מי שלוה מחבירו כו' היינו דתנן כו' בפג"פ (דף קע"ה): ונתנו בינו לבינו דקדק לומר כן דאילו נתנו לו בפני עדים הו"ל דין שטר גמור דקי"ל ע"מ כרתי וכמש"ר בס"ס זה:

לפיכך אמרו כו' עד ותנן הוציא כו' ק"ק למה חזר והביא מ"ש ותנן הוציא כו' הא ע"ז קאי וקאמר לפיכך וי"ל דמביא מזה ראיה דאף אם אין כולו כ"י נמי הוא בכלל הא דתנן כו' שהרי חכמים אמרו שלא ליחתום אינש אסוף מגילתא משום שמא משכח לה אינש דלא מעלי ויגבה בו מכח הא דתנן הוציא עליו כו' ש"מ דהוא בכלל כ"י דתני וכן יש לדקדק קצת מל' המשנה הנ"ל דקתני ז"ל המלוה חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים הוציא עליו כ"י שהוא חייב לו גובה מנכסים בנ"ח והרי סיפא דכתב ידו דומיא דרישא דשטר מה שטר אפילו גוף השטר אינו מכ"י העדים כן הוא נמי כ"י וגם בפ"ט דגיטין (דף פ"ח) מצינו דקתני כתב סופר ומפרשינן חתם סופר וק"ל: לא ליחתום אינש אלא על ריש מגילתא פי' אם צריך לכתוב שמו כדי שיכירו ב"ד חתימתו (ועל דרך שנתבאר בסמ"ו סי"ו ע"ש) לא יניח חלק למעלה מחתימתו מפני שאותו נייר משליכים אותו הב"ד ודילמא משכח כו':

וכתב הרמב"ן דה"ה נמי לא חתם כו' שם בגמ' פג"פ איתמר ההוא שטרא דהוה נפיק בבי דינא דר"ה דהוה כתוב ביה אני פלוני בן פלוני לויתי ממך מנה כו' וכתבו רבינו ר"ס נ' י"ל דשם הייתי אומר דל"ד קאמר אלא מיירי דהוה חתימתו למטה ולא בא ללמדנו שם אלא שא"צ שיהא שם המלוה מוזכר שם ומש"ה כתבו רבי' בשם רמב"ן:

אפי' לא כתב שמו כו' ג"ז דברי הרמב"ן הביא בעה"ת שי"ג וכתב דיליף לה מדתנן בהמגרש (דף פ"ו) ג' גיטין פסולים וא' מהן כתב בכ"י ואין עליו עדים ואמרי' בירושל' דאע"פ דפסולין גובין בהן מבנ"ח והתם כ"י דומיא דכתב סופר הנזכר שם דמיירי בכ' ולא חתם כו' ע"ש ועמ"ש לעיל בס"מ בשם ר"ת דמשמע דס"ל דאפילו בהודאה אינו חייב כשכתב סתם אני חייב לך מנה עד שיכתוב אני פ' כו' עד"ר שם:

ואינו נאמן לומר להד"ם פי' שיטעון לא לויתי ולא לקחתי ממך מעילם אלא משטה הייתי בך בחתימה זו או שלא להשביע נתכוונתי דאינו נאמן בטענות אלו בהודאה בכתב וכמש"ר בספ"א סכ"ג ע"ש או ר"ל אם תבעו בע"פ והוא טוען להד"ם ואח"כ הוציא זה כ"י זה הוחזק כפרן וק"ל ועמ"ש בהגד"מ מדברי מהרא"י בזה:

ואינו גובה בו מהיורשים פי' אם אין בו אחד מהדרכים שיתבארו בסמוך סי"ג דאז גם במלוה על פה גובה ע"ש: אלא ממנו אם הוא מודה אבל מהלקוחות לא מהני הודאתו לחוב לאחרים וכמ"ש לקמן סע"א: שאינו חושש להניח בידו כיון שאינו שטר גמור עמ"ש בחידושים: שאין שטר זה שיעבוד קרקעות פי' דאם היה גובה בו ממשועבדים לא היה משתבע אהודאת מקצתו דכמו שאין נשבעין אקרקעות גופא כדלקמן סצ"ה כך אין נשבעין על שיעבודן בהודאה במקצת אבל כ"י כיון שאינו גובה אלא מב"ח נשבעין עליו ולקמן ס"ס פ"ח סל"ח יתבאר דלדעת התוס' והרא"ש דין זה דוקא במי שאין לו בנ"ח ויש לו משועבדים וכמ"ש בדרישה ורבינו קיצר כאן וסמך אמ"ש לקמן ובלאה"נ צ"ל כן שהרי כתב רבינו שאין שטר זה שיעבוד קרקעות ודין שיעבוד קרקעות עדיין לא נזכר אלא סמך אמ"ש לק' במקומו וכאן למדנו דג' דברים איכא בין שטר גמור לכ"י. אחד שיכול לומר פרעתי. ושאפילו מקויים אינו גובה אלא ממנו ומב"ח. ושאינו נחשב שטר לענין שבועה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ודוק:

אלא שכחתי וחתמתי כו' פירוש שכחתי ולא שמתי אנפשאי שיבא תקלה עי"ז וחתמתי אריש מגילתא וק"ל. ונראה דמיירי שטוען טענת ברי לי שלא לויתי אלא שחתמתי כו' ול' שאפשר דכתב לא קאי אלא אמצאה זה ר"ל שאפשר שהוא מצאה ואפשר שאחר מצאה ונתנה לזה אבל לטענת שכחתי וחתמתי כו' לא קאי דאם היה מסתפק בזה הו"ל החתימה ודאי וההלואה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכ"כ בעה"ת בשי"ג וכ' עוד שם בעה"ת וא"ת הא דתנן לא ליחתום אינש אלא ארישא דמגילתא דילמא משכח אינש כו' מאי נ"מ הא יכול לטעון שכחתי וחתמתי שמי כו' וי"ל דאם יזכור ויטעון האמת אה"נ דמשתבע ומיפטר אבל חיישי' שמא ישכח ענין חתימתו ויאמר לא לויתי מעולם וכל האומר לא לויתי כאילו אמר לא פרעתי וכיון שקיים הלה ח"י יתחייב לפרעו עכ"ל ועד"ר: וכתב עליה מה שרצה או שטוען כו' כצ"ל וכן הוא בס"א: במגו שאם היה רוצה היה אומר פרעתי כו' ואין זה מגו גרוע מכח דא"כ שטרו בידו מאי בעי ועד"ר: אבל אם קיימוהו מב' שטרות כו' כדלעיל סמ"ו סכ"ד: כיון דקיום שטרות דרבנן נלע"ד דה"ק כיון דדין קיום שטרות דרבנן א"כ יש בידינו לחלק ולומר דלא הקילו לקיים מתוך שטרות וכתובות אלא בש"ח גמור ולא בכה"ג והטעם די"ל דדוקא בשטר שחתומים עדים הקילו מהכלל שקיי"ל עדים החתומים על השטר כאילו נחקרה עדותן בב"ד דמי משא"כ בכ"י אבל אילו היה דין קיום שטרות דאורייתא והיה בדין מדאורייתא דמקיימין מתוך כתובות א"כ לא היה בידינו לאפלוגי ולומר דבכה"ג לא איירי התורה וק"ל ועד"ר:

ואם כתוב בו שהאמינו עליו ועל יורשיו כו' אינו נאמן לומר פרעתי מדנקט ועל יורשיו משמע דאפילו נגד יורשיו מהני נאמנות וא"כ הא דסיים אינו נאמן ל"ד דה"ה דגם יורשיו אינם נאמנים וכן הוא בהדיא בבעה"ת שי"ג וז"ל ולא מהימן לוה בשבועה ואפילו מיתמי גבי בלא שבועה ורבינו טעמו של דבר נקט גבי לוה וה"ה ביורשיו:

וי"א שצריך שיקנה בקנין על הנאמנות פי' צריך שיהא כתוב שקנה ממנו בקנין על הנאמנות ואע"פ שלא היה הקנין בפני עדים אלא בינו לבין עצמו נמי מקרי קנין דלא איברו סהדי אלא לשיקרא:

כתב בעל העיטור שאינו נאמן כיון שאין כאן מגו האי תיבת כיון הוא ט"ס וגם בדפוס ב"י אינו דהא יש כאן מגו אלא שאין אומרים בכזה מגו ולא שייך לומר בו תיבת כיון דמשמע בפסיקותא ועד"ר: ובעה"ת כתב שהוא נאמן ז"ל מור"ש וכן עיקר ועיין בספרי פ"ב דכתובות סכ"ד: לפי שהיה בטוח כו' ע"ל ר"ס מ"ו שכתב רבינו ג"כ פלוגתא ב"ה ובעה"ת בשטר בעדים ואינו מקוים וטוען פרעתי דס"ל לבעה"ת דנאמן וזה הטעם לא שייך שם כולי האי מיהו קצת שייך ועיין מ"ש שם:

ואם הוא תוך הזמן כו' ע"ל סע"ח ובסק"ח: ואם אין כ"י יוצא ממקום אחר כו' הול"ל ג"כ ואינם מודים שהוא כ"י אביהם אלא שסמך אמ"ש לבסוף נשבעים היסת שאינו כ"י אביהם כו': אין גובין דשמא מזויף הוא כלומר נהי דכיון שהוא בא' מאלו הדרכים ודאי חייב לו מ"מ שמא האי כתב מזויף הוא והכתב שאינו מזויף ומקוים שעליו החרימו או הודה מכביש ליה ויגבה עתה בכתיבת יד זה המזויף (בעודו בידו) [בעדי נידוי] או עדי הודאה ואחר זמן יחזור ויוציא הכ"י שאינו מזויף ויגבה שנית. וא"ת יקחו שובר ממנו י"ל דאין מזקיקין היתומים למילתא כזו שיצטרכו לשמור שוברם מהעכברים וכ"כ מהר"ר וישל ז"ל בהגהותיו וכ"כ בשארית יוסף ועד"ר ולפ"ז גם בשטר שאינו מקוים הוה דינא הכי ולא נקט כ"י אלא לרבותא דמציעתא דאפילו בכ"י המקוים אם יש א' מאלו הדרכים גובין מיתמי אבל הוא דוחק דכיון דציוה שהוא חייב לו או החרימו אותו עבור זה הלא הדין נותן דמוציאין בזה מיתמי אפילו בחוב דע"פ וכמש"ר לקמן ר"ס ק"ח ולמה כאן לא יפרע כלום מחשש שיש בידו עוד שטר אחר ודוחק לומר משום דכאן כיון שהן מכחישין לומר שאין זה כ"י אביהן או שאינו ניכר להן ולאחרים הכתב ניכר הרמאות והוא גרע מתביעת ע"פ והיותר נ"ל דשאני הכא דמיירי דלא נראה הכ"י בחיי אביהן בידו ועתה מראהו המלוה לפני הב"ד ומש"ה י"ל דזיוף הוא ומה שאביהן ציוה בחליו שהוא חייב לו בכת"י י"ל דשלא להשביע את בניו אמר כן ובסק"ח מיירי כשציוה לבניו ואמר תנו לבני מנה שאני ח"ל או שהודה בהודאה גמורה או אמר אתם עדים וכאן מיירי דלא ציוה באחד מהעניינים הללו וגם מה שהוא בתוך הזמן אין ראיה דאנן לא ידעינן הזמן אלא מתוך זה השטר הוא ניכר ושמא המלוה זייף השטר והזמן. וגם ממה שהחרימו אותו ומת בנידויו אין ראיה כ"כ די"ל דנידוהו על סירובו מלדין עמו או מאיזה טעם שלא רצה לטעון מזויף הוא ומש"ה החרימו אותו אע"פ שאין הכ"י מקוים דאנן לא טענינן ללוה מה שלא טען הוא עצמו משא"כ בעד יתומים דאנן טענינן להו שמא מזויף הוא ובזה שכתבתי מיושב נמי דל"ת אמש"ר ול"נ דלא מצינו שבועת יורשין כו' דילמא שאני הכא דיש בו אחד מן הדרכים שנפרעין בהן אפילו מהיתומים ומש"ה לכל הפחות ישבע עליהן דלפי מ"ש אין כאן טענה עליהן כ"כ ועוד י"ל שע"כ אין זה טעם דבעה"ת דמצריך להו שבועת היסת מדהצריך לישבע היסת בקמייתא אע"ג דשם לא שייך ה"ט מש"ה כתב ול"נ כו' גם אהאידך וק"ל:

שלא מצינו שבועת יורשים אלא לגבות שכר כו' ל' שאינו מדוקדק הוא ששבועת יורשים היא שבועת המשנה שלא פקדנו אבא שהיא שבועה חמורה ובעה"ת לא אמר שישבעו אלא שבועת היסת ול' הרא"ש שהביא בסמוך שלא נתקנה שבועת היסת כו' הוא יותר מדוקדק. וגם ל' רבינו אפשר לדחוק ולפרש כן וכלומר שלא מצינו אלא ש"י לגבות כו' ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה כן להפוך תיבת אלא קודם שבועת יורשים וק"ל. וא"ת הא כתב רבינו בסס"ו סט"ו ליהח שקנה מהמלוה שט"ח כו' עד ואם מת נשבע היורש שלא פקדנו אבא כו' וכ"כ לקמן בספ"ו י"ל דשאני התם דהיורש מודה שהלוקח נתן לאביו המלוה דמים בעד השטר ואותם דמים נשארו חוב עליו לחזור לשלם להלוקח כ"ז שלא נשבע משא"כ כאן דאין היורשים מודים למוציא השטר כלום וק"ל: אלא מחרימים סתם כולי אם פרוע הוא שיודה ואם אינו פרוע שיעידו ק"ק למה שינה הל' וכתב בתחלה שיודה ואח"כ שיעידו גם ברישא היל"ל שיעידו ושגם המלוה יאמר שהוא פרוע אם האמת כן הוא וכמ"ש אח"ז בסיפא ביתומים ור"ל דברישא אין שייך לומר שיעידו דמיירי דאין בב"ד אלא המלוה עם היורשים והחרם קאי על המלוה שיודה ואף אם היו בב"ד עוד אחרים מ"מ כתב ל' שיודה ללמדינו שעל המלוה שבא לגבות מטילין חרם לנוכח משא"כ בסיפא ביתומים לפטור דאין מטילין עליהן אפילו חרם לנוכח לכן צ"ל שיעידו דאז קאי אחרים אעלמא אמי שיודע מזה אלא שגם היורשים מחוייבים לומר מה שיודעים וק"ל: ואם אינו פרוע שיעידו בתשובה כתב שיעידו גם בס"י כ"כ: אבל גם ל' שיעידו א"ש וכמ"ש וכן הוא בספרי' המדוייקי':

היא בכלל תשובה זו כלומר הוא בכלל מה שהשבתי לך דהא גם בהוציא עליהן כ"י אביהן. אביהן היה חייב לכל הפחות לישבע להן שפרעו אמרינן דיורשיו אחריו פטורין מהשבועה ה"נ אף שבידם פסק דין שהיה אביהן מחוייב לישבע יורשיו פטורין. משא"כ אילו הוה הפס"ד שהיה מחויב לפרוע גם היורשיו היו צריכין לפרוע וק"ל: ואפילו אם לא היה כ"י כו' לשון זה מגומגם קצת דלא הול"ל בתחלה כתב לו בכת"י כיון דסיים וכתב דהדין כן אף אם לא כ"כ בכת"י חאא הול"ל אם מסר לו כתב בפני העדים בין אם הכתב הוא כת"י או כת"י אחר הו"ל שטר גמור כו' ובזה י"ל כיון דכל הסי' איירי מכת"י מש"ה התחיל וכתב ג"כ בכת"י אלא שיש לדקדק עוד מה שסיים וכתב אע"פ שפסק הרי"ף כו' דאין מקומו כאן כלל והו"ל לרבינו לכותבו לעיל ס"ס נ"א ולכאורה נראה דהצעת דברי רבינו הם כתב לו כ"י ונתנו לו בפני עדים כ"ע מודו דמחשב כשטר ואח"כ כתב ואפילו אם לא היה כ"י סובר אני כן ואע"פ שהרי"ף חולק ר"י ורא"ש פסקו כר"א וכו' והעיקר להודיע שבנתן לו כ"י בפני עדים גם הרי"ף והחולקים מודים דדין שטר גמור יש לו הואיל ואיכא תרתי למעליותא אבל לא מצאתי חילוק זה בפוסקים דלהרי"ף יהיה יותר שטר בעדי מסירה משום כ"י. לכן היותר נראה דכתבו כאן ללמדינו דלהרי"ף אפילו בכת"י לא מהני עדי מסירה וק"ל: