תקנת חכמים כי' הכי אמרו בכמה דוכתי ומהם פ"ב דכתובות קיום שטרות דרבנן ע"ש (דף ל"א). אלא אפילו וכו' פי' כתבו ומסרו למלוה שאם יצטרך ללות שילוהו עליו והאמין למלוה שלא יתבעהו אא"כ ילונו: נאמן במיגו כו' כן הוא שם בגמ' (די"ט) משמיה דר"נ דהמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואמר להמלוים הבאים לדון לפניו קיימו שטרייכו וחותו לדינת ע"ש:

אבל אם יש בו נאמנות כו' פי' לטעון פרעתי אבל לשאר טענות אין מועיל סתם נאמנות כמ"ש רבי' לקמן ספ"ב סי"ח ע"ש ואע"ג דאיכא מיגו כיון שבטענה שטוען פרעתי אינו נאמן כיון דהאמינוהו עליו הו"ל כאילו יש עדים שמעידים כדברי המלוה ומיגו במקום עדים לא אמרינן ובעל התרומות ס"ל דלא אלים נאמנות כעדים כ"כ ב"י ונראה דטעמו דאע"ג דכתב לו נאמנות אפשר שפרעו והאמינו שלא יכפור לו הפרעון והא ראיה דלקמן סי' ס"ט ס"י בכתיבת יד מקוים ויש בו נאמנות למלוה כתב רבינו דאינו נאמן לומר פרעתי דאילו פרעו לא היה מניחו בידו כיון שיש בו נאמנות עכ"ל ולא קאמר שאין מאמינים לו מכח הנאמנות אלא ודאי אין זה הוכחה אלא משום דלא היה לו להניחו בידו וזה אינו אלא בעדים ודע דשם סי' ס"ט סי"ב פליגי נמי בהא ב"ה ובעה"ת לענין כתיבת יד ושם מפורש דעת בעה"ת משום דאפשר דהאמינו ואעפ"כ פרעו לפי שהיה בטוח בו כיון דאי אפשר לקיימו כ"א ע"פ וזה הטעם אינו עולה יפה כגון גבי שטר החתום בעדים דדוחק לומר דמיירי כשפרעו היה יודע שהעדים יסעו או נסעו למ"ה קודם שיקיימוהו ולא יבואו לעולם דא"כ לא היה לו לסתום לכן נראה יותר שעיקר טעמא דבעה"ת הוא כמ"ש ב"י הנ"ל ורבינו לקמן לרווחא דמילתא כתב טעם ההוא מיהו הל' לא משמע שם כן וצ"ל דקצת שייך ג"כ טעם ההוא כאן שיאמר הלוה שבשעה שפרעתיהו לא [היה] השט"ח בידו להחזירו לי ולא רציתי לפרעו עד שבאו העדים ונשבעו לפני שלא יצא כתב ידם במקום אחר ושלא יצא עוד עד שיוחזר השט"ח לידי ופרעו ש"ח ע"פ והאמנתי להן שיוחזר השט"ח לידי בזמן קצר ולא הוחזר לידי ועתה תובע אותי בו וע"ל ר"ס פ"ב דסתם רבינו כדעת בעה"ת וק"ל: ושוב אין הלוה יכול לומר כו' פי' שום טענה שיהיה נאמן בו אבל מ"מ יכול להביא את המלוה לשבועה בטענת פרעתי אם אין נאמנות בשטר כמו שיתבאר לקמן סי' ע"ב ע"ש:

וכיצד הוא הקיום כו' ז"ל רי"ו במישרים נ"ב ח"ה והרמב"ם רפ"ו דהל' עדות בא' מחמשה דרכים מקיימין את השטר. הא' שיכירו הדיינים חתימת עדים. הב' שיחתמו העדים בפניהם. הג' שיבא כל א' מן העדים ויאמר זה כתב ידי ואמר אני עד בדבר הזה. הד' שיעידו עדים אחרים על חתימתן שזו היא חתימתן. הה' לדמות החתימות לחתימות החתומות בשטרות עכ"ל וגם רבינו כתבם אחד לאחד זה אחר זה: ומעידים לפני ג' וכו' אבל לפני שנים לא והטעם כתב נמ"י דדומה לשנים שמעידים ששמעו מפי עדים דהא ודאי לאו כלום הוא דעד מפי עד הוא אבל כשהם ג' הוא דומה לפסק דין ועי' מ"ש לקמן סעיף כ':

וחותמין למטה כו' לאפוקי למעלה או מן הצד וכמ"ש בריש סמ"ה ב"י:

שהוא כמו דין ע"ל סימן ה':

ומקיימין אותו אפי' שלא בפני בע"ד פרק הגוזל בתרא (דקי"ב) ועיין שם פי' התוספות והרא"ש שם ועד"ר: דעדים החתומים על השטר נעשה כצ"ל דעדים בדלי"ת ופרש"י לפי שאין אדם חצוף וזייף:

ומ"מ אע"פ שהוא מקוים כו' יכול הלוה לערער כו' עד"ר: מי שמכיר פי' של העדים או הדיינים:

ואם אין עדי השטר בפנינו וה"ה אם היו בפנינו נמי יכול לקיימו ע"י אחרים אלא אורחא דמילתא נקט דאם הם בפנינו הם בעצמן מעידין וראיה מדתנן שאם כתב ידן יוצא ממקום אחר ואמרו אנוסים או קטנים היינו אינם נאמנים וכמ"ש בסימן זה (סל"ד) אלמא שאע"פ שהם במדינה ואמרו אנוסים או קטנים היינו יכולין לקיים ע"פ עדים אחרים וכ"ש היכא דלא אמרי מידי ב"י עיין שם:

לפי שצריך ב' עדים כו' משום דכיון דלאו אמנה דבשטר קמסהדי נמצא דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי אבל כי איכא תרי אכל חתימה סגי ולא אמרינן חצי דבר הוא כדאמרינן לעיל ס"ס ל' דאפילו יש שני עדים שראו בו שער א' ושנים אחרים שער השני לא סגי בהכי דחצי דבר הוא די"ל כמ"ש שם (ובס"ס ל"ח) בתירוצא קמא דמש"ה מהני כשיש ג' כיתי עדים וכל כת מעיד על שנה א' דמהני חזקה כיון שראו כל מה שהיו יכולין לראות ה"נ מעידין על מה שהיו יכולין להעיד דהא אינו מכיר העד הב' כלל וגם לשינויא בתרא דהתם דמהני עדות שנה לחייבו לשלם פירות ה"נ מהני קיום ע"א לחייבו לשכנגדו שבועה (וכמסקנת הרא"ש סימן ס"ה ע"ש) והיותר נראה דכשיש עדים אחתימת העד החתום ה"ז כאילו העד מעיד כאן לפנינו ונמצא כששני כיתות מעידים אב' חתימות ה"ז כאילו שניהם עומדים לפנינו וכלל זה נקוט בידך כי כן צ"ל בסימן זה בכמה מקומות: אבל אם יש שלישי כו' דומה לזה כתב רבינו לעיל (סל"א):

אלא דייני הקיום בעצמן מכירין כו' שם בגמרא (דף כ"א) ז"ל ש"מ דיינים המכירים חתימת ידי העדים א"צ להעיד לפניהם כו' והכי קיי"ל אע"ג דבעי למידחי שם ומזה נלמד דט"ס הוא מ"ש כאן עדי הקיום אלא צ"ל דייני הקיום וכ"נ להגיה בסמוך סי"ח במ"ש שם אם העדים קרובים לעדי הקיום וכן הגיה שם ב"י ובד"מ כתב שם שאין צריך להגיה די"ל דיינים המקיימין השטר נקראין עדים להיות שהם מעידים שהחתימות ישרות עכ"ל: ומ"ש מכירין אותן או שחתמו בפניהם פי' הן שמכירין אותן מצד חתימתן במקום אחר או שהורגלו עמהן ומכירין כתיבת ידם בטביעת עין או שעדי שטר זה חתמו בפני הדיינים: שעד הרואה כו' ר"ל אפי' ראו בשעה שאינם ראויין לדון על ראייתן כגון בלילה וכמו שנתבאר לעיל סימן ד' אפ"ה בקיום שטרות דאינו אלא דרבנן עד הרואה נעשה דיין וכ"כ מור"ש ז"ל ובזה נסתלקה תמיהת הב"י שהקשה ארבינו דמאי איריא עד הרואה הא עד המעיד נמי נעשה דיין בקיום שטרות וכמש"ר בסמוך בסעיף כ' בג' שישבו לקיים השטר וא' אינו מכיר חתימתן דהשנים המכירין מעידין לפניו כו' ובמ"ש ניחא דבראו בלילה דלא שייך דלא יהא גדולה שמיעה מראייה אין חילוק בין עדי ראייה לעדים המעידין וק"ל וג"כ נתיישב למה כתב רבי' כיון דהוא דרבנן דהא נמי אי הוי דאורייתא עד הרואה כשר לדון ובזה נתיישב ג"כ דברי רבינו דל"ת הלא זו ואצ"ל זו קתני דאם מקיימין ע"פ הכרתן החתימות כ"ש ע"פ הראייה אבל כשמיירי בראו שחתם שטר זה בלילה הוה שפיר לא זו אף זו שוב מצאתי שכן כתבו התוס' שם בהדיא בד"ה ש"מ עדים המכירים כו' דמיירי אפילו ראו בלילה עיין שם:

כשעדי השטר מעידין כולי עד דקיי"ל על מנה שבשטר הן מעידין כלומר דקיי"ל כרבנן דאמרי הכי בפרק ב' דכתובות במשנה ובגמרא (ד"כ) ופירש"י ואשר"י דאפילו אמרו על כתב ידינו אנו מעידין הרי הוא כאילו אמרו אנחנו ראינו המלוה וחתמנו:

בד"א כשזוכרין כו' כן הוכיח שם הרא"ש (דקכ"ה) מהירושלמי ע"ש ולקמן בס"ס זה הבאתיהו בדרישה בסי"ז וממנו היא סתירה למ"ש הב"י שם וכמ"ש שם ע"ש ודוק: ומ"ש ויכולין להעיד על כתב ידם ר"ל אף שמסתמא כששכחו ההלואה שכחו ג"כ שחתמו מ"מ יכולין להעיד על כ"י ולאפוקי מדעת הרמב"ם שכתב רבינו בס"ס זה וע"ש: צריך שני עדים על כל חתימה דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי כדלעיל:

אמר הראשון זה כתב ידי כו' זה חוזר אדלעיל אכשזוכר העדות וקאמר דאם הא' זוכר והשני אינו בכאן ובא הוא עם אחר דעלמא להעיד על כ"י השני לא נתקיים לפי שג' רביעי הממון יוצא ע"פ עד אחד ר"ל והתורה אמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר שיהיה חצי דבר ע"פ ע"א וחצי דבר השני ע"פ השני: וכן אם העיד אחיו כו' עובדא בפרק חזקת (דכ"ג):

מת אחד מהעדים כו' והחי זוכר ההלואה על ידי ראיית השטר נראה דמש"ה כתב דזוכר ההלואה ע"י ראיית השטר דאל"כ היה צריך להעיד עוד א' על חתימתו וכנ"ל ואז הוה יכול לצרף להעיד גם על חתימת יד השני דהא לא יצא אלא חצי ממונא ע"י כמו מעיד כ"א על חתימתו ועוד א' מעיד על חתימות שניהן וק"ל: זה החי יכתוב חת"י על החרס לכאורה היה נראה דלמה כתב רבי' תקנה זו בבא קמייתא הו"ל לכלול דין זה עם דין שלפני זה יחד דס"ל דדוקא גבי אם מת א' מהן הקילו בזה משום דא"א בע"א משא"כ בעודנו חי דיכולין להמתין עד שיבא החי בעצמו ויעיד על חתימתו אבל הנמ"י כתב בפח"ה האי תקנתא גם בחי אם אין אחרים יכולים להעיד עליו לכן נראה שגם רבינו ס"ל הכי אלא משום דבפ"ב דכתובות (ד' כ"א) אמר אביי האי דינא והא תקנתא דכתיבה אחרת אאם מת א' מהן מש"ה כתבו רבי' לדין בפני עצמו וכתב עליו האי תקנתא וק"ל: יכתוב ח"י על החרס כו' דוקא על החרס אבל אמגילתא לא דילמא משכח ליה אינש דלא מעלי ויכתוב למעלה מזה החתום אני חייב מנה לפלוני ויגבה מבני חרי גמרא שם (וכתבו רבינו לקמן סס"ט) משא"כ על החרס שאין כותבין שטר עליו כיון שהוא דבר שיכול להזדייף כדלעיל ר"ס מ"ב ובש"ע כתב אפי' אחרס ובסמ"ע שם פירשתי ע"ש ועד"ר וכתב ב"י ז"ל הרמב"ם כתב פ"ז מה' עדות דכותב עדותו בפני עדים והדין עמו דאל"כ האיך יכירו שזו היא חתימתו לשיקיימו השטר ממנו עכ"ל ב"י ורבי' סתם דבריו כל' הגמ' ואפשר דס"ל דכשב"ד רואין שהכתב הזה יוצא מתחת ידו שהרי השליכו לפני ב"ד ואח"כ בא להעיד על חתימת השני ושמו חתום בצדו והוא כעין זה הכתב שכתב אחרס יודעים שהוא כתב ידו שהקילו בקיום שטרות וק"ל:

עד ודיין אין מצטרפין כו' שם ע"פ מסקנת הגמרא הוא כן: ואחד מעדי השטר מעיד על כ"י עיין בהגהות ד"מ סי"ט: או הדיין בעצמו ואחר עמו מעיד כו' דאם אין אחר עמו פשיטא דלאו עדות דהא הדיין על כתב ידו מעיד לא על ההלואה: דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי כו' אע"ג דבמת א' מהעדי' כתב לעיל דעד החי מעיד על חתימתו וב' אחרים על חתימת עד השני שמת ולא אמרינן אמאי דמסהיד האי כו' י"ל דשאני התם דהשנים המעידים על גוף חתימת עד השני הוה כאילו גם העד השני בעצמו מעיד על חתימת ידו אבל הכא הדיין עם עד השני אינן מעידין על גוף חתימת עד השטר אלא על חתימת הדיין וזה הוה מילתא אחריתא אבל אם שני דייני קיום כ"א מעיד על כ"י מצטרפין כמו שכתב בסמוך בשם ר"י וה"ט כיון דשניהם מעידים על שם חד דהיינו על קיום השטר:

לפיכך אין לחוש אם העדים קרובים לדייני הקיום כו' כך גירסת ב"י ור"ל לפיכך כיון דאין מצטרפין אין לחוש אם עדי השטר קרובים לדייני הקיום משא"כ אם היו מצטרפין דיש לחוש שמא יזדמן שלא יוכל לקיים זולתן ויוציאו ממון ע"י קרובים ומדסתם רבינו נראה פשוט דס"ל דאפילו אם עדי השטר בעצמן מעידין על חתימתן א"צ להיות רחוקים מדייני הקיום ועד"ר:

אם שני דייני הקיום כו' כבר כתבתי בסמוך הטעם כיון ששניהם אשם קיום קמסהדי וק"ל:

שלשה שישבו שם (דף כ"א) מימרא דרב הונא אמר רב ואמרינן משום דמיחזי כשיקרא כשכבר כתבו עד שלא ידעו כל שלשתם וכדרב פפי דחיישינן למיחזי כשיקרא בקיום שטרות דהוא מעשה ב"ד אע"ג דלא חיישינן בשאר שטרות דלאו מעשה ב"ד ולא כרי"ף דכתב דלית הילכתא כר"פ ולא חילק בזה ומיהו אם כשכבר חתמו הב' נראה דגם הרי"ף מודה דאינן מעידים לפני השלישי וכן מוכח מדברי הר"ן ועיין בהגד"מ. מעידים הב' לפניו כו' אע"ג דקבלת עדות בג' כתב הר"ן בשם הרשב"א כיון דקיום שטרות דרבנן אפילו השנים בשעה שמעידים נעשים דיינים ומצטרפין עם השלישי לקבל עדות עצמו וכה"ג אמרינן בפ"ב דגיטין דשליח המביא גט נותנו לה בפני ב' ואומר בפני נכתב ובפני נחתם ומפרשין טעמא משום דשליח נעשה עד ונעשה דיין עכ"ל ונראה דה"ט נמי למ"ש אחר זה ז"ל ואם לא העידו העדים בפני שלשתן כאחד אלא בפני כל אחד ואחד לבדו כשר דאע"ג דשם לא היו המעידים דיינים לא לפני זה ולא לאחר זה אפ"ה העדים נעשו דיינים בשעת הגדה דלא גרע משליח דקאמרי דנעשה עד ודיין דהקילו בעיגון ובקיום שטרות וק"ל. שדיינים שאין מכירים כו' צריך שיעידו בפני כל אחד כו' כן הוא ל' הגמרא שם אמימרא הנ"ל ש"מ תלת ש"מ עד נעשה דיין וש"מ דיינים המכירין חתימת העדים א"צ להעיד לפניהם (וכתבו התוס' דקמ"ל דאע"פ שאין מכירין אותו אלא ע"י שראוהו בלילה דלא שייך בזה דלא יהא ראייה גדולה משמיעה) וש"מ דיינין שאין מכירין חתימת העדים דצריך להעיד לפני כל אחד ואחד וכתבו התוס' דקמ"ל דל"ת דהשלישי יכול לסמוך על סמך שנים מהן שהעידו לפניהן אע"פ שלא העידו לפניו קמ"ל:

אלא בפני כל אחד וא' לבדו כשר כ"כ גם כן הרא"ש שם (דקכ"ה) וז"ל ב"י וק"ל איך יכתבו במותב תלתא הוינא ואתו פלוני ופלוני ואסהידו דהא לא אסהידו בפניהם כשהיו במותב תלתא ונ"ל שאע"פ שא"צ להעיד בפני כל שלשתן יחד מכל מקום צריכין להמצא שלשתן יחד להודיע זה לזה ששלשתן יודעין שהוא ח"י עדים אלו ויכתבו במותב תלתא הוינא כדנפקא שטרא דנא קדמנא ומדאיתבריר לנו דדא היא חתימת ידייהו אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי עכ"ל ועיין בתשובת הרמב"ן סי' קי"ב וצ"א (ובד"מ הביאו) דמשמע מדבריו דלא ס"ל כרבינו והרא"ש ע"ש:

שלשה שישבו כו' וקרא ערעור כו' ז"ל הגמרא שם (דף כ"א) אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב ג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על אחד מהן עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם ערעור דמאי אי ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו אי דפגם משפחה גילוי מילתא בעלמא הוא לעולם אימא לך ערעור דגזלנותא וקאמרי הני ידעינן בזה דעביד תשובה עכ"ל הגמרא ופליגי רש"י ותוספות בפירושא דמילתא רש"י פי' דכולה מילתא איירי כשדייני הקיום עצמן באים להכשירו ומשום שהן נוגעין בעדות אמרו דמשחתמו אין מעידין עליו שגנאי להן שישבו (כן הוא ל' רש"י שישבו ובסמוך כתבתי טעם למה שינה רבינו לשונו וכתב שחתמו) עם פסול בדין ונראה דה"פ דאם אחר שכבר חתמו לא יכשירו אותו יצטרכו לחזור ולקבל העדות מחדש עם שלישי אחר ולחזור ולכתוב קיום אחר ולחתום פעם אחרת שהרי הצטרפות שלשתן יחד קודם חתימתן בעינן וכנ"ל וא"כ יוכר מחתימתן הראשונה שבתחלה ישבו לחתום עם פסול ויהיה גנאי להם ואף אם יסתלקו החתומים הראשונים לגמרי ויאמרו יקבלו אחרים העדות מכל מקום כיון שכבר חתמו וניכר חתימתן ועכשיו יכתבו ויחתמו אחרים מחדש יהיה גנאי להראשונים וכמ"ש משא"כ אם עדיין לא חתמו אף שכבר כתבו האשרתא ילכו ויקח אחר לשליש במקומו אף שיכתבו מחדש האשרתא כיון דזה השלישי לא היה עמהן מ"מ מתוך האשרתא לא ניכר מי ישב בתחלה לקבל העדות וגם לא יאמרו שישבו עם הפסול אלא שהלכו שנים מג' הראשונים לדרכן מש"ה הוצרכו לכתוב אשרתא אחריתא משא"כ כשכבר חתמו השנים דאז אין לתלות דהשלישי הלך לדרכו דהא סגי בחתימת השנים אף אם לא כתבו וחד ליתוהי וכמש"ר בסמוך בסעיף כ"ג ולפ"ז אם אחרים באים להכשירו אפילו משחתמו מעידין עליו ומצטרפין עמו וא"צ לקבלת עדות ולא לשום כתיבה מחדש דהא המעידים לית להו נגיעת עדות אבל התוס' כתבו דאיירי בעדים אחרים ולענין להכשיר וועד הראשון וכמש"ר בשם ר"ח והרי"ף בסמוך ונראה דאף שסתם רבינו וכתב שם דאם לאחר שחתמו יצא ערעור שנתבטל וועד הראשון עד שישבו פעם אחרת דבישיבה גרידא ודאי לא נתכשר זה שיצא עליו ערעור וחתם עמהם וכמו שכתבתי בדרישה אלא ר"ל שישבו ויקבלו עדות מחדש ויכתבו אשרתא אחריתא ויחתמו עליה כל שלשתן וכן נ"ל מוכח מלשון התוס' דכתבו בשם ר"ח כיון שבטל האי מושב וצריך לחזור ולהושיב בית דין על כך עד כאן לשונם ולא מחשבי בית דין אלא בשעת קבלת עדות דלקבלת עדות צריכין בית דין וממילא צריכין לכתוב מחדש קבלת עדותן גם יש להוכיח משיטת ר"ח והרי"ף דאליבייהו ע"כ צ"ל דמ"ש הגמרא אם עד שלא חתמו מעידים עליו וחותם דקמ"ל דלא נתבטל וועד הראשון להצריך קבלת עדות מחדש ולכתוב אשרתא חדשה דאל"כ ק' למאי נ"מ הא דיהא בטל ממילא מה שמסיק וקאמר עליו דמשחתמו אין מעידין עליו וחותם משום דנתבטל וועד הראשון היינו נמי שצריכין לקבל עדות מחדש ולכתוב אשרחא חדשה ולחתום עליו וק"ל. ובזה דברי רבינו מבוארים דרך כלל ועתה נבאר קצת פרטי דבריו: מ"ש מפני שגנאי להם שיחתמו ל' רש"י שגנאי להם שישבו עם פסול לדין וכנ"ל ואע"פ שישיבה בדין היינו קבלת העדות שקבלו יחד שזה נקרא דין מ"מ כיון שבקבלה אינה ניכרת ולא נודע הגנאי שלהן אלא ע"י החתימה וכמ"ש מש"ה שינה רבינו ל' וכתב בקיצור שגנאי להן שיחתמו כו' וק"ל: ומ"ש שכל תרי ותרי ספיקא דרבנן ופסול מספק טעמיה בהא דאוקמינן לממונא בחזקת מריה ובהא ס"ל להרי"ף כוותיה דרש"י ולא כר"ח כמ"ש בדרישה: ומ"ש שלא נשתחררה אמו והוא עבד פי' פסול לדין ולעדות ולקיים שטרות שהוא בב"ד משא"כ כשהעידו על המשפחה פסול ממזרות דלא נפסל לעדות ולדין בזה דאף שהוא אמת שהוא ממזר וכמ"ש ברס"ז וק"ל: ומ"ש וסופו להתברר כו' נראה דס"ל לרש"י דבמעידים שאינו עבד ע"כ דעתם לברר זה דאל"כ על מה סמכו לבא לב"ד להעיד להכשירו כיון דע"פ הראשונים לא היה לו חזקת כשרות מעולם משא"כ בערעור דגזל די"ל דאחרונים באים ומעידין שלא גזלו ולאוקמינהו אחזקת כשרות כמו שהיה מקדמת דנא וכן צ"ל לשיטת התוספות וכמ"ש בדרישה ע"ש וכן מוכח לשון רש"י שכתב ז"ל גילוי מילתא בעלמא הוא דבר זה צריכין הן לברר ודבר העשוי ליגלות הוא שיבדקו אחריו עד שיגולה הדבר עכ"ל ורבינו קיצור לשון רש"י נקט ולא רצה לפרש דמיירי דהאחרונים באו ומזימין הראשונים שערערו ע"ז לומר שהוא עבד וכמו שפרשוהו התוספות (כתבתי ל' בדרישה) דאם כן מאי פריך גילוי מילתא בעלמא הוא ומעידים אף משחתמו ולפרש"י נוגעים בעדותן הן ולאו כל כמינייהו להזים להראשונים כ"א להכחישם בדבר העומד ליברר ויבורר בסוף ע"י אחרים אבל לפי' התוס' דמיירי בב' עדים אחרים שומעין להן כשמזימין להראשונים ומש"ה כתבו לשיטתם דנתברר השתא שהוא כשר פי' ע"י הזמה וכמ"ש התוס' ועד"ר ודוק: ומ"ש ולפ"ז כו' ארישא דמילתא קאי שמעידין עליו שעשה תשובה כלומר ולפי מה שפי' רש"י דהפסול משום נגיעת עדות הוא א"כ שנים מן השוק יכולין להעיד וק"ל: ומ"ש אא"כ ישבו פעם אחרת ז"ל הרא"ש וצריכין לישב שלשתן ביחד ול' התוס' הוא וצריך לחזור ולהושיב ב"ד וכבר כתבתי דנ"ל דכוונתן דצריך לחזור ולקבל העדות בב"ד מחדש ולכתוב אשרתא ולחתום שלשתן יחד עליה: ומ"ש ובאים שנים אחרים ואומרים שהוא כשר ברי"ף ורא"ש לא הזכירו אחרים אלא ז"ל עד שלא חתמו מעידין עליו שנים אך התוס' כתבו כן ע"ש ונראה דלאו בדוקא כ"כ אלא איידי דכתבו דמשחתמו אפילו שנים אחרים דלא נגעו בעדות אין מעידין עליו נקט ג"כ עד שלא חתמו אחרים גם י"ל דבעד שלא חתמו נמי נקט אחרים לרבותא דלא מבעיא הן דידעי בהכשרים דיכולין להעיד אלא אפילו אם אחרים מעידים בכשרותו והשנים הראשונים לא ידעו בכשרותו אפ"ה לא נתבטל הוועד כיון שעדיין לא חתמו: ומ"ש ונתברר השתא שהוא כשר כן הוא ל' הרי"ף ובזה מחולק מפרש"י הנ"ל שפי' וסופו להתברר וכנ"ל והוצרכו ר"ח והרי"ף לכתוב כן לשיטת פירושייהו דאי נתבטל הקול לאחר זמן הוה אמרי' דביני ביני נתבטל הוועד הראשון ולכך כתבו דמיירי דנתבטל השתא מיד ע"י הזמה או ע"י ראייה שנשתחררה אמו אבל לפי' רש"י דאין נפקותא בביטול אלא בנגיעתם בדבר שפיר כתב שלאחר זמן ודאי יבורר הדבר וכמש"ל בסמוך וק"ל:

שלשה שישבו לקיים השטר כו' מימרא דרבי זירא שם (דף כ"ב) (ובסימן ל"ט כתב רבינו כי האי דינא לענין שטר דהודאה דלא נחתמו עליה אלא שנים והוא מפ' ז"ב וכמ"ש שם ע"ש) ומסיק שם בשם ר"נ בר יצחק דאפילו כתב בו דנפק קדמנא בי דינא לא מהני אא"כ כתב ביה שטרא דנן נפק קדמנא בי דינא ואמר לנו רב אשי ואז א"צ למיכתב וחד ליתוהי ופירש"י בו ב' פירושים וכמש"ל סל"ט ורבינו כתב כאן תחלה כפי' קמא דרש"י בסתם והרמב"ם שהביא הוא כפי' השני דרש"י וכמ"ש בסמוך: ומת אחד מהן קודם שחתמו פי' שלשתן קבלו העדות שזה הוא כתב יד העדים אלא שלא גמרו לחתום עד שמת אחד מהן ול"ד מת קאמר אלא ה"ה אם הלך לדרכו וכ"כ ב"י צריכים לכתוב במותב תלתא כחדא הוינא ז"ל פ"ב דכתובות שאם יכתוב במותב תלתא הוינא אתי למימר דקיום שטרות בב' כיון שאין חתומין עליו אלא ב' וכיון שכותבין שהיא ג' טוב הוא שג"כ יכתבו וחד ליתוהי שאם לא יכתבו כן עדיין אתי למיטעי ולומר שא"צ ב"ד בקיום השטר ומ"ש במותב תלתא הוינא לא לשם בית דין כתבו אלא שהיה בדעתן לרבות (בעדים) [בדיינים] ולא נזדמן להם אלא שנים שחתמו אבל משכתבו וחד ליתוהי תו ליכא למיטעי אבל כשלא כתבו וחד ליתוהי לא מיפסל בהכי עכ"ל. ומדכתב שאע"פ שכתב במותב תלתא י"ל דלא היתה כוונתם לשם ב"ד כו' מוכח מינה דאי כתב ביה במותב תלתא בי דינא הוינא כו' (ואף על פי שלא כתב שהיה בבי דינא דמומחה) תו א"צ לכתוב וחד ליתוהי אפילו לכתחילה וכפי' הריב"ש ולא כתב רבינו דצריך לכתוב שהיה בפני מומחה אלא כשכתב בי דינא הוינא ולא כתב במותב תלתא או איפכא וק"ל: ומש"ר אפילו לכתחלה לא היה צריך כו' תיבת היה ט"ס הוא וצ"ל ל"צ כו' וכ"מ בספרים ישנים ומשמע מל' הרא"ש הנ"ל דכשחתמו כל הג' א"צ למיכתב כלל במותב תלתא וכ"כ הר"ן וכל האחרונים דסגי במה שיכתבו נתקיים שטר זה קדמנא כראוי: והרמב"ם כתב אפילו כתב בו בי דינא כו' פי' מ"ש בגמרא דלא סגי במ"ש בי דינא עד שיכתוב בו וא"ל ר"א ה"פ אפילו כתב בו כו' וס"ל להרמב"ם דאין נ"מ במה שהיה בפני מומחה כמש"ר לפני זה אלא ואמר לנו ר"א הוא גילוי מילתא שהוא היה השלישי ור"א ל"ד קאמר דה"ה אינש דעלמא דאינו מומחה כלל ואף ע"ג דלא חתם עמהן והיינו כפי' הב' דרש"י שם ונראה דגם הרמב"ם מודה דאם כתב בו מתחלה במותב ג' הוינא דאין עיכוב בדבר אף ע"פ שלא כתב וחד ליתוהי וק"ל:

שטר שאין כאן מי שיכיר חתימת העדים כו' ז"ל בגמרא שם (דף כ') אמר רב אשי אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בבית דין אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא מב' כתובות ומב' שטרי שדות והוא שאכלום בעליהן ג' שנים ובשופי עכ"ל הגמרא כפי הגירסא שבידינו והיא גירסת רש"י והרמ"ה והרא"ש ורבינו ז"ל (כן הוא באשר"י שם בהדיא אלא משטר כ ') אלא דפליגי בפירושא דמילתא דהרמ"ה (שהביא רבינו בסמוך) פי' משטר שקרא עליו ערעור כו' דוקא קאמר דאי לא חיישינן דילמא ההוא גופא מזויף הוא והרא"ש פי' דל"ד קאמר וכל עיקרו דר"א אינו אלא לומר דאין מקיימין אלא משטר המקוים אליביה צריך לפרש דהא דאמר בגמרא שם לפני זה ז"ל קרא עליו ערעור אין לא קרא עליו ערעור לא כו' ה"ק קרא עליו ערעור דאז הוחזק בב"ד אין לא קרא עליו ערעור שאז לא הוחזק בב"ד לא כו' ועל מ"ש הרא"ש הנ"ל אלא אורחא דמילתא נקט כתב הב"י ז"ל ואפשר לומר עוד דלרבותא נקט קרא עליו ערעור דאז אתרע טפי מאם לא ערערו עליו דאיכא למימר טרח וכיון וזייף אפ"ה כיון דמקוים הוא מקיימין ממנו עכ"ל ולכי מ"ש ברא"ש בדברי רב אסי אלא משטר כו' לא נוכל לומר דלרבותא נקט הכי אלא משים שהרא"ש כ"כ לפני זה אל' הברייתא והברייתא לא כתב אלא משטר מ"ה כתב הב"י דאל' הברייתא י"ל הכי וכן הוא בב"י ע"ש ובין לרש"י ובין להרמ"ה ובין להרא"ש הך דנהרדעי מיירי בשטרות שלא הוחזקו בב"ד ולא פליגי אר"א ורש"י כתב שם אהא דר"א הנ"ל ז"ל אא"כ קרא עליו ערעור על שטר האחר והוחזק בב"ד ע"י עדיו דאי לא קרא עליו ערעור חיישינן דלמא ההוא גופא מזויף הוא עכ"ל וכתב הר"ן שם (דף תע"ה) דצ"ל דלרש"י ערעור דוקא קאמר כו' אבל מדברי רבינו לא משמע לי כן דא"כ למה כ"כ בשם הרמ"ה ולא כ"כ בשם רש"י שהיה קודם הרמ"ה אלא ודאי ס"ל דאין מל' רש"י שום הכרע די"ל דמ"ש דאי לא קרא עליו כו' ל' הגמרא הנ"ל נקט דקאמר קרא עליו ערעור אין לא קרא עליו ערעור לא כו' וכנ"ל כן יתפרש ג"כ לפי' רש"י ולא כ"כ בהדיא מחמת פשיטותו ובודאי גם הרא"ש פי' לרש"י כן דאל"כ לא היה שביק מלהזכיר דעת רש"י ולדחותו או לכתוב עליו שום דבר כמ"ש ג"כ דעת הרי"ף ודוחה אותה והר"ן ג"כ לא כתב אלא שנראה כן מלשונו והיינו משום דלא ס"ד לפ' הגמרא כהרא"ש דאורחא דמילתא קאמר וק"ל ומ"ש במקצת ספרי רבינו ז"ל והרמב"ם כתב דוקא שקרא עליו ערעור כו' נראה דט"ס הוא וצ"ל וכתב הרמ"ה כו' וכן הוא בדפום ב"י כי דברי הרמב"ם אינם מוכרחים בזה לשום צד דבפ"ו מהלכות עדות כתב בתחלה מימרא דנהרדעי ואח"כ מימרא דרב אסי וז"ל וכן מקיימין השטר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד מקיימין ממנו לבד כמו שמקיימין משטר ב' שדות כו' עכ"ל ואפשר דס"ל כהרא"ש ולישנא דגמרא נקט כדרכו וזה נראה יותר דאי. הוה ס"ל דדוקא קאמרי הכי הול"ל וכן מקיימין השטר מכל שטר אם קרא עליו ערעור כו' (אלא מדהקדים הרמב"ם לכתוב דברי הנהרדעי לדברי רב אסי משמע קצת דס"ל ג"כ דרב אסי מיירי מדינא דנהרדעי וקמ"ל דאם קרא עליו ערעור אזי בחד שטר כתובה או שדה הנ"ל סגי ומש"ה הקדימן כדי לידע במאי איירי דינא דר' אסי וכמ"ש הר"ן בשם הרמב"ם מיהו זה אינו מוכרח) ועד"ר שם הארכתי בביאור דברי הר"ן ע"פ שיטת דברי הרי"ף והרמב"ם והראב"ד ודלא כב"י ע"ש וכתבתי שם ג"כ דמשום דאין נ"מ לדינא בין פי' הרי"ף להרא"ש מש"ה לא הביאו רבינו ע"ש ודוק: ואם אין כאן שטר מקוים כו' אם יש כאן ב' שטרי שדות כבר כתבתי ל' הגמרא ופי' הר"ן שם שמסתמא אין לבעלים הללו שטרי שדות זולת אלו וכן לנשים הללו אין להם כתובות אחרות זולת אלו וא"כ ודאי אינן מזוייפין: ומש"ר והוא שיצאו הב' שטרות מתחת יד אחר כו' שם אמימרא דנהרדעי הנ"ל גרסינן ז"ל א"ר שימי בר אשי וביצאו מתחת יד אחר אבל מיד עצמו לא מ"ש תחת יד עצמו דלא דילמא זיופי זייפי מתחת יד אחר נמי דלמא אתי וזייף כו' האי לא מצי מכוין עכ"ל הגמרא ונראה פשוט דלשיטת רש"י והרא"ש ורבינו האי מימרא דרב שימי דקאמר דבעינן שיצא מתחת יד אחר קאי נמי אמימרא דרב אסי הנ"ל (ועד"ר שם כתב שנראה דהרמ"ה פי' דעיקר דברי רב שימי לא קאי אלא אשטר מקוים) וכ"כ הכ"מ בהדיא בפ"ו דעדות דלדעת רש"י אין מקיימין משטר מקוים היוצא מתחת ידו וגם רי"ו נ"ב ח"ח כתב דבעינן שיוצא מתחת יד אחר ורבינו שכתב והוא שיוצא כו' אשני שטרות אפשר דלרבותא כ"כ ומה"ט נמי כתבו הפוסקים ורבינו בסמוך דכשיש לו ב' שטרות חוששין לשניהם שזייף אחד מתוך חבירו אם לא שניכר חתימתו בטביעת עין (ולא א' מהן שכתב) דבאחד מהן מקוים סגי (וגם ראיה מדכתב הרא"ש בפ"ב דכתובות שם) חל' ר"ת דנלמד מדבריו שמי שיש לו ב' שטרות דאין לקיימן אלא בט"ע ולא בדומה עכ"ל דל' אלא בט"ע משמע דבדימוי כלל לא אפילו מתוך שטר מקוים הנמצא ביד אחרים דמ"מ יש לחוש דזה שיש בידו ב' שטרות זייף הא' מתוך הב' וק"ל אף שבספרים מדויקים נדפס בסמוך כדברי רבינו ז"ל תדע לך שהרי משטר א' מקוים מקיימין אפילו ביוצא מתחת ידו כו' מוכח מכאן לט"ס ובס"י ליתא ומש"ר ודוקא בכה"ג שאין מכירין החתימות בטביעת עין כו' נלע"ד דה"פ מאחר דאמרינן דבעינן דוקא שיהיו ב' השטרות ביד אחר משום דחיישינן שמא כיון וזייף מתוכם א"כ הו"א כשיש לאדם א' ב' שטרות מחתימת א' על ב' ב"א דיהיו שניהם פסולין דכל א' יאמר אינני חייב וזייף את שעלי מתוך הב' שבידו ואין אנו יידעין איזה שטר אמת ולא יהני אפי' עדים הבאים לקיים החתימות דשמא טרח וזייף עד שטועין העדים מש"ה כתב דלא חיישינן לשמא זייף אלא היכא דצריכין לקיימן ע"י דימוי שמדמה שני שטרות יחד חתימה זו לחתימה זו דבהא דוקא חששו שמא זייף זה מהשטר שבידו כבר אבל היכא שהעדים עצמן לפנינו או אחרים שהם בקיאין בחתימתן ומכירין בטביעת עינם שזהו חתימתן אין אנו חוששין תו לזיוף דמסתמא לא חיישינן שזייף כולי האי וכ"כ התוס' והרא"ש והמרדכי והר"ן ובר"ן מפורש ביותר כמ"ש ע"ש ועד"ר מ"ש עוד מזה ואל זה כיון רבינו אבל א' שיש לו ב' שטרות כו' וק"ל והוצרכתי לכתוב זה אף שפשוט הוא בעיני לפי שראיתי רבים טועין בביאור דברי רבינו בפשט זה וסברי דאדלעיל קאי וכוונת רבינו הוא דאם כשרואין ב' שטרות זה כנגד זה ניכר בטביעת עין שהחתימות דומות זו לזו אפילו ביוצא מתחת ידו סגי וטעות הוא בידם דאדרבא ראיית טביעת עין ע"י שטרות זה כנגד זה הוא גרוע מכאשר אנו מצמצמין ומדמין חתימה לחתימה ועוד שהל' שכתב רבינו אבל אדם שיש לו ב' שטרות אינו מכוון לפי' זה דהא בתלתא שטרי איירי לעיל וק"ל: אבל ב' שט"ח אחרים כו' כלפי כתובה שהיא ג"כ ש"ח כתב אחרים אבל בס"א אינו: דאפשר דזייפינהו מרייהו כו' כצ"ל וכן הוא בס"י ור"ל שמא אותן ב' שט"ח עצמן הן זיוף משא"כ בב' שטרי שדות ואוכל מינייהו פירות דאם הוי זיוף לא היו מניחין אותו לאכול מנהו פירות ג"ש ומש"ה אפילו בשטר שדה א' שאכל ממנו פירות ס"ל להרמ"ה דלא חיישינן שמא זיוף הוא אלא שאיכא חשש אחרינא שמא זיוף זה מתוך אותי השטר ומה"ט ס"ל להרמ"ה דאפילו בב' שטרות אין מקיימין עד שיצאו מיד ב' לקוחות וכמש"ר בשמו אחר זה מיד אבל רבינו מסיק וכתב עליו דבחד שטרא אע"פ שאכל פירותיו ג"ש רצופין חיישינן שמא נזדמן כך וזיוף הוא וק"ל עד"ר: דכי היכי דאיכא למתלי בחד ה"נ איכא למתלי בתרי ולא נהירא כו' נראה דהרמ"ה פי' ג"כ מ"ש בגמרא הנ"ל דביד עצמו לא דילמא זיופי זייף כפירש"י ורבינו דהיינו שמא זייף מתוכו ומש"ה בעינן שיצאו מתחת יד אחר אלא דבהא מחולק עמהן הרמ"ה דהוא ס"ל דהוא נמי טעמא דאין מקיימין אפי' מב' שטרות אע"פ שיוצא מתחת יד אחר מחשש שמא זייף מתוכן משא"כ כשהם יוצאין מתחת יד שנים דאז אין לחוש לשמא זייף מתוך שניהן ואע"פ דלכאורה אין טעם נכון לחלק בזה דהא הכל חתימות אלו עדים הן ואי חוששין שיכול לילך לחבירו ולראות שטרו ולבא לביתו לזייף מה לי חד שטר מה לי ב' שטרות ואפילו יוצא מתחת יד שנים נמי הא כשזייף מתוך חתימות דחד שטרא כאילו הוא זייף מכולן מ"מ יש לחלק ולומר בהיות שעל הרוב אין איש א' כותב או חותם פעם בפעם שוה ממש כחוט השערה אבל כשחותם בהרבה שטרות א"א שלא ידמה חתימת אחד מהן לאחת משאר החתימות או לכל הפחות במקצת אותיות לזה ובמקצת לזה ומש"ה כשמקיימין משטר א' אין זיופו ניכר דיכול להשמט ולומר הא כל איש אין חתימתו בשוה ממש משא"כ כשיש לפנינו ב' שטרות מחתימות אלו העדים ובמכ"ש יותר אז זיופו ניכר דנאמר לו אף אם יש שינוי העדים בתמונת אותיות ולא כיונו בכולו לא' מהחתימות לכל הפחות היו מכוונים לב' החתימות יחד למקצת בזה ומקצת לזה ומש"ה חילק הרמ"ה וכתב שהיינו דוקא ביוצא מיד ב' לקוחות דאז ודאי לא יוכל לזייף להיות חתימתו של זיופו דומה בכולו לחתימת ב' שטרות וכמ"ש ויהיה זיופו ניכר ומש"ה כשאינו ניכר (ולא) ונתדמה להו מקיימין מתוכו אבל אם שניהם יוצאין מתחת יד א' אז יכול לכוין לזייף לדמות במקצת אותיות לזה ובמקצת לזה ואין זיופו ניכר ואף דלא יהיה דומות התלות בב' שטרי דאמר הרמ"ה להתלות בשטר א' דבשטר אחד הטעם משום דיתנצל לומר שכן דרך להיות שאינם שווים ובב' שטרות הטעם משום דאז יכוין לזייף מ"מ שוין הן בזה דא"א לעמוד על זיופו להיות ניכר וק"ל זהו דעת הרמ"ה ומש"ה כתב כי היכי דאיכא למיתלי בחד כו' כנ"ל ולא כב"י כתבתי לשונו בדרישה ע"ש ורבינו שכתב ול"נ כו' משום דס"ל דמה שאמרו בגמרא דילמא זיופי זייף אינו אלא טעם להא דבעינן שיצאו מתחת יד אחר אבל הא דאין מקיימין אלא מב' שטרות טעמא אחרינא אית ליה דחיישינן שמא ההוא גופא מזויף הוא ודוק: תדע לך שהרי משטר א' מקוים מקיימים אפילו יוצא מתחת ידו כו' כבר כתבתי דנראה דט"ס הוא זה שכתב אפי' יוצא מתחת ידו כיון דבב' שטרות היוצאים מתחת ידו פשוט דאין מקיימין אותם משום דחיישינן שמא הוא כיון וזייף שטר זה מתוך שטרות הללו וא"כ היאך כתב כ"כ בפשיטות שמשטר אחר מקוים אפי' אם הוא תחת ידו מקיימין הא האי חששא איכא גם בשטר מקוים דנהי שהוא בעצמו אינו מזוייף מ"מ יש לחוש שמא כיון וזייף שטר זה מתוך שטר המקוים גם בספרים של קלף מצאתי שאינו שם וכן (הב"י) [הגי'] בדפוס תוגרמה ואיירי ביוצא מת"י אחר דוקא ע' בדרישה:

כתב הרמב"ם ב"ד כו' בפ"ו מה"ע כ"כ ה"ז מקויים כוונתו דהב"ד שבא המלוה לפניהן בשטר מקויים בהנפק כזה מגבינן בו: אע"פ שלא פירשו כו' ור"ל דין זה דומה לדינים שלפני זה שכולם איירי מדין שטרות שבאין לגבות בו ולא ללמדנו אתו איך יכתבו לכתחלה: ומ"ש שאין חוששין לב"ד טועין שמא יטעו ר"ל הב"ד זה מגבינן בו ולא חששו שמא הב"ד שקיימוהו טעו ולא ידעו דין קיום שטרות מדלא פירשו דהרי דינייהו מחולקין כשהעידו בעצמן אין צריכין שיעיד כל א' על שתי החתימות וכשאחרים מעידים צריך שיהיו שני עדים על כל החתימות ועוד חלוקים אחרים שיאמר הואיל שדייני הקיום לא כתבו באיזה דרך נתקיים ש"מ דטעו וכל הדרכים שוה ביניהן ולכך לא כתבו הבדל ביניהן קמ"ל דלא חיישינן להכי וא"ת א"כ למה כתב הרמב"ם שאין חוששין לב"ד טועין שמא יטעו ולא כתב שמא טעו גם אחר זה כתב ז"ל ולעולם אין ב"ד בודקין אחר ב"ד כו' שלא יטעו אין זה קושיא שהרי ג"כ כתב שם לפני זה ז"ל וכבר נהגו כל ב"ד שבישראל שיכתבו כו' דהול"ל נהגו לכתוב אצ"ל דכן הוא ל' הרמב"ם אדבר ההווה ונהוג עבר והווה ויהיה וכדפירש"י ג"כ בפי' החומש דאין לדקדק בזה בדבר ההווה ומשה"נ כתב שמא יטעו דאם באת לפסול שטר זה היית צ"ל שהב"ד שכתבוהו רגילין ליהוי לטעות גם בשאר עניינים ומש"ה טעו ג"כ בזה קמ"ל בזה ובכיוצא בזה לא נחשוש אלא מוקמינן כל ב"ד אחזקתו שלא יטעו אלא שקצרו בל' הקיום גם בפרק י"נ (דף קל"ח) דמשם מקור דברים דלא חיישינן לב"ד טועין קאמר שם זה אב"ד אחרון דאינן בודקין אב"ד שלפניו אבל ב"ד בודקין אעדים שהיו לפניו ועד"ר מ"ש עוד מזה: וכבר נהגו כו' נראה דנהגו כן משום דעי"ז יברר הלוה זכותו דכשידע שנתקיים ע"י אחרים אז יוכל לדרוש אחריהם אם יש צד פסול או ענין אחר להנצל ע"י כי מאד חששו בהוצאת ממון וק"ל: אבל בודקין אחר העדים עד"ר:

צריך שיהא הקיום כו' כל אלו הדברים עד סעיף ל' כתב גם הרמב"ם בפכ"ז ממלוה ע"ש והם מסוגיות הגמרא בפרק ג"פ (דף קס"ג) כדר"י דאמר התם כן כמ"ש ל' בדרישה ע"ש: ומש"ר אפילו שיטה א' כתב ב"י דשיטה א' וב' אוירין קאמר כדמוכח לעיל סימן מ"ה דבעינן הן ואויריהן: ומ"ש פן יחתוך העליון כו' שם בגמרא קפריך עלה א"ה בין עדים לכתב נמי דילמא גייז ליה לעילא וכתב מאי דבעי והא חתימי עליה סהדי קסבר שטר הבא הוא בשיטה א' ועדיו בשיטה א' פסול מהאי חששא ופריך וליחוש דילמא כתב הוא ועדיו בשיטה אחת ואמר אנא לרבות בעדים הוא דקעבדי קסבר כה"ג אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה אלא מן העדים שלמעלה ע"כ וכבר כתב רבי' דינים אלו דעדים בסי' מ"ה בסעיף כ"ד וכ"ה וכתבו התוס' שם (דבעדים) [דבין עדים] ואשרתא לא שייך למימר דכל כה"ג לא יקיימוהו מאשרתא אלא מעדים (שלא) [שמא] הרחיקו הדיינים שיטה אחת וכתב שטר ועדיו באותו שיטה משום דסתם ב"ד דייקי וחתמי סמוך לעדים משא"כ בעדים דלא דייקי לסמוך חתימתן כ"כ אל הכתב וק"ל: ואם הרחיקוהו ומלאוהו טיוטא כשר פי' אפילו אם הרחיקו טובא כשר וכתבו התוס' שם פי' ר"ת דהאי טיוטא היינו שמלאוהו כל הריוח שריטות דיו דאין לפרש שימלא כל החלק מטשטוש דיו שא"כ יש לחוש שמא היה שם שטר אחר וקיימוהו בהאי קיום שהוא לפנינו שהיה סמוך לאותו שטר והוא מחק להשטר בהאי טשטוש דיו והניח זה הקיום וזייף וכתב שטר זה עם עדיו בגליון של מעלה והרי הקיום מקיים אותו ע"כ ור"ל וכה"ג מקיימים מהקיום דלמטה ואפי' שהטשטוש דיו ביניהן (דב"ד לאו אטיוטא חתמי) כיון דהשטר ועדיו נכתב על הנייר דלמעלה ולא על המחק אבל כשאינו אלא שריטות דיו ליכא למיחש להכי דאילו היה כבר כתוב שטר שם היה ניכר המחיקה והרי אין כאן מחיקה כ"א שריטות דיו וק"ל ועד"ר: דב"ד לא חתמי אטיוטא ז"ל רשב"ם אין דרכן לחתום אטיוטא אבל עדים הכל מצוים לחתום ואפי' ע"ה ואתי למיחתם אטיוטא כלומר שיעידו בפנינו טייטו בדיו שלא יחשדו לבעל השטר עכ"ל:

שטר הבא הוא ועדיו על המחק כו' פשוט בעיני דגם בזה הדין מודים כל הפוסקים דהא גדולה מזו כתב רבי' בסי' מ"ה דחיישינן שמא מחק שטר ראשון וחזר וכתב שם שני בזיוף (וכן הוא שם בגמרא) כ"ש דחיישינן (למידק) [למחיקת] טיוטא ואינו ניכר כ"כ כמו מחיקה שע"ג כתב וא"ת א"כ מאי קמ"ל רבי' בהבאת דברי הרמב"ם הללו י"ל דקמ"ל דאף שאם הנייר דק מאד דאז ליכא למיחש דכתב שם שטר ומחקו אפ"ה למחיקת טיוטא חיישינן וק"ל:

חתם בכתב קודם שנעשה גזלן ברייתא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ט) והאי קודם דקאמר אינו ר"ל שהוא יודע בעדים שהיו קודם דא"כ צ"ל לעדות דהגזלן אלא ר"ל דלפי זמן הכתוב בשטר נראה שנחתם קודם זמן שנעשה גזלן: וראוהו פי' השטר הזה עם החתימות: שמא עתה זייף וחתם פי' הקדים הזמן וחתם עד שלא נעשה חתנו שם בברייתא: אבל אחרים מעידין כו' ל' ב"י ודע דהא דמכשירין חתימת קרוב אע"פ שהשטר יוצא לפני ב"ד כשהם פסולים לפי שהעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בב"ד דמי וכיון שבשעה שחתמו כשרים היו הו"ל כאילו הם מעידים שראו שב"ד קבלו עדות אלו בשעה שחתמו וגמרו הדין על פיהם עכ"ל והיינו קיום בפסול מחמת קורבה שהוא גזירת המלך שגזר שעדות קרובים אינו כלום ואפילו חובה בלא טעם משא"כ בפסול דרשע ופשוט הוא: חתם כשהוא בריא כו' כ"כ הרא"ש ר"פ מי שאחזו ונשתתק הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו כמ"ש לעיל סכ"ח דלכ"ע אלם פסול להעיד ע"פ כתבו:

עדות זו כו' בפ"ב דכתובות (דף כ"ח) משנה וגמרא וכבר כתבו רבינו לעיל סל"ה ס"ז והתחיל רבינו וכתב אפילו קרוב סתם ור"ל איזה קרוב שיהיה לרבותא וס"ל דלא אמרינן בנו ואחיו שהוא רגיל עמהן דוקא אלא לענין שמעיד עליהן בגדלותו מה שראה בקטנותו וכדמסיק רבינו בהדיא ואח"כ כתב כיצד שטר כו' לרבותא כ"כ ללמדנו שאפילו אלו שהן קרובים גדולים שעליהם כתיב בתורה לא יומתו אבות על בנים אפ"ה בזה מקבלין עדותן וק"ל:

להצטף עם אחד כשר וכתב הר"ן ואף ע"ג שגם אותו א' הוא קרוב לעדי השטר כשרים דעדים הקיום אע"פ שהם קרובים לעדי השטר כשרים והכי מוכח מגמרא דאמרינן כו' עכ"ל ולכן כתב רבינו לפני זה סתם דאפילו קרוב כשר ולא כתב שצריכין שיהא עד השני רחוק ולעיל סי' ל"ה כתב רבינו סתם אם יש גדול עמו והא דכתב כאן כשר ר"ל שיהא כשר עם עד הקיום השני ואע"פ שהן שניהם קרובים לעד החתום מ"מ מצינו דעדי הקיום עצמן לא יהיו קרובים זה לזה כגון זה קרוב מאב וזה קרוב מאם וגם צריך להיות עד גמור שהיה גדול בשעה שחתמו אלו שבשטר וק"ל:

שנים חתומים על השטר ומתו ברייתא פ"ב דכתובות (דף י"ט) ומ"ש ומתו נראה דל"ד קאמר אלא ר"ל דומיא דמתו דאינן לפנינו דאילו היו לפנינו אז יבואו ודאי היום או ימים אחרים ולא שייך למימר אין כתב ידם יוצא ממקום אחר דהא כשיבואו יחתמו לפני הב"ד ויקיפו ויראו אם הם דומות והוה דינו כאלו כ"י יוצא ממקום אחר ועד"ר שהוכחתי כן והא דכתב רבי' בסמוך סל"ד כשהעדים עצמן אומרים קטנים היינו כו' דאם אין כ"י יוצא ממקום אחר נאמנין אע"ג דהן לפנינו שאני התם כיון דהן עצמן באין לפסול השטר אף שיחזרו ויחתמו ישנו בחתימתן כדי שלא יהיה דומה לחתימת השטר כדי לפוסלו וק"ל: הרי אלו נאמנין וקורעין השטר וכתב הר"ן אבל מ"מ אי טוען תנו לי זמן לקיומי שטרי יהבינן ליה אבל אי לא [טעין] מקרעין ליה ולא חיישינן שמא למחר וליומא אוחרא משכח סהדי או שטרא ומקיים ליה דאפילו אי משכח הו"ל תרי ותרי הרשב"א ז"ל עכ"ל ולעדי הזמה דלא שכיח ג"כ לא חששו וכמ"ש לעיל בסל"א בשם מור"ש ז"ל: אע"פ שלא קרא עליו ערעור בברייתא קתני משטר שקרא עליו ערעור ורבי' שינה ל' ע"פ אביו הרא"ש וכמ"ש רבי' בסכ"ד בשמו וכ"כ הרא"ש בדין זה וכמ"ש בדרישה: אף ע"פ שכתב ידן יוצא ממקום אחר ז"ל התוס' וא"ת גם באמרם פסולין היו להימני במיגו דאי בעי אמרי פסולין הן ובב' כיתי עדים המכחישים זא"ז אמאי לא מהימני בתראי במיגו דאילו בעי פסלי לקמאי בגזלנותא וי"ל דבב' כיתי עדים אין שייך מיגו דאין אחד יודע מה שבלב חבירו עכ"ל והר"ן כתב מילתא בטעמיה משום דנהי דבההוא סהדותא הסכימו לשקר אפשר שבעדות שקר אחר לא יסכימו דנהי דבסהדי אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר היינו משום שהדבר ההוא תלוי בכל א' שיאמר שאינו כ"י או ישתוק אבל בטענת מיגו אינם נאמנים עכ"ל: דהוו מצי אמרי פסולים הם פי' והיו נאמנים דאין הנפסלים [נאמנים] אנפשם לאמר לא כי אלא כשרים אנחנו כמש"ר לעיל סל"ד: דאפילו באים לפסלו עכשיו ז"ל הרא"ש דהא מן הדין אע"פ שכ"י יוצא ממקום אחר היה לנו להאמין לאחרונים שהרי אינם באים לזייף החתימה אלא מגרעין השטר בפסול אחר (ואין מי שמכחישן ע"ז) והא דלא מהימני ה"ט דאנן סהדי דכל שטר שנכתב ונחתם בלי שום פסול נחתם הלכך אפילו אי אמרינן פסולי עדות הן עכשיו לא מהימני לפסול השטר כיון דכ"י יוצא ממקום אחר עכ"ל. ופירש"י הא דקאמר דאין נאמנים לא דליהוי שטרא מעלי' למיגבי ביה והטעם דהא תרי ותרי נינהו וכמ"ש בדרישה ל' הגמרא ועליה פירש"י כן דלענין תפיסה קאמר אין נאמנים להוציא מידו וגם ר"י והרמ"ה דמייתי בב"י ס"ל בפי' הגמרא כפירש"י דלענין תפיסה קאמר דאין נאמנין אלא שכל א' פי' דין התפיסה דמועלת לפי סברתו וגם התוס' הביאו לפי' רש"י שם ולבסוף מסקי וכתבו בשם רשב"א דפי' אין נאמנין בפשיטות ומוקי לה בשטר שובר דבו שייך לומר אינן נאמנים לפוסלו ויקום הממון על חזקתו ע"ש ועד"ר: ואפילו תפס בעדים פי' אף ע"ג דליכא מיגו דאי בעי טען להד"מ ולאפוקי מסברת הר"ן שכתבתי בדרישה ע"ש וז"ל הרא"ש שם (דף קכ"ז) פירש"י ואי תפס מדידיה והדר אתא האי ותבע מיניה לא מפקינן מיניה והא דמהני תפיסה מספק כתבתי בפ"ק דב"מ גבי תקפו כהן אין מוציאין מידו ומיירי בתפס קודם שנולד הספק א"נ שאני הכא שטוען ברי ומצאתי בשם ר"י דכתב דתפיסה לא מהני מדאמרינן לקמן בפרק אלמנה גבי אלמנה שתפסה דאמרינן לה מאן שם לך ולא מהני תפיסה אלא מיירי הכא כשהתפיסוהו ב"ד או שהתפיס המלוה קודם שבאו עדים והרמ"ה כתב דאף תפיסת ב"ד לא מהני דאף אם התפיסוהו ב"ד קודם הספק כשיבאו עדים האחרונים מוציאין מידו כדאמרינן בח"ה אנן אחתינן ליה אנן מסקינן ליה כו' ע"ש שדחה הרא"ש דבריהן ונראה מוכרח דמ"ש הרא"ש בדברי ר"י הנ"ל או שהתפיס המלוה קודם שבאו עדים ט"ס הוא וצ"ל שהתפיס הלוה דהא הרא"ש כתב תחלה דמיירי שתפס המלוה קודם שנולד הספק והיינו קודם שבאו העדים ומסיק וכתב ע"ז דר"י כתב דלא מהני תפיסה בכה"ג ועוד דהראיה דמייתי ר"י מאלמנה שתפסה דאמרינן לה מאן שם לך ג"כ איירי שתפסה קודם שנתייקרה והו"ל כקודם שנולד הספק ואפ"ה כשנתייקרה אח"כ או מאיזה טעם שיהיה לא מהני תפיסה זהו שכתב גם בנוסחת רבינו בשם ר"י שאם התפיס הלוה וגם ל' התפיס שכתב משמע דקאי אלוה דבמלוה הול"ל או שתפס וה"ט כיון דהוא בעצמו נתן לו ובא לידו בהיתר לא מוציאין מידו מספק כיון דתרי ותרי נינהו וכמ"ש בסמ"ב בשם בעה"ת והרשב"א ע"ש ומ"ש שהתפיסוהו קודם שבאו העדים אורחא דמילתא נקט דלאחרי כן לא היה מתפיסו הלוה ולא הב"ד משא"כ קודם לכן דמה היה לו להלוה לעשות כיון דיש שטר עליו וק"ל: לא מהני דאף אם כצ"ל וכן הוא באשר"י כשיבאו העדים האחרונים מוציאין מידו דאמרינן אנן אחתינן ליה אנן אסקינן ליה כנ"ל אלא מיירי שהתפיסהו הלוה מעצמו קודם ביאת העדים האחרונים: ומש"ר וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לדעת רש"י כבר נתבאר:

ומ"ש העדים שאין כ"י יוצא ממקום אחר כר דברים הללו המה ממשנה וגמרא דפ"ב דכתובות (דף י"ח וי"ט): ומש"ר ואומרים מיד תוך כ"ד כ"כ הר"ן שם דלאחר כ"ד פשיטא דאין נאמנין בכל הדברים שעוקר בהן השטר וביוצא כ"י ממקום [אחר] אין נ"מ בתוך כ"ד דהא אף אם לא הגידו תחלה כ"י הוא זה ג"כ אינן יכולין לומר דבר שעוקר השטר כיון דניכר חתימתם ממקום אחר והו"ל כאילו נתקיים בב"ד משעה ראשונה שחתמו ועתה לאחר זמן טובא באים לבטלו וק"ל: פסולי עדות היינו מחמת קורבה ונתרחקנו פי' שמתו נשותיהן שנתקרבו ע"י כ"כ הר"ן וכתב הב"י משום דל' המשנה פסולין היינו נאמנים משמע בידוע שעכשיו אינם פסולין מש"ה קאמר קרובים היינו ונתרחקנו עכ"ל ול"נ דלרבותא כ"כ דאע"ג דידוע דעכשיו אינן קרובים יכולין למימר קרובים היינו וכ"ש אם הם עכשיו קרובים דנאמנים לומר שהיו קרובים בשעת חתימה או שיאמרו קרובים שאר בשר אנחנו מאז וגם עתה ולא שייך הכא אין אדם משים עצמו רשע כדאמרינן באומר אמנה היו דברינו דשאני הכא דבגוף הדבר שמעידין עליו לאו עולה הוא שבאמת שלוה משא"כ באמנה וכ"ה ל' הרמב"ם פ"ג דעדות ז"ל אין אדם משים עצמו רשע לכן אם אמרו אמנה היו דברינו כמעיד בשקר וא"ל הא [לענין] הלוה גופא איהו דאפסיד אנפשיה ואי לענין לטרוף ממשועבדים גם בקרובים עשו מעשה רשע מ"מ כיון שבאמת שיעבדו להאי מלוה על מה שלקחו (הם) לא מקרי עולה כ"כ במה שיטרוף ע"י חתימתו ועמ"ש עוד מזה בסמ"ע: ואפילו עד אחד אומר לא היה תנאי כו' אבל כשעד א' אומר פסול הייתי עדיין צריך לישבע ש"ד נגד עד השני שכשר היה וק"ל: או שהיה שטר אמנה ז"ל הגמרא שם מר בר ר"א אמר אמנה היו דברינו אין נאמנים מודעא היו דברינו נאמנים מאי טעמא האי ניתן ליכתב האי לא ניתן ליכתב פירש"י אמנה היינו שהלוה נתן זה ליד המלוה והאמין לו שלא יתבענו כו' אא"כ ילוה לו לא ניתן ליכתב דעולה הוי (דיטרוף לקוחות ע"י שלא כדין) וכי אמרו חתמנו בו משווי לנפשייהו רשעים ואין אדם נאמן להשים עצמו רשע מודעא ניתן לעדים לכתוב את השטר מכר להציל את האנוס מאונסו וכתב הר"ן דאין לדמות אומרים אמנה היו דברינו לתנאי היו דברינו אע"ג דתנאי ג"כ אמנה הוא שהאמינו בקיום התנאי משום דבאמנה אכתי לא שיעבד הלוה נפשו למלוה משא"כ בתנאי דחייל שעבודיה מיד בע"כ דלוה שהרי בידו של הלוה לקיים התנאי ובודאי לא מיתסר להשהות שטר כזה בתוך ביתו כר ע"ש: ואפילו עד א' אומר כו' לאפוקי מר"פ (וכתבתי ל' בסמוך בדרישה סל"ו ע"ש) דאמר דעד אחד כנגד א' אין שומעין לו אף דב' נגד ב' שומעין לו דקיי"ל כר"ה וכמ"ש שם ע"ש: מ"מ לגבי דידהו נאמנים ע"ל סל"ח מ"ש מזה שם. ואם כ"י יוצא ממקום אחר בכל דבר אינן נאמנים האי כל דבר לא קאי אתנאי היו דברינו שהרי מסיק בשם ר"י אברצלוני דבזה הן נאמנים בכל ענין ורבינו ס"ל כוותיה כמ"ש בס"ס כ"ט ובסי' פ"ד ע"ש (אבל ממ"ש גם בסמוך שנראין לו דברי ר"מ אין ראייה די"ל דאיירי שם רבינו באין כ"י יוצא ממקום אחר) אלא אאינך כולהו שבעדותיהן האחרון באו לעקור ולפסול השטר שכבר חתמו קאי משא"כ בתנאי היו דברינו שאומרי' השטר כשר הוא אלא שנכתב וניתן על תנאי ומה"ט לר נכלל שם בגמרא (דף י"ט) האי דינא דתנאי היו דברינו בפשיטות בהדי אינך ע"ש אלא באיבעיא איתמר שם ומסקנת ר"נ הוא שם דנאמן ע"ש והארכתי מזה עוד בדרישה ע"ש: ור"ן כתב דבמודעא נאמנים ור"ן זה היינו ר' ניסים גאון וטעמו דס"ל כמ"ש ר"ן בכתובות אמ"ש בגמ' שהבאתי בסמוך מודעא ניתן לכתוב כתב ז"ל אי נפרש דניתן לכתוב השטר והשטר מיהת מהני דכי מבטלי זביני מחמת מודעה צריך המוכר להחזיר הדמים שקבל כמ"ש בשטר אפשר לומר דאפי' בשכתב ידם יוצא ממ"א נאמנים וכיון דלא עקרו סהדותייהו לגמרי דאכתי מהני לאהדורי זוזי אפומיה דההוא שטרא וכן נמי אם נפרש דהאי ניתן לכתוב קאי אמודעה שבידם (שניתן) [לכותבם ולכתוב] זמנו קודם שטר מכר או באותו יום עצמו אפשר ג"כ לומר דאפי' דאם כ"י יוצא ממ"א נאמנים דאין אלו חוזרין ומגידין דכיון שבידם לפסול הגדת המכר משעה ראשונה עדיין לא הגידו ול"ד לאנוסים היינו מחמת נפשות אבל לרש"י דפירש ניתן לכתוב את השטר מכר כדי להציל את האנוס מיד אונסו לפירושו דוקא כשאין כ"י יוצא ממ"א הוא דנאמנים אבל אי יוצא ממ"א לא דאע"ג דמודעא דניתן לכתוב [מה"ט דהא כי אמרי אנוסין היינו מחמת נפשות כ"ש דניתן ליכתב] ואפ"ה אי כ"י יוצא ממקום אחר אין נאמנים דעקרי לסהדותייהו עכ"ל ובוה הטעם שני הדעות דכ' רבי' מבוארים: וכ"כ הרמב"ם ז"ל וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה כו' כצ"ל כי הרמב"ם כתב בהדיא בפ"ג דעדות דנאמנים בכל ענין והרא"ש כ' בשמעתין בהדיא דדברי מר בר ר"א הנ"ל קאי דוקא אאין כתב ידן יוצא ממ"א ע"ש: והרר"י אברצלוני כו' עד"ר:

כתב הרמ"ה כו' עד"ר: אם על המטלטלים הן מעידין כו' אבל על הקרקעות אין נשבעין ש"ד אלא היסת כמש"ל ס"ס פ"ה ובסי' צ"ה והיסת צריך לישבע גם לדעת רבי' וק"ל: וכן הדין באחד אומר פרוע כו' ז"ל ב"י נ"ל דדעת הרמ"ה הוא דאע"ג דע"א מחייבו ש"ד אין ע"א המסייעו פוטרו משבועה דאורייתא שכבר נתחייב (כמו בכאן ובמודה מקצת) אבל רבינו מתתיה סבר דכשם שע"א מחייבו ש"ד כן עד המסייעו פוטרו מש"ד וז"ש שעד האומר תנאי נאמן פי' נאמן להכחיש העד האומר שלא היה תנאי ולא מצי מחייבו ש"ד אלא מסלקין העדים כמי שאינו וכאילו תבעו בע"פ וחייב לישבע לו שבועת היסת מדר"נ ודעת רבינו כרב מתתיה גם לעיל סי' כ"ט סתם כדבריו וכן לקמן סי' ע"ה כתב שע"א פוטר משבועה וכ"כ בסי' פ"ד ובסי' פ"ו ונראין דברי ר"מ שכתב אף ע"פ שהלכה ע"א כו' ר"מ אל' הגמרא דכתבתי בדרישה קאי דקפסק הלכתא כר"ה דע"א האומר תנאי נאמן ר"ל שנאמן גם זה האומר תנאי כאידך האומר לא היה תנאי ואוקי חד להדי חד ופטור מש"ד ולאפוקי מהרמ"ה ונראה דקמ"ל ר"מ ורבינו שהביאו כאן ולעיל סימן ל"ב אף שלכאורה פשיטא הוא דצריך לישבע לכל הפחות היסת דל"ת הא דתיקן ר"נ היסת להנתבע משום דחזקה הוא דאין אדם מעיז לתבוע לחבירו בדבר שאין בידו והו"א בזה דמעיז ומעיז מכח השטר עם עדים שבידו ומאחר שקי"ל דשומעין גם לזה האומר תנאי היה דברינו ליפטר אפי' מהיסת דבכה"ג ל"ח ר"ן קמ"ל: אפי' היכא דליכא דררא דממונא עי' לעיל ס"ס קל"ט דכתבתי פרושו:

כתב הרמב"ם בפ"ח דעדות כ"כ וכדי לעמוד על תוכן ביאורו אעתיק ל' הרמב"ם מ"ש שם לפני זה בר"פ ז"ל שם מי שחתם על השטר ובא להעיד על כ"י בב"ד והכיר כ"י שזהו בודאי אבל אינו זוכר העדות כלל ולא מצא בלבו זכרון כלל שזה לוה מזה מעולם ה"ז אסור להעיד על כ"י שהוא זה בב"ד שאין אדם מעיד על כ"י שהוא זה אלא על הממון שבשטר הוא מעיד שזה חייב לוה וכ"י הוא כדי להזכירו הדבר אבל אם לא נזכר לא יעיד כו' עד הואיל והדבר הוא כן שטר שיצא לב"ד ובאו עדים ואמרו כ"י הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זה שלוה בשטר זה ואין אנו זוכרין שזה לוה מזה כלום (כפל ל' נראה דה"ק לא ידענו דבר מעדות זה וגם לא ידענו אם לוה פלוני זה מפלוני זה או אנשים אחרים היו) או מכר לו לא נתקיים השטר והרי הן כחרשים (לפי' גיר' זה פי' העדים נחשבים כחרשים וחרש הוא פסול לעדות וכמש"ר בסי' ל"ה אבל קשה למה נקט חרש טפי משאר פסולי עדות דהול"ל דהרי הן כאלמים שאינן יכולין להעיד ע"פ ואין מקבלין עדותן ע"י כ"י אף עדות הללו אין מקבלין ע"י כתב שטר זה לכן נראה דגרסינן הרי הן כחרסין ור"ל חתימתן שבשטר זה נחשב כחרס הנשבר שאין בו ממש וכן הוא ל' הרמב"ם במקום אחר גם מהרי"ק בשורש ע"ד כתבתי לשונו בדרישה הביא ל' הרמב"ם וכתוב בו הרי הוא כחרס ע"ש ודוחק) עד שזוכרו עדותן וכל מי שאינו דן כן אינו יודע בין ימינו לשמאלו אבל אם היה כ"י יוצא ממקום אחר כולי (וכמש"ר בשמו) עד הואיל ומתקיים השטר שלא ע"פ ומסיק וכתב ז"ל ומפני טעם זה מקיימין כל השטרות ואין אנו צריכין להביא עדים לשאול אותם אם הם זוכרין עדות זה או אם אינם זוכרים אותו שאפילו באו ואומרים אין אנו זוכרין אותו אין שומעין להן הואיל ואפשר לקיימו שלא ע"פ עכ"ל הרמב"ם וכן העתיקו המחבר ש"ע בסימן זה בסעיף י' ע"ש ונלע"ד פשוט שדעת הרמב"ם דמאחר דקי"ל כרבנן דאמרי עדי השטר כשבאין לקיימו אמנה שבשטר הן מעידין ולא אכתיבת ידם יצא לן מזה קולא וחומרא הקולא שא"צ לצרף עמהם אחר וכמו שנתבאר זה גם בדברי רבינו לעיל סעיף י"ג. החומרא הוא שצריכין לזכור ענין עדותן דכיון דאמנה שבשטר הן מעידין כ"ז שאין זוכרין גוף ההלואה (וה"ה כל עדות לפי מה שהוא) אין מקבלין עדותן ואף אם כל אחד מעיד על חתימתו ועל ח"י חבירו או שיש עמהם אחר שמכיר חתימת שניהם לא מהני ובפרט לסברת הרמב"ם דס"ל שמן התורה כל עדות שבשטר פסולה שנאמר ע"פ שנים עדים אלא מפני תיקון העולם שמא ימותו או ילכו למ"ה תקנו חז"ל שיכתבו עדותם בשטר ויחתמו עליו (וכמש"ר בשמו לעיל בסי' כ"ח) ומחשבין השטר כשבא לפני ב"ד כאילו הם עצמן עומדים לפני הב"ד והדברים שבשטר יצאו מפיהם כי מסתמא העדים זוכרין עדותן ואף אם יעמוד הדבר זמן ארוך וישכחו הדבר לכל הפחות כשיראו בתוך השטר יעלו הדברים על דעתם ומש"ה אף שאינן העדים לפנינו מכשירים השטר ואמרינן מסתמא העדים יזכרו הדבר ע"י השטר ומחשבים כאילו היו לפנינו וראו השטר והחתימות ואומרים שהוא חתימתם אבל העדות אינן זוכרין כלל דאז אף מהתקנה פסול והיינו דוקא כשאין יכולין לקיים חתימתם כ"א ע"פ עדי השטר דאז נאמנים במיגו אבל כשנוכל לקיים ע"פ עדים אחרים או שכ"י יוצא ממקום אחר תו אין שומעין להן במה שאומרים שאין זוכרין העדות והטעם כי כל שטר שנחתם ונתקיים כאילו העיד כבר בב"ד דמי ומה שעתה עומדים ואומרים שאין זוכרין העדות אמרינן שחזרו בהן והו"ל כמגיד שאינו חוזר ומגיד לסתור עדותן ומש"ה כתב הרמב"ם הטעם שמא חזרו בהן כו' ולא כתב הטעם שמקיימין השטר ממקום אחר ואמרינן שעדי השטר שכחו הדבר והעדות אמת הוא כי ודאי אם נאמין להן ששכחו הדבר תו לא היינו רשאין [לקיים] ממקום אחר מטעם שכתבתי ודוק היטב ותמצא כי זה טעם של הרמב"ם באמת ומש"ה התחיל בריש דבריו וכתב שאסור להעיד מפני שאין אדם מעיד על כ"י שהוא זה אלא על ממון שבשטר הוא מעיד כו' הרי למדנו מזה שטעמו מכח החומרא שיצא לנו מדברי רבנן שאמרו אמנה שבשטר הם מסהדי ומדסיים הרמב"ם וכתב ז"ל והרי הן כחרשין עד שיזכרו משמע ומוכח דס"ל דאין להם תקנה אחרת אף שיעידו הן כל אחד גם על חתימת חבירו או שיצרף אחר עמהן ורבי' שכתב עליו ונראה שאפי' אם אין זוכרין כו' כיון שמעידין שזהו כ"י מקיימת אותם ע"פ ס"ל כהתוס' והרא"ש (כתבתי לשונם בדרישה) דס"ל שרבנן דאמרי על מנה שבשטר הם מעידין לקולא הנ"ל לחוד אמרי אבל עכ"פ לא גרע עדותם מעדים דעלמא שמעידים על ח"י דעידי השטר ומש"ה כתב רבינו שמקיימים ע"פ ר"ל כשכל אחד מעיד גם על ח"י חבירו וזהו בכלל דבריו שכתב כיון שמעידים שזהו כ"י א"נ ע"י צירוף דאיש אחר וקיצר כאן וסמך אמ"ש כבר לפני זה בסימן זה בסעיף י"ג ולא בא כאן אלא לאפלוגי אהרמב"ם דס"ל דבשכחו אזי עדותן אפילו ע"י צירוף לא מהני ודו"ק כי כן נ"ל ברור והוא בעיני כפתור ופרח ולא כב"י ומהרי"ק בסוף שורש ע"ד דלא פרשוהו הכי וכמ"ש בדרישה ע"ש ודו"ק: