דאפי' בכה"ג כשר כשחותמין זה ת"ז ולכתוב עליו דאין למדין מכל אותה השיטה ומחצה גם י"ל דל' הרא"ש נקט והרא"ש כ"כ אאיבעיא דשיטה ומחצה מאי כולי וכמ"ש בדרישה בס"ח: אבל אם חתמו זה ת"ז כשר כו' אבל אי מצטרפין איכא למיחש שמא יכתוב לפני כל עד ראובן חייב לשמעון מנה ואח"כ יחתוך כל שורה שהעדים חתמו בו בפ"ע והרי ב' עדים על איש א' אלא שהוא כב' שטרות ב"י וז"ל התוס' בפרק ג"פ וא"ת מ"מ ליפסול שהרי יכול לכתוב לפני חתימת כל עד אני החתום חייב לפלוני (ואם טען להד"ם יהיה מוחזק כפרן ע"י כ"י כדלקמן סי' מ"ו) וי"ל דמשום שיכול לעשות שטר שהעד עצמו חייב לו לא פסלינן ליה לשטרא דאיהו דאפסיד אנפשיה שחתם במקום שיכולין לעשות שטר עליו וכ"כ נמ"י בשם הריטב"א ורבותיו: אבל אם חתמו כו' ומ"מ אין למדין מחצי שיטה כו' כך הגירסא ברוב הספרים של דפוס ושל כתב ולגי' זו כל הסעיף איירי משעת כתיבה ובא ללמד העדים איך יחתמו דבהכי איירי נמי כל זה הסעיף ושלפניו וה"ק וכן אם סיים השטר בסוף השיטה והרחיקו כולי ה"ז פסול אם יחתמו זא"ז דאיכא למיחש שמא יחתוך וכיון שיהיה פסול אם יחתמו כן לכן לא יחתמו כן אבל אם חתמו זה ת"ז דתו ליכא חששא דשמא יחתוך וממילא יכולין לחתום כן ע"ז מסיק וקאמר ומ"מ אין למדין כו' כלומר וא"ת הא בין שיהיו חותמין בזא"ז בין זת"ז מ"מ איכא חששא למיחש שמא יוסיף ויכתוב אח"כ מה שירצה ע"ז כתב הא ליכא למיחש דמ"מ אף אם יוסיף אין למדין כו' לפיכך אין לחוש כו' (וכעין זה צריכין אנו לפרש דברי ב"י בסימן מ"ד ס"ד ודברי הש"ע שם בסי' מ"ד ס"ג) אך העיקר חסר ולכן נראה יותר גי' מהר"א מפראג שלא גרס ומ"מ כו' אלא גרס ואין למדין (וכ"נ שהיה גי' ב"י) וכ"ז הסעיף איירי בשטר הבא לפני בית דין וקאמר באם הוא מסוים בסוף השיטה ויש בינו לחתימה שיטה וחצי וחתמו זה אחר זה פסול דשטר העומד להזדייף שלא נכתב כתיקון חכמים פסול וכמ"ש לעיל בסימן מ"ד ובדרישה בסימן זה אבל אם חתמו זה תחת זה כשר אם נאמר דב' עדים בב' שטרות אין מצטרפין שהרי גם אין למדין כו' וא"כ ליכא למיחש למידי שיזייף אח"כ דהא אף אם כתוב באותה חצי שיטה ובשיטה שלימה שלפניה לא ילמדו מהם וכ"כ הרא"ש ולפ"ז ל' אם יחתמו זא"ז אינו מדוקדק דהול"ל אם חתמו כו':

ויש חלק לפני חתימתן כו' היינו בגליון לצד ימין לפני התחלת חתימתן וכ"כ הרא"ש גם התוס' שם בתחלת דבריהם ואף שבאמצע דבריהם (כתבתי דבריהן בדרישה) צדדו להכשיר הא לא החליטו דבריהם לדינא אלא כתבו בל' אפשר וגם מסקי שם בסוף הדיבור דר"ח פסק לאסור וגם הרא"ש סתם דבריו שם דצריך ליזהר מש"ה סתם בו גם כן רבינו ועד"ר שכתבתי שיש לפרשו שלא קאי אחלק שבגליון אלא אחלק שלפני העדים בריש השיטה ע"ש ודוק:

וכיצד יעשו כו' ר"ל אפילו לטייטו רשאין שיכולין לחתוך כל הגליון וק"ל: אלא כשהטיוטא עומד בין שטר לעדים כלשון זה כתב גם הרא"ש ונראה דל"ד וה"ה כשהטיוטא באותה שיטה שהעדים חתומים עליה נמי שייך למימר דאטיוטא חתימי דמ"ש ולא בא אלא לאפוקי בכה"ג דאיירי ביה דהיינו כשהטיוטא בגליון מבחוץ לשיטות השטר דאז ודאי לא שייך שיסברו שהעדים אטיוטא חתימי למימר שלא היה כתוב שם חובתו דאין אנו צריכין לעדותייהו על ככה דבלה"נ אם היה שם חובתו לא היה מטייט ליה אלא חותך אותו לגמרי כיון שהוא חוץ לשיטה משא"כ כשהטיוטא בתוך השיטה דלא היה סגי ליה בלא טיוט וק"ל:

דשמא היה כתוב שם חובתו ואין להקשות לפי מ"ש בסמוך אפי' ידוע שלא היה שם חובתו הו"ל למיפסל משום דשמא דאטיוטא דהוה התם הוה חתימה דזה ודאי ל"ק דאי איכא סהדי דלא היה כתב שם חובתו ידעי גם שלא היה שם טיוטא וק"ל: חובתו או שום תנאי וזה חתכו דכיון שהיה כתוב בו חובתו שפיר היינו למדין ממנה אף שהיתה שיטה אחרונה כמ"ש בסי' מ"ד: דשמא היה שטר כו' והיה חלק מלמעלה כו' אין להקשות דהוה ליה לרבינו להקדים שלא יחתמו עדים אטיוטא שהוא עם עדיו בשיטה כשיש גליון למעלה מחתימתן מה"ט דילמא יחתוך ריש השיטה שבין השטר ויחתוך ג"כ העליון דלמעלה מאותו השטר ויניח הגליון דע"ג חתימת העדים ויכתוב עליו שטר חדש די"ל דלא איצטריך דהא כבר אשמועינן שכשיש חלק לפני חתימתן יש לטייט ה"ה כשיש חלק למעלה מחתימתן דיש לטייטו אלא שבזה כיון דיש ריעותא לפניו שנחתך החלק שלפני חתימתן אית לן למימר שעדים אלו לא דקדקו לטייט הגליון שע"ג ודוק:

הרחיקו העדים כו' עד אבל לכתחלה אין לחתום כו' דברי רבי' נראין כפולין ועוד דסוף דבריו נראין כסותרין זא"ז שכתב ודוקא בדיעבד מכשרינן שטר הבא כו' משמע דוקא כשבא לפנינו ואין אנו יודעין מי חתם תחלה הוא דמכשרינן הא ידוע שחתם הפסול תחלה פסול ואח"כ כתב אבל לכתחלה אין לחתום כו' משמע דבדיעבד אפי' ידוע שפסול חתם ראשון כשר ונראה דכך הצעת דברי רבי' הרחיקו עדים כו' כלומר שטר שידוע שהכשרים חתמו והרחיקו ב' שיטין ואח"כ חתמו הקרובין באותו ריוח כשר דאמרינן לאו לאסהודי קא חתמי אלא למילוי הריוח בעלמא א"נ לכבוד והוא שיהיו הכשרים חתומים למטה שאין מקיימין שום שטר אלא מעדיו שלמטה ואם חתמו הפסולים למטה אפי' ידוע שהכשרים חתמו תחלה פסול לפיכך שטר הבא כו' כלומר כיון דאמרינן דאם חתמו הכשרים למטה וידוע שחתמו תחלה כשר מה"ט גם בסתם שטר הבא לפנינו והכשרים חתומים למטה אף דלא ידעינן אם חתמו הם תחלה כשר ואוקמינן כל שטר אחזקה שנעשה בכשרות:

ודוקא בדיעבד כו' כלומר הא דאמרינן כשהכשרים למטה אף שהחתומים למעלה פסולים הם כשר דוקא בשטר הבא לפנינו ואינו ידוע מי חתם תחלה דמכשרינן ליה בדיעבד דמוקמינן ליה אחזקה אבל לכתחלה אין לחתום כולי כלומר אבל שתאמר כיון שהכל תלוי במה שהכשרים חתומין למטה אין חילוק במי חתם ראשון דאפי' לכתחלה יכולין הקרובים להחתים ראשון ואח"כ הכשרים למטה דז"א דאיכא למיחש שמא יאמר הרואה כו' כיון דאיכא למיחש להא ממילא אם ידוע שעשו כן וחתמו הפסולים תחלה אף שהכשרים חתומים למטה פסול אפילו בדיעבד ועד"ז פירש נמי הב"י וכמ"ש בדרישה:

והגאונים לא חלקו בין אם הקרוב או הפסול בתחלה או בסוף כו' פי' מדכתבו סתמא ונמצא קצתם קרובים או פסולים כו' משמע שאין קפידא אם חתימתן בתחלה או בסוף או באמצע ומ"ש בסוף דבריהם והפסולים שמא רווחא קשביק כו' לאו למימר דאם הפסולים בסוף דליכא ה"ט פסול אלא משום דס"ל לגאונים דכולי מילתא תליא במה שישבו מתחלה יחד לחתום ואיכא למטעי ולומר דאם הקרובים חתומים למעלה דפסול דאז ודאי ישבו יחד ולא רצו הכשרים לחתום נפשם לפני הקרובים וקמ"ל דלא אמרינן הכי אלא אמרינן דלא ישבו יחדיו לחתום אלא כשרים והניח כשר א' מקום לחבירו ובא זה הפסול וחתם בלא דעת הכשר וכ"ש אם הפסולים חתומים למטה דכשר לסברתייהו וק"ל:

אם הכשרים זוכרין לעדות כו' ומש"ר ס"ס ל"ו דהרא"ש חולק על מ"ש הרי"ף וס"ל דאף אם אין הרחוק יודע בקורבתו של זה אפ"ה עדות הרחוק פסול שאני התם שהעידו יחד בב"ד דהו"ל הראייה והגדת העדות בצירוף הפסול אבל א"ל דהתם מיירי בשאינו חוזר ומגיד בב"ד בפני עצמו דאף כשחזר ובא לפני ב"ד נ"ל דלא וכמ"ש בפרישה בסי' נ"א ס"ס ה' ע"ש:

דהא לא איתכשר להשתעבד כו' וכתב המ"מ ומיירי דוקא בשטר דליכא ביה קנין דאי אית ביה קנין אשתעבד ליה מיד בשעת הקנין אפילו נכתב אחר כמה ימים עכ"ל ואין להקשות לרבינו ליתכשר מכח עדיו בחתומיו זכין לו דא"ל בשטר דשם פסול עליו לא שייך למימר עבחז"ל:

וי"א שאם הוא כו' כלומר דוקא הובא לפני ב"ד בלא מילוי הוא דפסול אבל נתמלא קודם שבא לב"ד אפי' אחר זמן רב כשר כן מוכח בר"י וכמ"ש בדרישה: וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לסברא זו ועד"ר: אפילו עשאו המלוה מדעתו פי' בלא דעת הלוה. שטר הבא כולו בשיטה א' כו' כל דינין הללו עד תשובת הרא"ש שבסוף הסימן זה הכל בגמרא ותוס' ופירש"י ר"פ ג"פ (דקס"ג) (ודף קס"ד) ע"ש: עדיו בשיטה א' פי' ואין ריוח בנייר למעלה וק"ל:

ובעדים שבשיטה שנייה יאמר כיונתי להרבות בעדים כדי שבקל ימצא לקיימו שיש מי שיכיר חתימת הראשונים ולא של השניים ואח"כ יאמר לא מצאתי עדים לקיים עדים הראשונים אלא עדים השניים וק"ל: אלא מעדים שבשיטה ראשונה דאז ליכא למיחש למידי ובודאי אמת אמר:

שהרי מחקו ב' פעמים וא"ת יבואו עדים ויעידו שזו חתימת ידי העדים והדר נמחק מקום חתימת העדים ונראה להדדי א"נ ניתי מגילתא אחריתא ולמחקו ולדמות וי"ל דאינו דומה נמחק בן יומו לנמחק בן ב' ימים ונייר זה אינו דומה לנייר אחר גמרא שם:

ומקום השטר פ"א וא"ת והלא אז בשעה שיבא לחתום יראו שמקום השטר לא נמחק אלא פ"א ומקום העדים ב"כ ולא יחתמו וי"ל דאין ניכר בין נמחק פ"א לב"פ עד לאחר שהחזירו וכתבו עליו ונתייבש הכתיבה ויש לחוש שמיד אחר החתימה יקח זה השטר קודם שיתייבש ועוד י"ל שמא לעדים לא יהא ניכר דלא דייקי כולי האי אבל כשיבא לפני ב"ד שהם דייקי יהא ניכר תוס' ריש (דף קס"ד) ע"ש שהאריכו בזה עוד: ואם יש בין חתימת עד הא' כו' דשם כותבין אבל לא לפניו ולא לאחריו וכמש"ר אח"ז מיד: שמא היה השטר על הנייר ועדיו על המחק כו' ומחק השטר כו' עד"ר: ומחקו ומחק השטר כו' גם כאן מוכח דכל שלא נכתב מידי על המחק אין להכיר בין נמחק פעם א' לב"פ שהרי מתחלה היו העדים על המחק ומסתמא גם בין עד לעד היה הנייר מחוק נמצא דעל המחק כתב אנחנו סהדי כו' וחוששין שמחקו והרי נמחק אותו מקום ב"פ ולא אמרי' שיהא היכר בין אותו מקום למקום שהעדים חתומים עליו שאינו נמחק אלא פ"א וכ"כ התוס' ע"ז ע"ש:

שמא ימחוק כו' משמע שאם יש ריוח בין עד לעד אינו פסול דאם ימחוק השטר יהיה פסול וכמ"ש בדרישה לעיל בסמוך: ומ"ש ואם כתבו העדים כו' כשר ה"ה לא כתבו נמי כשר אלא כשר ומותר לכתחלה קאמר דלכתחלה צריך לברר א"נ משום סיפא כתב ללמדנו דלא סגי בכתיבת תחלה או סוף: לפני חתימתם או אחריהם לא מהני לאחריהם פשיטא לא שמא יגוז אותו ולפניהם נמי לא שמא ימחוק מ"ש אנחנו סהדי (ואף אם היה כתוב על המחק ועתה שימחקו יהיה מחוק ב"פ כל שלא נכתב עליו כלום אינו ניכר) וימחוק גם השטר והשורה החלקה שלפניה כדי שלא ירגישו ממנה שזה מחוק וזה אינו מחוק כלל ויכתוב עליה מאי דבעי וימשך כתיבת השטר עד סמוך למקום שהיה כתוב שם אנחנו סהדי כו' ועד אותו מקום לא יהיה נמחק רק פ"א ומקום אנחנו סהדי כו' יהיה חלק והוא כשיעור שורה שרגילין העדים להניח חלק ביני וביני ועוד דא"כ יש לחוש שיחתוך שטר דלמעלה וימחקו להאי אנחנו סהדי ויכתוב שטר חדש בב' שיטין דלפני העדים החתומים למטה על המחק וק"ל:

אע"פ שנמחק ב"פ אינו ניכר ולפ"ז אפי' כתבו שמקום השטר נמחק פ"א פסול וק"ל:

כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה כלל פ"ח סי' י"ב ועד"מ סי' מ"ז ס"ו: