מי שפרע מקצת חובו בפרק ג"פ (דף ק"ע) קאמר ר"ה א"ר דהלכה כך הוא מי שפרע מקצת חובו בב"ד מקרעין לו השטר וכותבין לו אחר מזמן הראשון ומסיק הגמרא דדוקא ב"ד ולא העדים משום דכבר עשו שליחותן עד"ר ואחר כן בדף קע"א ע"ב מסיק הגמ' דכותבים שובר בין על כולו בין על מקצתו. ומש"ה כתב רבינו אם רצה המלוה כו' דברצונו תליא מילתא לכתוב באיזה ענין שרוצה ועמ"ש בס"ס שקודם זה דשייך לכאן ג"כ: אבל עדי השטר אינן יכולים לעשות לו שטר מזמן ראשון משמע אבל מזמן שני יכולים לעשות והיינו בציווי הלוה אבל בלא ציווי הלוה אפי' מזמן ב' לא דכיון דכבר עבדי שליחותייהו לאו כל כמיניה דלוה לצוות לכתוב שטר חדש אם לא מהיום וכ"כ בהגהות אשר"י בשם ר"י ורבינו ה"ק דבית דין יכולים לכתוב מזמן ראשון אפי' אם לא יצוה והעדים אינן רשאין לכתוב אפי' אם יצוה וק"ל ועד"ר:

ואפי' פרע הלוה כל החוב כן מסיק הגמרא בהדיא שם וכנ"ל והאי ואפי' פרע ל"ד קאמר דהא סיים ואמר דלא יכול לומר לא אפרע לך אלא ר"ל עומד לפרוע כל החוב: אלא יכתוב לו שובר ואע"ג דאיכא למיחש שיאבד השובר משום דעבד לוה לאיש מלוה:

אבל אם אמר המלוה אין שטרי בידי כו' כ"כ בעה"ת שער ל"א:

וכשכותבין שובר אם זוכרין זמן השטר כו' דקדק לכתוב אם זוכרין זמן השטר דהיינו זמן הנכתב בשטר אימתי נכתב דאל"כ אפי' אם הם יודעים אימת נעשית ההלואה אכתי יש לחשוש שמא העדים איחרו זמן ההלואה כדמסיק בסמוך וא"ל א"כ מה"ט יהא אסור לכתוב שטר מאוחר וכדאמרינן בשטר מכר דאסור לאחר זמנו וכמש"ר לקמן סרל"ט ע"ש כבר תירצו בגמרא פרק ג"פ (דף קע"א) דכיון דתקנו רבנן לזה שלא יכתוב זמן בשובר אי לא עבד הכי איהו דאפסיד אנפשיה:

ואם אין זוכרין אותו יכתבו סתם על שטר שסכומו כך וכך ואז צריך ליזהר שלא ילוה לו עוד סכום כזה דא"כ יאמר שהשובר נכתב גם אשטר ההוא ואי ילוה לו איהו דאפסיד אנפשיה ומש"ה כ"ר דאם זוכרין זמן השטר יכתוב השובר על אותו זמן כדי להרויח זה דאף שלוה לו סכום כזה מ"מ לא פרע אלא השטר דאותו הזמן וכן מפורש שם ברשב"ם: ולא יכתבו זמן בשובר כו' כלומר כשאינם זוכרין זמן השטר: אא"כ זוכרין זמן ההלואה ל"ד זמן ההלואה קאמר אלא זמן הכתוב בשטר וכמ"ש בסמוך:

ושובר שנכתב סתם כו' דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם וכ"כ בס"ה בשער כ"ג ול"א: וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל כו' כ"כ בתשובה כלל ט"ו:

אם זמן השטר והשובר פי' זמן כתיבתו דהשטר והשובר בין יש בו זמן בין אין בו זמן יוצאים ביום א': השטר פסול ז"ל הרא"ש שם יראה דיד בעה"ש על התחתונה אע"ג דלפריעה בת יומא לא חיישינן והמוצא שט"ח בשוק שזמנו בו ביום מחזירו לבעליו ה"מ היכא דליכא לוה קמן אבל אי איתיה קמן ואומר פרעתי מהימנינן ליה היכא דאיתרע שטרא בנפילה ולא יהבינן ליה למלוה כ"ש בנדון זה שיש שובר ביד ראובן שמודה הפרעון (ועמ"ש בד"מ ובהגהותיו ובסמ"ע בסמ"ג דל"ת תשובת הרא"ש אהדדי) ואע"ג דסתם הלואה ל' יום לא אמרינן לא עביד אינש דפרע תוך זמנו אלא היכא דקבע לו זמן (ואף אפי' איתיה קמן ואמר פרעתי אינו נאמן משום האי חזקה) אבל בסתם הלואה זמנין דמתרמי ליה זוזי ופרע אפי' בו ביום כו' עכ"ל ופי' לכך כיון שאמר שפרעו מהימן:

ואם כתוב בו דינרים (כתב) סתם כו' כ"כ בעה"ת בשכ"ג ז"ל שם מבטל כל שטר שיש לו עליו אע"ג דבפ"ק דב"מ אמרינן סלעין דינרין אינו נותן לו אלא ב' (כדלעיל סמ"ב) היינו בשטר הלואה דאמרינן כיון שיודעים העדים דיד בעה"ש על התחתונה אילו היה יותר מב' לא הו"ל לעדים למסתם לפיכך אמרינן דודאי לא היו אלא ב' אבל בשובר אדרבה אמרינן איפכא דילמא לא ידעו סכום ממון השטר ולהכי סתמי דכל מאי דאפיק לורעיה עכ"ל:

אבל אם היה כו' כ"כ בעה"ת שם:

כתב הרמב"ם יכול הלוה כו' כ"כ פכ"ג ממלוה והוא מכלל שבידינו שאין משביעין היסת אלא על טענת ברי אבל מחרימין סתם מתקנת הגאונים וכ"כ ב"י: