לוה שכתב למלוה דקנינא כולי בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ז) בעי שמואל דאקנה וקנה ומכר דאקני וקנה והוריש מהו מי אלים שעבודא לטרוף מלקוחות או מיורשין מה שקנה הלוה אחר ההלואה ומכרן לאלו או לא אבל מיניה לא קמיבעיא לי דאפי' מגלימא דעל כתפיה גבי ושם ע"ב מסיק האבעיא וקאמר את"ל דאקני קנה ומכר קנה והוריש משתעבד לוה ולוה וחזר וקנה מהו לקמא משתעבד או לבתרא (ופי' ר"ש דאיבעיא זו ג"כ לענין אם הלוה מכר או הוריש קמיבעיא ליה) אמר רבינא במהדורא קמא אמר לן ר"א קמא קנה ובמהדורא בתרא אמר לן יחלוקו וכן הלכתא דיחלוקו עכ"ל הגמ' (וע"ש בפירוש הר"ש בפירוש דמהדורא קמא ובתרא דקאמר) וממילא נפשטה האיבעיא קמייתא דקנה ומכר דטרוף ואמרי' נמי התם דאפילו לרבנן דר"מ (דקי"ל כוותייהו) דאין אדם מקנה דשלב"ל אפ"ה דאקנ' וקנה ומכר משתעבד ופי' ר"ש טעמו דאלמוהו רבנן לשיעבוד יותר מקנין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין (ועמ"ש עוד בסמוך בזה סעיף י"א) ובזה דברי רבינו מבוארים ומיישב ג"כ מ"ש רבינו מכר או הוריש כו' אע"פ דלכאורה זו ואצ"ל זו היא אלא דלשון תלמודא נקט ובגמ' בל' איבעיא איתמר דהוא לא זא"ז לענין לא קנה וח"ל. והמשך דברי רבינו כך הם מתחלה כתב דין דאקני וקנה דמשתעבד למלוה ואח"כ כתב דאף בדאקני משתעבד לא אמרינן דהוה כאילו הו"ל להלוה בשעת הלואה דקמא ואם לוה ולוה ואח"כ קנה דההיא למלוה קמא לחוד אלא יחלוק הקמא עם זה שלוה אחריו ואח"כ כתב דלא מיבעיא דמצי משתעבד למלוה שלו ע"י כתיבתו לטרוף קרקעות אף שלא היה לו מן הדין בהן קדימה אלא אפילו מטלטלין יכול לשעבד לו אגב מקרקעי להיות לו בהן דין קדימה לטורפם מדינא דגמ' ומפני שדין שיעבוד דאקני הו"ל כדברים שלא באו לעולם ואינם ברשותו ואפ"ה משתעבד מש"ה כתב רבינו אח"ז דין שיעבוד וקנין דברים שאין בעולם וברשותו וק"ל. ומ"ש וחולקין לקמן בסק"ד יתבאר שהרא"ש ורבינו ס"ל שאף שהחובות אינם שווים אפ"ה חולקין בשוה עד שיתפרע החוב הקטן ע"ש:

לפיכך לוקח כו' פי' השתא דאמרינן לוה ולוה וקנה חולקים לפיכך לוקח וב"ח נמי חולקים בשבח: ובא ב"ח (פי' ב"ח דכתב לו דאקני) לטורפה עם השבח שכך דינו כדאמר שמואל פ"ק דמציעא ב"ח גובה שבח ואמר רבא תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום זביני אילין בידך אינון ועמליהון ושבחיהון (ואי לאו דב"ח גובה שבח למאי איצטריך מוכר למכתב דאיהו מעמיד לו את השבח) וטעמו של דבר כתב שם הרא"ש (דף ק"ל) דעשו תקנה למלוה משום נעילת דלת לגבותו וא"צ ליתן לו אפילו ההוצאה ללוקח ומחשב כאילו הלוה בעצמו עמל וטרח והשביחה בזמן שהשביחה הלוקח כו' ע"ש ובפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ד) מסיק בגמרא דאינו טורף אלא חצי השבח דהו"ל כלוה ולוה ואח"כ קנה ופי' ר"ש שם ז"ל שכיון שמכר הלוה שדהו וכתב לו אחריות (דהיינו אנא איקום זביני אילין בידך) ואח"כ השביחן הלוקח (הו"ל כמי) שקנאו הלוה אחר שנשתעבד לשניהם ויש לכל א' חלק בו לפיכך חולקים בו כדין לוה ולוה ואח"כ קנה עכ"ל וז"ל רבינו בר"ס קט"ו והאי שבח כאילו קנאו המוכר ומכרו להלוקח אחר שמכר לו השדה ונתחייב באחריותו נמצא גם אחריות הלוקח על השבח כו' ובזה דברי רבינו בכאן מבוארים דמ"ש דכיון שמכר לו באחריות ר"ל דכתב לו אנא איקום כו' ול' רשב"ם הנ"ל תפס ונראה דאפילו לא כתב להלוקח דאקני נוטל חצי השבח דהא אחר שהשביחה הלוקח לא מכרה הלוה לשום אדם אחר כ"א להלוקח ולא גרע גבי לוקח מאילו נשאר עדיין ביד המוכר אבל להמלוה ודאי בעינן דכתב דאקני משום השבח אף אם גוף השדה היה בידו קודם ההלואה דהא אמרינן דהו"ל כאילו חזר ומכרה להלוקח וכנ"ל וע"ל ר"ס קט"ו דשם מקור הדין הזה ושם ביארתי יותר מילתא בטעמו וגם רבינו קיצר כאן וסמך אמ"ש שם:

ואם שיעבד לו מטלטלין אגב כו' גם בכאן קיצר רבינו ולא הקדים לכתוב דין שיעבוד מטלטלי אגב מקרקעי משום דאין כאן מקומו של דין זה עד לקמן בדין טריפות ממשעבדי (בסימן קי"ג) וכאן בדיני שטרות נקט ליה אגב ללמדנו אם מועיל הכתיבה בזמן הזה וז"ש הרא"ש תמהתי על שכותבין כו' ורציתי לבטל כו': כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ע"ט סי"ד כ"כ וז"ל שם ופסקו הדיינים דשייך דין קדימה במטלטלים שמכר או שנתן או משכן הלוה מדינא דגמרא כדמוכח פרק ח"ה בשמעתתא דמכר לו פרה או טלית: וגם מכח המנהג כי בררו כו' ע"ל מבואר זה שמ"ש בדברי רבינו או גם מכח המנהג ט"ס הוא תיבת או וצ"ל וגם מכח המנהג אך מנהג זה לא היה ברור כ"א אמה שראו הדיינים האחרונים שדיין שהיה קודם להם פסק כן ושאלו את פי הרא"ש אם לנהוג כפסק הדיין ההוא: לגבותו מן הלקוחות ויש בהם דין קדימה ע"ל סקי"ג שכתב והוא דכתב בשטרא דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא ושם כתבתי טעם הדבר ע"ש: תמהתי על כי כו' פי' כל העולם כותבין כן אע"פ שלא פירשו בשעת הקנין. שא"כ אין לך אדם כו' משא"כ לפי דינא דגמ' שאף שהדין כן מ"מ לא היו נוהגין לכתבו ולפעמים כשאם התנה עם הלוה וקנו מידו בעדים לכותבו הו"ל קלא והיו הלוקחים מטלטלים ממנו קונים דוקא בשטר ובאחריות והיה הרגש גדול בדבר:

ומ"ש כ"א בשטר פי' בשטר כדי שיהיה לו קול שקנה ממנו חפץ בעד כך וכך ויהיה לו עי"ז כח לטרוף ולגבות מהלוקחים אחריו כאילו הלוה לו מעות: ורציתי לבטלו פירוש הכתיבה וק"ל: כבר נהגו כולי דייק וכתב שאין מגבין לב"ח ממטלטלין שמכר או נתן כו' משמע הא מה שגבה ב"ח המאוחר ממנו חוזר המוקדם ומוציא ממנו דתקנת השוק לא שייך אלא במכירה או במתנה אבל לא בגביית ב"ח מאוחר וכ"כ ב"י הדין בפשיטות ומה"ט היו נוהגין לכתוב שיעבוד מטלטלי אגב מקרקעי בשטרות:

ראובן הוציא כו' כן הוא הסכמת בעה"ת שער כ"א: אם הודה לוי פי' ואינו חב לאחרים כדמסיק בסמוך: כיון שיש כאן מסירה והודאה כו' אע"פ דקיי"ל דאפילו מכר שט"ח לחבירו בכתיבה ומסירה יכול לחזור ולמחול ללוה הכא שיש כאן הודאה שמעולם לא היה הוא אלא שליח בדבר עדיף טפי ואיך ימחול מה שאינו שלו: וא"צ הקנאה חדשה פירוש שיקנה שמעון לראובן בקנין ואז יכתוב לו שטר על שמו ששמעון חייב לראובן כדאמרינן בסס"ו במוכר שט"ח לחבירו ע"ש בסכ"ג:

ראובן הלוה כו' כ"כ בעה"ת שם ס"ט ע"ש: שיחייב עצמו כו' והא דכתב רבינו לעיל סמ"ט דבעינן שיכירו שם המלוה והלוה הא כתבתי שם מילתא בטעמא שאם כותבין בל' נסתר אמר לנו כתבו שטר לפלוני שאני חייב לו מנה ש"ד אע"פ שאין מכירין המלוה ע"ש: אם הודיע כו' א"ל הא אית להו לעדים למיחש שמא להפקיע חוב זה מב"ח קעביד הכי דדוקא כשאין העדים מכירין המלוה שיש לחוש שמעלה לנפשו שם אחר כדי להפקיע כי העדים יסברו שהאמת כן הוא ויוציאו הקול ע"ש אותו שם שהעלה לפניהן משא"כ בזה דהעדים לעולם מפקיעין הקול ואומרים המעשה כאשר היה איך בא ראובן והלוה ע"ש שמעון וא"כ ב"ח דראובן יאמרו לאחר זמן שלרמאות עשה ראובן כן וע"ל סמ"ג בדרישה שכתבתי ישוב בע"א: אלא אפילו כו' זה בזה תליא דכיון דעשה בסתם יש לו מקום לערער משא"כ כשפי' וק"ל: אין ממש בדבריו שם בבעה"ת סיים בזה וכתב דל"מ לדעת הרמב"ם שסובר שנאמן לומר שטר מכר היה לי ונאבד וכמש"ר בשמו בס"ס ס"ב וס"ו שנאמן ראובן בכל טענותיו במגו דשטר מכר היה לי ואבד אלא אפי' לדברי החולקים עליו כיון שמודה שמעון שלא היה מממונו אין זה ל' זכייה: ולא ל' הודאה שיהיה של שמעון פי' אף שאמר לכתוב ע"ש שמעון אין בזה הודאה שהממון היה של שמעון ורבינו שכתב בשם הרא"ש בסס"ו סי"ב דאינו נאמן לומר שטר היה לי ואבד מש"ה קיצר כאן: מדרך אמנה כו' ל' רבינו הוא זה אבל לא שאמר כן בפני העדים: וכיון ששמעון כו' ז"ל מ"ו ר"ש וצ"ע היכא ששמעון אומר אני הלויתי אם ליתן לשמעון או יהא מונח עכ"ל: אלא אפי' כו' פי' ושמעון שתק ולא אמרינן בזה שתיקה כהודאה דמיא ואח"כ מסיק דאפילו הודה לו בפירוש אינו אלא כמפליגו כו':

ולכשארצה כו' פי' תקרע שטר הראשון ותחזור ותעשה קנין חדש או הודאה חדשה והעדים יכתבו שטר אחר על שמי וכן מה שמסיק וכתב דבאומר לפני עדים כו' ר"ל מחייבין ללוי לעשות קנין חדש ויכתבו העדים שטר אחר ע"ש ולפ"ז היה נראה דכותבין מזמן הב'. ומיהו פי' זה אינו מוכרע דנוכל לומר דאף בלא קנין והודאה (חדשה העדים) יכתבו לו שטר אחר ומזמן הראשון כיון שהתנה עליו מתחילה וק"ל: אלא אמר לעדים כו' ג"ז מיירי שא"ל כן בשעת הלואה דשלא בשעת הלואה ודאי אינו יכול להתנות בע"כ (כמ"ש לקמן בס"ע) וז"ל בעה"ת שם ולא מצי לוי למימר אנא אמינא דמהך רקא עבדית שטרא בשמיה קאמרת קמ"ל דא"ל קמך אמרי להו ומינך אמרי עכ"ל וה"ט דכ"ר שאמר כן לעדים ולא כתב שאמר אל הלוה סתם עוד שטר אחר יכתוב לי על הלואה דלרבותא נקט עדים. א"נ משום דאורחא דמילתא הכי הוא דכי מדבר עם הלוה מפרש דבריו משא"כ לפני עדים מסתיר דבריו דאינו רוצה שיוציאו הקול שהממון שלו שהרי כל כוונתו של זה שלא להשביע עצמו וק"ל:

כתב הרמב"ם כו' בה' טוען פ"ה כ"כ: ומ"ש וזה אומר א"י כו' נ"ל דדוקא בכה"ג שאומר א"י אם יש לך זכות בו א"נ הודה לו ואינו רוצה להוציאו הוא דכופין אותו אבל אם טען ברי לי שאיו לך זכות בו אין כופין אותו וכמסקנת רבינו בשם הרא"ש לעיל סי' י"ו ועד"ר: