ששאלת על שתקנו הקהילות כו' עד ואם יש כו' יש מוחקים הוי"ו של ואם יש וי"ל דהוי"ו עומדת במקום והנה וכאילו אמר והנה שאלת אם יש בכלל זה כו': אלא על שטר כו' כלל הדברים שבכל דבר אמרינן הודאת בעל דין כק' עדים דמי ומשום הכי במחילה זו נמי מאחר שחתימתו מטה ניכרת ודאי הולכין אחריו אלא שבשטר שיעבודיה העומד לגבות בו ולטרוף בו מהלקוחות ליתא בכ"י וחתימתו קול ולוקחים לזה עדים המוציאים קול בזה תקנו שיקחו עדים מיוחדים נאמנים ולא יקח כ"א עדים את מי שירצה מפני חשש זיוף:

וכן היה הדין כו' יש מגיהים הוא במקום היה ונ"ל דה"ק משום דהשאלה היה באם השטר מחילה הוא מר"י אחר והמוחל חתם עליה וכדמשמע מל' השאלה מש"ה השיב שג"ז מהני כי אף שנהגו שהמוחל כותב כולו בכ"י ל"ת שהמנהג הוא דוקא אלא אם היו נוהגים שאחר היה כותב והמוחל חותם ג"כ מהני כמו כו':

וששאלת שטר כו כלל ס"ח דין ג': אם אין תקנה כו' כלומר שלא יגבה בנאמנות ובשאר שופרא דשטרא שלא יוכל הלוה לטעון פרעתי כמו במלוה בעדים כל שלא נכתב שטר גמור ומפורש בכל פרטיו: יראה שגובין בו ונראה שיכול לטרוף ג"כ מלקוחות ועמ"ש בסרמ"ג סי"ב ובש"ע פסק בהיפך דאין גובין בו כ"א במקום שיש מנהג לגבות בו והוא דעת ריב"ש הביאו בד"מ וב"י: שהרי העדים כו' ואף שאין עדי הקנין לפניהן ומעידין כן מ"מ מתוך הדברים הנכתבים בזכירה המה מעידים כן:ומ"ש ע"מ כו' האי ע"מ אינו ר"ל שהתנה בתנאי דלא יועיל אם לא יכתוב הסופר אלא ר"ל שקנה באופן המועיל לכתוב בכל ל' יפוי כח וק"ל: ובחתימתן כו' הרא"ש לטעמיה דס"ל דעדי הקנין בלא כתיבה וחתימה לא מפקי לקלא מיהו לפי מ"ש שם בסמ"ג במסקנא צ"ל דמיירי דאין עדי הקנין לפנינו (לאחר) [לאמר] שזוכרין זמן כו' ע"ש

על המקום כו' והא דכ"ר לעיל בסמ"ט בשם הר"ר ישעיה דצריך לכתוב שם העיר וכתבתי שם שדוקא קאמר (ולא כמ"ש ב"י שם) י"ל דשני עניינים הם דשם מיירי מכתיבת מקום לידה או דירת המלוה או הלוה שע"ש אותו מקום נקראו ומשום חשש ב' יב"ש והכא מיירי מכתיבה באיזה מקום נעשה ההלואה והקנין ומטעם שידעו מאיזה מטבע יגבה ואין זה תולה בזה שאף אם הלוה מעיר פלוני ההלואה יכול להיות שנעשה במקום אחר וא"צ לחלק דהכא מיירי בדיעבד ולעיל לכתחלה ועמ"ש עוד שם בסמ"ט: ולא מאיזה כו' פי' שיש כמה מיני זהובים כמו שיש זהוב רייני"ש וזהוב הגר וזהוב פולני"ש וע"ל סמ"ג: ועל המטבע כו' דמדכתב בשטר זהובים סתם יד בעה"ש על התחתונה ליתן לו הפחות שנקראו זהובים במקום שמוציא שם השטר היכא שאין נזכר מקום שטר וכדלעיל ס"ס מ"ג וקיצר כאן כי אין כאן מקומו:

וששאלת אשה כו' כלל ל"ט וכפולה הית לקמן בסצ"ו סכ"ב ע"ש: ונתחייבה כו' ע"ל ר"ס צ"ט ושם מבואר דתקנת הגאונים היא לישבע שאין לו כלום לשלם: ומ"ש שתקנו להשביע כו' דאלו על שאין לו קרקע מסתמא א"צ לישבע דאם היה לו היה ידוע: איני רוצה ליתן כו' או לישבע תגבו כו' סרסהו ופרשהו איני רוצה ליתן לו מטלטלים הידועים תגבו לו קרקע מקרקעות דבנ"ח או תאמינו לו שאין לו לשלם ואינו רוצה לישבע על כך. אבל א"ל כמשמעו שאין ידוע אם יש לו מטלטלים והוא אינו רוצה לישבע ואמר תנו לו קרקע דהא לקמן בסק"א כתבתי בשם המרדכי דאין משביעין ללוה על ספק הזה וגם רבינו כתב שם בס"ז דהתולה מעותיו כו' שאין משביעין אלא מחרימין לבד גם בס"י כ' שם בשם הרמב"ם דמחרימין אם אין לו מטלטלים כו' הרי דלא הצריך שבועה ע"ז כ"א חרם ולא מצינו שמשביעין לו אלא כשטען אין לי כלום אלא מחוורתא כדפרישנא מעיקרא אך הל' דחוק קצת ולקמן בסצ"ו לא כתב רבינו כהאי לישנא אבל בתשובת הרא"ש כתב בלשון שכתב רבינו כאן ע"ש ודוק וצ"ע:

ששאלת שטר כלל ס"ח: אם יוכל כו' פי' כשיהיה אותו האחר בעולם בעת שנשתעבד הלוה דהא אין אדם יכול לשעבד עצמו למי שלא בא לעולם כו' רשב"א וע"ל סקכ"ו. בלא הרשאה ע"ל סקכ"ב דין הרשאה וטעם צורך שלה. לחיזוק בעלמא כו' רבינו קיצר בל' השאלה וכ"כ שם לחיזוק בעלמא גם בלא צוואת הלוה אמנם הואיל ונהגו לכתוב כן בכל השטרות אמרינן כי אמר סתמא כפי מנהג קאמר וגם נאמנות רגילין עכשיו לכתוב בכל השטרות אף כי אמר ליה סתמא א"כ ג"כ לא יועיל כל (מה) [זמן] שאין אנו יודעים שאומר לו בפי' כן: עד הכפל וי"ס גורסין עם הכפל ובמקצתן על הכפל: תשובה כך כו' אם לא שכתוב מפורש בו אף בלא הרשאה נראה דעיקר תשובתו היה כיון דנהגו כן דלפעמים היו כותבין בשטר בפירוש אף בלא הרשאה נמצא כשלא כתבו בו כן הוי ריעותא מש"ה לא הלכו אחר פשט השטר ופירשוהו לכל מוציא שטר זה ד"ל המוציאו עם ההרשאה שבידו משא"כ בנאמנות דכ' בו מפורש ואף שהסופר כתבו מעצמו מ"מ כל המקנה על המנהג הוא מקנה וכדמסיק ובסמוך יליף מדין זה מק"ו וכ' ומה כאן דלית ביה צד עבירה אף אם פירשו לכל מוציא שטר זה אפילו בלא הרשאה אפ"ה כיון דאיכא בו צד ריעותא נדחקו בפירושו ק"ו היכא דאיכא ביה צד עבירה דלא נלך אחר ל' פשטא דהשטר רק נפרשו דר"ל כשלא מוצא דיין שרוצה למשכנו וק"ל. והב"י כתב כאן והנה השיב שכך נהגו בטוליטולא כלומר למנהג בעלמא דאילו מדינא תנאם קיים וכך פי' דבריו בת"ה סשל"א עכ"ל ונ"ל כוותיה לדינא אבל לא כביאורו רק כמ"ש ועד"ר ששם כתבתי דגם בעל ת"ה לא כ"כ לביאור דברי הרא"ש ע"ש:

וכל דבר כו' זהו תשובה על הנאמנות: כתבוה בשוקא פי' ולא יכול לומר מתנה טמירתא היה וע"ל בסרמ"ב:

ואם היה בא לידי כו' זהו תשובה על ענין ההוצאה: לא הייתי כו' עד"ר: בב"ד חשוב ודלא כאסמכתא מ"ו ר"ש כתב דצ"ל דלא בלא וי"ו ור"ל כשהקנין נעשה בב"ד חשוב אז הוא דלא כאסמכתא אבל אין פירושו שצריך לכתוב דלא כאסמכתא דלא מצינו זה בתלמוד ובפוסקים אלא לקמן סקי"ג משום שדומה לאסמכתא ואפ"ה אי הוה בקנין לא בעינן שיכתוב כן בשטר ע"ש עכ"ל ובזה אשר כתב מור"ש יש לקיים הגירסא של ודלא וא"צ למחוק הוי"ו ולומר דקאי אלשון השואל היאך יגבו והלא אסמכתא היא והשיב לו דאין גובין כ"א נעשה הקנין בב"ד חשוב ואז הוה דלא כאסמכתא והיינו ודלא כאסמכתא ודוק וע"ל סר"ז:

ששאלת מלוה כו' שם כלל י"ח סי"ג ותשובה זו כפולה היא לקמן סי' ק"ג:

והא דכתבינן כו' משמע דאי לא מצי לפרשו בע"א היו הולכין אחר הל' בפרט אם יש למלוה זכות בו מיהו היינו דוקא אם רגילין לכתוב כן בכל השטרות ואז אמרינן דאדעתא דהכי קיבל הקנין וכ"ש אם מפורש בשטר בהדיא שקיבל עליו אותו ענין בפירוש בקנין ואין בוה משום דמתנה על מ"ש בתורה דהיינו דוקא בתנאי דעלמא אבל אין אחר קנין כלום וכמש"ל סנ"ו: אז יש לו רשות כלומר דכיון שנכתב כן הא לא נכתב לא. וכן בסמוך או יש לו רשות לעשות דין לעצמו פירוש נמי כיון ששעבד עצמו בשטר על כך הא לא"ה לא:

שנוהגין בב' כו' פי' בדין לירד לנכסי לוה בלא רשות ובדין לידון לפני עכו"ם. ועוד רגילין כו' והא דלא יהיב ג"כ טעם למה נכתב כיון דלא נהגו כן די"ל כיון דבעלמא נוהגין לכתוב כן לפי שבאמת אין כותבין הרשאה נתפשט המנהג גם בטוליטולא לכתוב כן אף שאין מוציאין בלא הרשאה משא"כ בתרי הנ"ל דלא נהגו לכתוב בשום מקום מש"ה הוצרך לתת טעם למה דכתב גם י"ל דטעם זה כבר כתב לעיל דעושין כן לחיזוק בעלמא:

וששאלת שמעון שכתב כו' בכלל ס"ז דין ג': שנתחייב כו' ומיירי שהיו שותפין יחד ושמעון לא היה יודע בבירור כמה נשאר חייב לראובן נתן לו שטר בעדים שכתוב בו אני משעבד את עצמי עד אלף זהובים כו' כלומר כל מה שימצא בחשבון שנ"ח לו ויכתוב לו אותו בכ"י ויחתום שמו עליו על אותו סך יהיה מה שיהיה הן רב הן מעט עד אלף זהובים אני משעבד את עצמי לפני עדים. ועיקר הנ"מ במה שנתן לו שטר זה היה בשביל שיהיה לו שיעבוד על נכסיו מהיום כי החשבון שיהיה ביניהן יהיה נכתב בכ"י גם יטרוף בו מלקוחות אבל בשטר זה לחוד ודאי לא היה יכול לגבות מאחר שלא נתברר סך החיוב והשתא א"ש שלא ירא שמעון מליתן לו ב' שטרות דהיינו שטר זה על אלף זהובים וגם כ"י וק"ל: גם י"ל דמיירי ששמעון בקש שראובן ילוה לו וראובן לא היה יכול להבטיח כמה ילוה לו וירא שמא לא יהיו עדים באותו זמן והתחייב נפשו היום באלף זהובים וכתב בשטר דהיינו באובן שיברר בכ"י כמה היתה ההלואה ופסק שיגבה מזמן הראשון ואין זה שטר מוקדם דעדים בחתומיו ז"ל גם התחייב נפשו מהיום בשטר שהודה לו בו אחר זמן וק"ל: שיש לראובן עליו ק' זהובים כו' בתשובת הרא"ש אינו אלא שיש לראובן עליו וכן מוכרח לפמ"ש: ונתקיימה ח"י כו' דאילו לא נתקיים אינו כלום דלמא זה אינו כ"י ולא חייב לו כלום והוא לא שיעבד עצמו בשטר אלא מה שימצא כתוב בח"י ולכן לא היה השואל מסתפק אלא מזמן שנתקיים ח"י דמאז נתברר שחייב לו: שמא לאלתר כו' ר"ל שמא לאלתר יעשו חשבון יחד וישאר ח"ל אף זהובים ויתן לו כ"י עליהם: כי דוקא העדים כו' ואע"פ דב"ד כותבין בו הקיום מ"מ אין הקיום מוציא קול וכ"כ רבינו בהדיא סס"ט ס"ו ז"ל ואפילו נתקיים כ"י בב"ד דינו כמלוה ע"פ בעדים ואינו גובה מהיורשים ומהלקוחות אלא ממנו אם הודה שלא פרע כו':

וששאלת ראובן שאל כו' בכלל ס"ה דין ג' ושם כתב ראובן תבע לשמעון. אלא לוי כו' ז"ל מור"ש נ"ל שלוי הלוה משכון לשמעון כדי שימשכנו אצל אחרים שילוה לו עליו מעות לצרכו ושם לו החפץ במנה אם נאבד או יקולקל המשכון וק"ל עכ"ל. ול' נתן לי משכון קצת דוחק לפי' זה דהול"ל השאיל לי משכון וי"ל שלוי בקש משמעון שיכתוב אנפשו איך שחייב לראובן ק' זהובים ואפשר שהיה רוצה למכור אותו השטר בהיותו צריך למעות וכדי שלא יבא שמעון לידי היזק שיגבו ממנו בשטר זה הניח לוי בידו משכון שלא יגיע לו היזק מזה וק"ל. אבל מ"ש בתשובה שעיקר הממון לא היה שלו אלא של לוי היה לא משמע כפירוש זה דלפ"ז לוי לא הלוהו כלום ונתיישב יותר לפי' הראשון: ושאל ממני כו' כלומר לא רצה לוה שיכתוב השטר על שמו לב' הפירושים הנ"ל כדי שלא להשביע את עצמו הוא: כמו שטען כו' ר"ל שהעדים יודעים שהדבר הוא כן א"כ לאו הודאה היא ונאמן אפילו בלא שבועה: במגו שהיה יכול לומר לך פרעתי כו' ק"ק דהו"ל מגו דהעזה דבמ"ש עכשיו דהממון של לוי אינו מעיז נגדו דהא גם ראובן לא טען שהממון היה שלו אלא שזכה בו מכח שנתחייב לו בהודאה ובשטר וי"ל דלא אמרו דאין אדם יכול להעיז אלא נגד מלוה שלו שעשה לו טובה שהלוהו ולא בזה שטוען שנתחייב לו בלי הלואה: כיון שאין כו' לשון זה משמע אפילו היה השטר בעין ביד אחר אפ"ה נאמן זה בשבועה לומר פרעתיהו וממני נפל כיון שאין השטר ביד אותו שנכתב על שמו וכדעת הרמב"ם שכ"ר לעיל ס"ס מ"א וע"ל סר"ו: ואינו סותר כו' כלומר ולא שהוחזק כפרן כיון שעדים מעידים שנתחייב לראובן שהרי יכול לתרץ דבורו ואינו סותר כלום וע"ל סימן פ':

שאלה ילמדנו רבינו כו' בכלל ס"ח: ויש לו כמו ל' שנים כלומר יש ל' שנים שנכתב וכ"צ לפרש לעיל ס"ס מ"ג ע"ש מיהו כאן יש לפרש יש לו אראובן שזהו ל' שנים שראוהו עדים בידו: והקהל כו' ולא אמרו ג"כ שאבותיהן פרעו דאז היה טענתן גרוע שהיה לאבותיהן ליקח השטר מידו אבל כשפרעו אחרים מהקהל לא חששו כיון שהשטר לא נכתב עליהם א"נ ר"ל שאבותיהם עשו ההלואה בשביל הקהל וגם פרעוהו בממון הקהל וכ"א היה סומך על חבירו שיקחנו דהוי כמו קדירה דבי שותפי: אין זה טענה כו' עד"ר: אמנם אם יראה כו' ע"ל סט"ו ולקמן סע"ה וסצ"ח וקי"ח:

שאלה ראובן שיצא כו כלל ס"ה: ואח"כ נתבלבל המעמד כצ"ל: או עשיתי כו' אע"ג דאמרינן לעיל סל"ב דאף אם הוא אינו טוען כן אנן טענינן ליה והביא שם תשובה זו עצמו היינו היכא שאמר שלא ח"ל כלום אז אנן מתרצינן שהודאתו היתה כדי שלא להשביע כו' אבל הכא מודה שח"ל: א"כ מה קפידא כו' מל' א"כ מה קפידא כו' משמע דה"ק בשלמא אי הוה טען שכוונתו היתה שלא להשביע היה קפידא בכתיבה זו דלולי הכתיבה יכול לטעון כן ועכשיו שנכתב אינו יכול לטעון כן אף שלא נכתב אלא בל' הודאה גרידתא מ"מ אלימא מילתא דכתיבה כמ"ש בס"מ ואם זה הנתבע יכול לברר שכדבריו כן היה שלא הודה הודאה זו ע"ד לכתוב לא הוי אזלינן בתר זאת הכתיבה דהיינו מקרעינן ליה אבל השתא שלא טען שלא להשביעו כוונתי א"כ אין להקפיד בכתיבה זו ואי משום שיבא לגבות ע"י ממשועבדים ע"ז מסיק וכתב דלהא אין לחוש דהא לא היה כוונתו להפיק קלא ולהיות לו כדין שטר גמור אלא לזכרון דברים כוונו דכן מוכח ל' השטר מדלא כתבו העדנו על עצמו: כמו שרגילין לכתוב בשטרות ר"ל בשטרות גמורים הנכתבים לטרוף ע"י משועבדים כי ע"י שכותבין שא"ל אתם עדי ומעידין על עצמו כאילו אמר הודיעו הדבר לרבים ויזהרו מליקח שיעבודי. ומדלא כ"כ אלא הודה בפנינו כו' ר"ל הנכתבים לזכרון דברים (וכמ"ש לפני זה ועד"ר שם כתבתי די"ג ולא הודה בפנינו ואותה גירסא נראה עיקר): ואינו גובה כו' מאחר דשם לית בו קנין דודאי אם היה נכתב בו קנין נשתעבדו נכסיו משעת קנין ובכתיבה כל דהו היה סגי: וגם אינו שטר הלואה דאם היה שטר הלואה הי נכסיו משועבדים לו משעת ההלואה והשטר נכתב עליו לגבות ממשועבדים אבל בזה השטר לא כתב אלא מה שהודה בחשבון דהוא לזכרון דברים בעלמא ואם היה טוען עתה שלא להשביע הודה היו שומעין לו אבל כיון שלא טען הו"ל זה עדות לקיים כו' נראה דר"ל דל"מ תו לטעון שלא להשביע או החזרתי להן והא דלא כתב ג"כ דהא לא טען החזרתי להן אפשר דבעזבון שהודה שהיה בידו לא שייך למימר כבר החזרתי דלמי יחזירו אלא דפסק הרא"ש דגם מהיום והלאה לא מצי למטען כן כיון שעכשיו נודע לו שיש שטר הודאה בזה עליו אין לו להחזיר אף שיגדילו אם לא יקח מידם הכתב: