Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שטר שאין בו אלא עד אחד כו' עד מצטרפין לחייבו פרק ג"פ (דף קס"ה) פלוגתא דאביי ואמימר ופסקו דין זה רא"ש ורמב"ם הילכתא כאמימר דאמר מצטרפין. ופי' רשב"ם דפליגי אי מצטרפין לעדותייהו להיות מלוה בשטר לטרוף ממשעבדי והרא"ש שם דרט"ו בשם רמב"ן והר"י דחו דבריו והאריך שם בראיות ופי' דפליגי אי מצטרפין כלל לעדותייהו דלאביי אין מצטרפין ויכול לטעון להד"ם ולישבע נגדו כדין עד אחד ולאמימר מצטרפין וכן הוא דעת רבינו כפי' הרא"ש לאפוקי מהשאלתות דפירש להא דאמימר דמיירי שחתומין בו ב' עדים אלא שאין יכולין לקיים אלא עד אחד ומ"מ כיון דחתומין עליו ב' עדים מחשב החתימה הא' המקוימת לא' ויכול להצטרף עם זה שמעיד בע"פ ולאפוקי אם לא היה חתום על השטר כ"א ע"א אז לא הוי מחשב לכלום אף אם מעיד אחד בע"פ וכמש"ר בשמו בסמוך בסעיף ד"ה ע"ש: מצטרפין לחייבו פי' ואינו יכול לטעון להד"ם וכנ"ל. ומיהו נראה דיכול לטעון פרעתי וכן משמע מ"ש הרמב"ם פ"ד דעדות דכתב ע"ז ז"ל ואם אמר העד הב' בע"פ דקנה מיניה על ההלואה ולא בא המלוה אח"כ לשאול ממנו שאכתוב לו אינו יכול לומר פרעתי משמע דברישא יכול לטעון. מיהו מהרמב"ם אין ראיה דהא הוא ס"ל דאפילו בעד יחידי החתום על השטר אף שאין כלל עד עמו בדבר לא בכתב ולא בע"פ אינו יכול לומר הלוה פרעתי דא"כ שטרו בידו מאי בעי וכמ"ש שם בהדיא ורבינו כתב ל' בסמוך בס"ד ואליביה צ"ל דהא דקאמר הגמרא והוא כתבו ג"כ שם דע"א בכתב ואחד בע"פ מצטרפין דלא בעיא הצירוף אלא לענין שאינו יכול לטעון להד"ם ולישבע נגד הע"א. אבל רבינו דס"ל כהרא"ש אביו יכול להיות דגם בהצטרפות דע"א בע"פ ס"ל דיכול לטעון פרעתי ועד"ר בסמוך: כיון דלית בה אלא חד סהדא פי' ולית ליה קלא ועוד דלא עדיף מהוציא עליו כ"י אשר"י: כתב הרמב"ם ואם אמר כו' בפ"ד מהלכות עדות כ"כ. ומש"ר בשמו ונעשה מלוה בשטר גמורה הטעם דכיון דסתם קנין לכתיבה עומד וקלא אית ליה אע"פ שלא נחתם בו אלא ע"א וגבי ממשעבדי ב"י ועד"ר: ואם אותו שמעיד ע"פ אומר בפני נמסר כו' כ"כ הרא"ש שם וכתב הטעם דהו"ל כאילו יש לו בפנינו ב' עדי מסירה שהעד שהוא חתום על השטר אמרינן דגם בפניו נמסר כמו דאנו אומרים לר"א דאמר עדי מסירה כרתי דכל שטר הבא לפנינו חתום מסתמא נמסר ג"כ לפניהן עכ"ל. וכתב ב"י דנלמד מדבריו דס"ל דאם עד השטר לפנינו ואומר שלא נמסר בפניו אינו גובה ממשעבדי עכ"ל ופשוט הוא:
כל אחד אין חתום בו אלא ע"א ונמסר בע"א כצ"ל אחד [בדלי"ת] וכ"ה באשר"י שם ונמסר בפני חד סהדא ור"ל שלא נמסר כל אחד כ"א בפני חד סהדא הן לפני אותו החתום בו הן לפני עד אחר וידוע שלא נמסר בפני החתום נמצא שלא היו ב' עדי המסירה ולא עדי החתימה אחד שטרא מש"ה אין מצטרפין הב' שטרות יחד למגבי בהן ממשעבדי ופי' זה מוכח באשר"י באר היטב וכמ"ש בדרישה ע"ש והב"י האריך בכאן וצידד בכמה צדדים בביאור דברי רבינו ולא שם לבו שרבינו נמשך אחרי דברי הרא"ש כדרכו אלא שלא פי' ב"י דברי הרא"ש כן וזהו ק' מהראשון ועד"ר. וא"ת דשמעינן מהכא דב' עדים בב' שטרות מצטרפין למגבי ביה מבני חרי ולעיל בסמ"ה סעיף י' כתב רבינו ז"ל אבל אם חתמו זה תחת זה כשר אם נאמר דב' עדים בב' שטרות אין מצטרפין ע"כ משמע דספיקא הוי אי מצטרפי כלל י"ל דגם ל' הרא"ש ורבינו דהכא הכי מתפרשי אבל ב' שטרי וכל א' בע"א ממשעבדי ודאי לא גבי ומבנ"ח ספיקא הוה וק"ל:
שטר שאין חתום בו אלא ע"א כו' גם זה שם באשר"י כ"כ בשם הירושלמי דלא מחשב אפילו בע"א ושר"י כתב דטעם דהירושלמי הוא משום דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם אבל ב' עדים החתומים במצות המלוה והלוה גלי בי' קרא דכשר דכתיב ואקח את ספר המקנה והנה ס"ל להשאלתות והראב"ד כהירושלמי וההיא דאמימר מפרשי דה"ק ע"א בכתב שלא מצאו לקיים אלא אחד מהן החתומים בשטר כו' (וכמ"ש לעיל בר"ס זה בשמו) אבל הרא"ש הוכיח שם דההיא דאמימר הוה כפשוטו והלכה הוא כתלמודא דידן דפליג על הירושלמי בזה ומחייבים שבועה אפומיה ושכ"כ בה"ג וכמש"ר בשמו:
ומ"ש רבינו שכ"כ הראב"ד שאפילו כו' כ"כ בשמו בעה"ת שער נ': אבל הרמב"ם כתב כו' פי"ד ממלוה ובפ"ד דטוען כ"כ: ומ"ש ה"ז מחוייב שבועה ואיל"מ ר"ל וגבי מבנ"ח ואע"פ שאם הלוה לו בפני שני עדים ע"פ יכול לומר פרעתי שאני הכא דא"ל שטרא בידי מאי בעי ואע"ג דבהוציאו עליו כ"י מצי למטען פרעתי שאני התם דלאינשי לא מחשב כ"י לשטרא להתחייב ביה כיון שלא חתם בו שום עד אלא לזכרון בעלמ' כתבוהו פן ישכח אחד מהן סך המעות ומש"ה לא חשש להניחו בידו משא"כ שטר שחתום ביה מיהא ע"א לא הו"ל להניחו בידו כ"כ ב"י ע"ש אבל המ"מ בפ"ד דטוען כתב דנ"ל דלא עדיף מכ"י ע"ש: טען ואמר ישבע לי שלא פרעתי ה"ז נשבע נ"ל שר"ל אפילו אם כתוב בו נאמנות דאי באין בו נאמנות מאי למימר הא אפילו שטר גמור החתום בב' עדים כשאין בו נאמנות כשטוען הלוה פרעתיך צריך המלוה לישבע: אבל אם יטעון לא לויתי אז נשבע כו' כדין נשבע נגד העד המעיד שחייב וכשטוען פרעתי לא אמרינן דמהימן בשבועה במיגו דלא לויתי דהוה מיגו דהעזה דאינו מעיז לומר לא לויתי להכחיש העד א"נ דהו"ל מיגו במקום חזקה דחזקה אין אדם פורע ומניח השט"ח ביד המלוה ומש"ר לעיל ר"ס מ"ו דנאמן לומר פרעתי במיגו דמזויף שאני התם כיון שאינו יכול לקיימו לא מחשב שטר כלל וגרוע מהך דהכא:
נהי דממונא לא מפקינן אפומיה כו' (א"ל דר"ל כשטוען הנתבע מזוייף הוא לא מפקינן ממונא אפומיה דעד זה דפשיטא דלא מפקינן ממונא אחד סהדא אלא) ה"פ לא מפקינן ממונא אפומיה אפילו אם טען פרעתי ולא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כסברת הרמב"ם הנ"ל אלא נשבע ונפטר ומש"ר אדברי הרמב"ם וכ"כ בה"ג לא בא אלא לאפוקי מהראב"ד דס"ל דע"א בכתב אינו כלום ואפילו לא משתבע אפומיה. וגם מש"ר וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל בפסקיו פי' הכי שהרי שם דף רט"ו לא הזכיר דברי הרמב"ם וג"כ הביא שם דברי בה"ג לאפוקי מהאומר שאין ע"א מזקיקו אפילו לשבועה ע"ש. גם י"ל דמשום דכתב בה"ג דנהי דממונא לא מפקינן אפומיה דל' נהי משמע כאילו היה מן הסברא דגם ממונא מפקינן אפומיה מטעם מתוך שאינו יכול לישבע אלא נהי כלומר אפילו א"ת דלא מפקינן ממונא אפומיה מ"מ מחויב שבועה אפומיה מש"ה כתב רבינו וכ"כ בה"ג ודוק: אבל מחייבים שבועה אפילו אפומיה פי' אפומיה דהאי שטרא וה"ק אפילי אפומיה דשטר זה דחתם בצדו קרוב או פסול דהו"א דמחשב מזויף מתוכו א"נ אע"פ שאינו מעיד ע"פ ולסברת השאלתות אינו כלום אפ"ה משביעינן ליה וז"ש אפילו אפומיה אבל בס"א של קלף ושל דפוס ליתא להאי תיבת אפילו וגם באשר"י שם ליתא ועד"ר ודוק: ואתא פסול וחתים ע"ל סמ"ה סי"ח: ומש"ר וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל בפסקיו שם דף רט"ו וכנ"ל גם בפ"ק דמכות (דף כ"ז) כתב הני ג' דינים רצופים זא"ז דאי חתמו ב' או ג' ונמצא א' מהן קרוב דאינו נפסל השטר דאמרינן רווחא שבק והכותב כל נכסיו לב' והעדים קרובים לא' דנתבטל כל המתנה. ובאם נמצא עדי חתימתו פסולין דלא מהני לשטר מסירתו בפני עדים כשרים וכמש"ר כאן שלשתן זא"ז. וכתב עוד בתשובה על צוואה (ב') ואין דנין ע"פ צ"ל דמיירי בידוע שישבו מתחלה יחדיו לחתום הקרוב או פסול עם הכשר ולהכי אין דנין כלל ע"פ וכ"כ מ"ו ר"מ ז"ל בש"ע בסעיף ה' (שכתב ונתבטל בדרך שנתבאר והיינו כמ"ש) והא דסתם רבינו נראה משום דסתם צוואה אין חותמים עליה אלא אותן הב' שיחדום משא"כ בשטרות דלפעמים חותמים עליה טובא ולפ"ז אין להאי תשובה דביקות לענין מ"ש למעלה ממנו ונראה דבא לומר דלא מיבעיא בהאי שטרא דאיכא למימר ביה לרווחא שביק דפשיטא דלא מיפסל עדותו דכשר כלל מכח הפסול אלא אפילו בכה"ג דאיירי דודאי ישבו יחד ונפסל גם עדות הכשר דבתוך השטר והו"א דתו לא יהנה מה שיבא להעיד ע"פ לפני הב"ד וכדמשמע ממש"ר לעיל ס"ס ל"ו בשם הרא"ש דאינו יכול להעיד עוד בעדות זה לעולמים קמ"ל דאפ"ה בכה"ג מהני והטעם דהתם איירי דאתו שניהם יחד לב"ד ומעידין לפני הב"ד יחד משא"כ הכא שהפסול לא אתא לפני הב"ד עם הכשר אלא שחתם עמו בשטר אחד יכול לחזור ולהעיד בע"פ והרא"ש לטעמיה שכתב שם באותו סימן דאין העדות בטילה לגמרי אא"כ ראו המעשה יחד וגם העידו יחד בב"ד אבל לאחר שהעידו יחד ג"כ בב"ד ליכא מ"ד דס"ל דיחזרו ויעידו בפני עצמן ולגבות ע"פ מבנ"ח דכבר מבטל עדותן בצירוף הפסולים כשהעידו בב"ד וכן מוכח בנמ"י פרק ז"ב (דף רע"ו) ע"ש ודוק:
שטר שכתוב לב' והעדים רחוקים לזה כו' בירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש פ"ק דמכות דפליגי ר"י ור"ל בכיוצא בזה ואביי ורבא בפ"ק דגיטין (דף ח') פליגי אי פלגינן דיבורא ופסק מר כהא ומר כהא ועיין מש"ל ס"ס ל"ג: וכ"כ הרמב"ם הכותב כו' בפי"ד דעדות כ"כ וע"ש בכ"מ: ומ"ש הרמב"ם וזה שהם קרובים לו עדותו בטילה זהו פשיטא וכ"ש הוא ממ"ש לפני זה אלא דהו"ל כאילו אמר איפכא אע"פ דפסולים לזה פסול גמור מ"מ כשרים לזה אע"פ שהם בשטר אחד ומצינו ל' הרמב"ם עוד כזה וכמ"ש לעיל בסימן ל"ח בסי"ד ע"ש:
הלכתא עדי מסירה כרתי כו' פי' אף שאין שום עדים חתומים על השטר אפ"ה טריף ממשעבדי: ומש"ר בין בגיטין בין בשאר שטרות בא לאפוקי מר"י א"ר דאמר בפרק בתרא דגיטין (דף פ"ו) דבשאר שטרות לא דכתיב וכתוב בספר וחתום וכוותיה פסק הרי"ף וכמש"ר בשמו בס"ס כ"ט אלא כשמואל דפליג עליה התם וס"ל דאף בשאר שטרות לא בעינן חתימה וקרא עצה טובה קמ"ל מפני תיקון העולם וכוותיה פסק ר"י בעל התוס'. ומ"מ אין גיטין ושטרות שוין לגמרי דבגיטין בעינן דוקא עדי מסירה ואם לא נמסר הגט בפני עדים אף אם ב' עדים חתומים עליו הוא פסול (ומפרשי' מאי דכתיב בגט וכתב ונתן הכתיבה אינו ר"ל חתימה כדס"ל לר"מ אלא כר"א דמפרש כתיבה כמשמעו ובעינן שיהא הכתיבה לשמה וא"נ שיהא חתימת העדים לשמה כי לא צותה התורה אחתימה אלא שימסור לה בפני שנים כי אין דבר שבערוה פחות מב' כ"כ הרא"ש פרק המגרש עי"ש) ובשאר שטרות סגי באחד מהן בעדי חתימה או בע"מ (והתוס' פ"ק דגיטין (דף ד') בד"ה דקיי"ל כר"א כתבו ז"ל וכן שטר מתנת קרקע או שטר מכר שהוא נקנין קרקע ואינו לראיה אין מועיל כלום לר"א אם ידוע שלא נתנו בפני עדים מיהו יש לחלק דלענין ממון דמהני הודאת בע"ד כמאה עדים סגי בעדי חתימה במקום הודאת בע"ד אבל בקידושין וגירושין לא מהניא הודאת בע"ד משום דמחייב לאחרים דבקידושין אסר לה אקרוביו ובגירושין אסר לה אכהן עכ"ל התוס') אלא לפי שאין כאן מקומו של דין גיטין לא רצה רבינו להאריך ובמקומו בא"ע סי' ק"ל וקל"ג נתבאר ועמ"ש עוד לקמן בס"ס ע': ומ"ש לפיכך שטר שנמסר לפני ב' עדים כו' עמש"ר לעיל בס"ס מ' בשם הרמב"ם דבעינן בזה ג"כ כתב שא"א להזדייף ויקראוהו העדים שמסר לפניהן ושיש מהגאונים שהצריכו לומר לעדים שמסרו לפניהן חתמו והעידו שנמסר לפניכם עכ"ל וכתבו ג"כ הב"י כאן:
ומ"מ אם נמצאו עדי חתימתו פסולים הוא פסול כולי פי' השטר פסול הואיל שמזויף מתוכו ואינו טורף בו ממשעבדי ולא מבני חורין אבל מ"מ הב' עדים שנמסר השטר בפניהם יכולים להעיד לפני ב"ד שחייב לו והוא כמלוה בעדים בלא שטר ועבד"ר: