יש לו זמן ל' יום פ"ק דמכות דף ג' ע"ב תנא המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתבעו פחות מל' יום וקאמר רב לא מיבעיא מלוה בשטר דלא עביד אינש לטרוח ולכתוב שטר פחות מל' יום אלא אפילו מלוה ע"פ נמי דינא הכי וכתב נ"י מיהו נאמן לומר תוך הל' פרעתוך דאין זה כקובע זמן לחבירו וכ"כ רבינו לקמן בס"ס ע"ח בהדיא ועמ"ש לעיל סס"ה סעיף ד' מזה. וכ' המ"מ במדינה שנהגו שסתם הלואה הוא פחות מל' או יותר אין משנין ממנהג המדינה:

אבל שאלה סתם זמנה לאלתר כו' גם לקמן ריש סי' שמ"א כ"כ רבינו בשם רש"י והרא"ש שר"ת חולק וטעם החילוק משום דהלואה להוצאה ניתנה משא"כ בשאלה דחוזרת בעינא:

כתב הרמב"ם המלוה לחבירו וקבע כו' בס"פ י"ג דמלוה: ומ"ש בין שמת לוה בין שמת כו' והש"ע כתב והוא מהרמב"ם דהיינו דוקא כשהיורש אמוד בנכסים כמו אביהן ואע"פ דלקמן סקע"ו גבי שותפות ולקמן סשכ"ט לענין חכירות כתב רבינו שיכול לסלח היורש ולומר אביך היה ניחא לי ולא את שאני התם דהענין לא ניתן להוצאה ואפילו גם הן בקיאין כאביהן יכול לומר לאביך האמנתי טפי שיתעסק ויטריח בסחורתי בעבורי משא"כ בהלואה דלהוצאה נתנה עד זמן פלוני וכיון שהן אמודים מה לי יורשים מה לי אביהן וק"ל:

נשבע הלוה שבועת היסת כו' נשבע שבועת התורה כו' המ"מ כתב שם דכ"כ הרמב"ם מסברא דנפשיה דס"ל דטענות אלו הן כשאר טענות עד כאן לשונו וע"ל בדברי רבינו בס"ס ל"ח:

אומרים למלוה שימתין עד סוף ה' פי' שימתין לו השבועה דכיון דעדיין לא הגיע זמנו אפילו לדברי המלוה לא ישבע עכשיו. ב"י. והטעם נ"ל משום שמא יודה א' מהן קודם עת השבועה ולא יצטרך לישבע:

וטוען הלוה זמן קבעת לי כו' כן הוא ברמב"ם פרק הנזכר וכלומר זמן קבעת ועדיין לא הגיע הזמן והמלוה טוען שלא קבע לו זמן אלא הלוה לו סתם וכבר הוא לאחר ל' וממילא עכשיו מיד זמנו ליפרע ובש"ע כתב בל' זה אבל אם היתה מלוה בשטר או על המשכון וטוען המלוה שלא קבע לו זמן או שהיום סוף זמן שקבע לו ישבע המלוה כו': ישבע בע"ח שלא קבע כו': ברמב"ם כתב ישבע היסת ועיין דרישה:

שאלה לאדוני אבי בכלל ס"ו דין ב' כתב כן וכעין זה כ"ר לעיל ר"ס ל"ט: למה יפסיד זה מעותיו אם זה ימכור נכסיו וזה לא ימצא ממה לגבות אין להביא ראיה מכאן דס"ל לרבינו דאין גובין בעדי קנין אא"כ נכתב השטר די"ל שאני הכא שמוחה לכתוב השטר משא"כ בסתם ועי"ל דהכא ר"ל כשימותו העדים או ילכו למד"ה לא ימצא ממה לגבות וק"ל ועמ"ש דעת הרא"ש והטור בסל"ט ובסמ"ג ור"ס עיין ושם כתבתי הנלע"ד לדעתם:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן וכו' בכלל ח' דין כ' כ"כ: ראובן נשבע שלא למכור משלו כדי לפרוע לשמעון לכאורה נראה כך היה המעשה שנשאל עליו הרא"ש להשיב כל פרטי דינים השייכים לענין זה ולבסוף מסיק שאם קדם חוב שמעון לשבועת ראובן כו' ור"ל כמו שהיה האי עובדא צריך לפרוע עכ"פ אלא שא"כ ק' דלא הו"ל להתחיל ולכתוב שני שבועות הללו מכחישין זא"ז דהא שבועות הללו כאשר נשאל עליו שבועה ראשונה לא חלה כלל כיון שנתחייב שמעון קודם שנשבע לכן צ"ל ששבועה הראשונה היתה סתם קודם שלוה משמעון שלא ימכור כדי לפרוע שום חוב (וכ"ה בש"ע) והשואל שלא ידע ההפרש בין קודם לאחריו כתב השאלה ע"ש סופו שהאמת היה שלוה אח"כ משמעון (מכר) דהו"ל כאילו נשבע בהדיא שלא לפרוע לשמעון. אבל אין לתרץ ולומר שקודם שלוה משמעון היה דעתו ללוות משמעון וקודם שלוה ממנו נשבע שלא למכור לפרוע לו מה שילוה אח"כ ממנו דאכתי ק' הא סיים הרא"ש וכתב בד"א כו' עד כגון שנשבע סתם כו' בשביל שום חוב שיתחייב משמע דוקא סתם הא אי נשבע שלא לפרוע מה שילוה משמעון הו"ל כאילו כבר לוה ולא חל השבועה: וכבר נשבעתי שלא למכור כלום משלי כו' כלומר ובכלל זה שלא ליתן לך קרקע או מטלטלים בחוב דנתינתן לב"ח בשומא היינו מכירה וק"ל: נמצא השניה שבועת שוא פי' נמצא שבשעה שהוציא השבועה השניה מפיו היה לשוא ולשקר כיון שנשבע כבר ההיפוך ואפילו אם רוצה לקיים ומלקין אותו מיד עליה כמ"ש הרי"ף בספ"ג דשבועות ורבינו בי"ד ס"ס רל"ח ומה שלא הזכירו רבינו כאן משום דלא איירי בדיני שבועות דלא בא כאן אלא לכתוב תקון למלוה שיגבה חובו מזה הנשבע ועל זה מוסב יסוד כל התשובה הזאת וקאמר לפיכך אם לא ימכור כו' פי' ודאי אם בא לב"ד מתחרט על שבועתו הראשונה שנשבע שלא למכור ונותן פתח לחרטתו מה טוב ומה נעים שודאי מתירין לו את שבועתו הראשונה ומקיים האחרונה ופורע לב"ח אבל אם בא לקיימה שלא למכור מה יעשה המלוה ויגבה את חובו שילך אצל ב"ד ויבקש שילקו את הלוה על שבועת שוא שעבר שמא מתוך המלקות יתן לבו למצוא פתח וחרטה על שבועתו הראשונה כדי שיפטר מהמלקות דכשיתחרט על הראשונה ועקרה מעיקרא הרי זה כאילו לא נשבע אותה מעולם ואם גם אחר שבאין להלקותו אינו נותן לבו למצוא פתח להתחרט על שבועתו הראשונה אז אין תקנה למלוה זה שילך וימכור ויעבור על שבועת ביטוי שנשבע ראשונה רנ"ל כלל דברי תשובה זו לפי מה שהביא רבינו והיא נכונה ע"פ שיטת גמרא דידן ודירושלמי ספ"ג דשבועות וע"פ מ"ש שם הרי"ף והרא"ש כתבתי לשונם בדרישה ע"ש. אבל מגוף תשובה זו נראה שיטה וסוגיא אחרת [אינה] נכונה ומגומגמת מאוד ומנגדת לפסקא דהלכתא ובדרישה הארכתי בישובה ע"ש: ומש"ר ומכין אותו מכת מרדות ולא כתב מלקות דאורייתא משום דאיירי בנשבע ולא התרו בו א"נ משום דבזמן הזה איירי דאין לנו מלקות דאורייתא:

ומ"ש ומכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה דכדי לקיים מצות הפרעון מכין אותו כ"כ וכמ"ש רבינו ג"כ לקמן בסצ"ז בשם ר"ת ז"ל שפריעת חוב מצות עשה היא ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה גם בסר"ט כ"כ ע"ש. ומשא"כ כשקדמה השבועה הראשונה להחוב דאין מלקין אותו עד שתצא נפשו אלא מכת מרדות וכמ"ש ברישא ס"ל כהר"ן בפרק נערה שנתפתתה דף תפ"ה שכתב שעל עבירה שאינו רוצה לציית מכין אותו. עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו דברי חכמים אבל כל שאינו אלא לענשו על מה שעשה נראים הדברים שמכין אותו באומד ולהקל ממלקות של תורה עכ"ל ודוק: ומכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לפרוע ע"ל סרע"ח סי"א שכתב רבינו בשם הרשב"א דהיינו דוקא לרב הונא אבל לדידן אין כופין בשוטים אלא בהורדה לנכסים עכ"ל י"ל דהתם איורשים קאי שבאו לפרוע חוב אביהן וכאן איירי בפורע חוב של עצמו:

עוד שאלה לא"א כו' בכלל ח': ומ"ש ועיקר השבועה כו' ז"ל הרא"ש שם ועיקר השבועה על הפרעון וכן מוכח ל' השטר שהפרעון סמוך לשבועה והזמן למהר הפרעון ונהי שלא עבר על השבועה כיון שלא תבעו אדם מ"מ מוזהר ועומד הוא אשבועתו כשיתבעהו. ולא דמי לנשבע שיאכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה שעבר על שבועתו ואינו מחויב עוד לאכול אותו ככר דהתם אינו מחויב לאכול אותו ככר ועיקר השבועה היתה על הזמן שיאכל הככר באותו יום (כדי שלא יהא נפשו מעונה באותו יום) וכשעבר היום עבר על שבועתו ואין לו תקנה עוד באכילתו אבל הכא הוא מחויב לפרוע ממון זה ועל דעתם נשבע לפרעו ועיקר דעתם על פריעת הממון והזמן לזרזו מידי דהוה אמלוה ממון כו' עכ"ל: ונהי שלא עבר על השבועה כיון שלא תבעו מכאן משמע אע"פ שנשבע לשלם לחבירו א"צ לפרוע לו עד שיתבענו:

עוד שאלה לא"א הרא"ש כו' שם סט"ז ובכלל מ"ג סי"ג:

צריך ליתן לשמעון משכון שוה מנה ביום השבת כו' ז"ל ב"י ובתשובת הרמב"ן סרמ"ג כתב שאף אם יתן משכון אינו יוצא ידי שבועתו משום דמשכון אינו לפרעון אלא להבטחה בעלמא אבל לפרעון הוא צריך שומא ושיתננו בתורת שומא ואפשר לומר שאף הרא"ש כוונתו כן ולפיכך הוצרך לבקש היתר בדבר משום דחפצי שמים הוא וסיים שם בתשובה וכתב ז"ל ולא גרע ממה שמשדכין ללמד אומנות לתינוק והוא כעובדין דחול ולהא דמיא ואי לא איירי בנותן לו בתורת פרעון משנה שלימה היא בפ' שואל ז"ל ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו אלא ודאי ליפטר משבועתו צריך שישומו המשכון ויתננו לו בתורת פרעון עכ"ל ב"י ולפ"ז צ"ל דמ"ש אח"כ ושוב אמרו לי שנשבע לפרוע בז' בניסן מעות ולא משכון כלומר שכיון שנשבע שיפרע לו מעות לא סגי במשכון אפי' בתורת שומא ונראה דאף אם יארע שצריך ליתן לו דבר שצריך למדוד או לשקול אותו מותר כמ"ש בא"ח סע"ז שמתירין מדידת מקוה ומדידת האזור וק"ל: ושבועתו קיימת ר"ל וצריך לשלם לו מעות קודם שבת:

עוד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כו' בסוף כלל ע"ב כ"כ: אלא בקנין ומעכשיו ובב"ד חשוב נ"ל דר"ל הקנין יהיה במעכשיו או בב"ד חשוב ועיין בא"ע ס"ס נ' ולעיל בסנ"ה ולקמן בסקי"ג וקל"ב וסר"ז:

ואין לו הקרקע משום מלוה בשטר כ"כ דאם יש לו קרקע אף אם ימכור הקרקע הא יכול לטרוף אותו ממי שקנהו מהיום והלאה וגם במלוה ע"פ יש נ"מ דמטלטלין יכול להבריחן למקום אחר משא"כ בקרקע: כתב הרמב"ן שאין ב"ד כו' כצ"ל רמב"ן בנו"ן וכ"כ בעה"ת בשמו בשער י"ו ושם הביא ג"כ דעת הרי"ף ורבי יהודאי גאון בארירות ע"ש: וכ"כ רב יהודאי גאון כו' פי' דמדכתב שלא ניתנה מלוה ליתבע קודם הזמן כלל משמע אפי' אם הוא בגוונא דכתב הרמב"ן דהיינו שהמלוה רואהו מבזבז נכסיו כו' גם י"ל דהליכה למדינת הים היא מסוכנת אמר שמא לא יחזור לביתו אלא ידור שם ומי ילך אחריו והו"ל כחשש מבזבז נכסיו:

אבל הרי"ף כתב בתשובה כו' בספר התרומות שער מ"ט כ' כל דברים אלו ומשמע שם שהרמב"ן מודה להרי"ף גבי מכר כיון שהוא קרוב למקח טעות שהרי ההיזק ניכר ומצוי בגוף השדה שקנה ממנו (משא"כ הלואה דמעיקרא להוצאה ניתנה) וכ"ש היכא דאיתנהו לזוזי דיהיב ליה ע"ש. אבל בנ"י פרק י"נ כתב בשם תשובת הרי"ף בהדיא דגם בהלואה דינא הכי ועיין לקמן בסקל"א שכתב רבינו דברי הרמב"ם שם לענין ערב המבקש מהלוה שיוציאנו מהערבות וכתב עליו ז"ל ואני כתבתי למעלה דנזקקין ולא הזכיר הדברים על שם הרי"ף והרא"ש נראה דה"ט דמל' הרי"ף דהכא אינו מוכרח כמ"ש וגם מל' הרא"ש דהכא אינו מוכרח דאפשר דאיירי דוקא במוצא נכסי לוה ומראה מקום לב"ד שזה ממונו ומבקש לעקלם משא"כ כשבא להוציאו ממנו ע"י החרם ושבועה וגם ממה שביאר הרא"ש עוד בתשובה כו' דמייתי רבינו אין להוכיח כ"כ דדילמא משום דשלא יעבור על שבועתו דוקא פסק כן וכמו שסיים בהתשובה אלא שרבינו התחיל ברסט"ו וכתב לוה לזמן ובתוך הזמן רואה מלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע ותובע המלוה שלו והיינו נמי שמבקש שיתנו חרם ויעשו דרישה וחקירה אם ימצאו לו במה שיפרע לו וס"ל כיון שהרי"ף והרא"ש לא ס"ל להא דהרמב"ן ודר"י גאון ס"ל נמי דבכל ענין שומעין להתובע וזה כתב רבינו מסברתו דנפשיה (דמזמן) [דדומין] יחד מש"ה כתב נמי לקמן ל' ואני כתבתי וק"ל: וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל כו' בכלל צ"ח דין ד' כ"כ:

שום אמתלא לדבריו או כו' פי' שום אמתלא לטענתו שטען שיבריחם או אפילו לא יבריחם אלא שהנכסים יכלו מאליהם קודם שיגיע זמן פרעונו מש"ה קאמר תיבת או. שוב ראיתי בתשובות הרא"ש שכתב ז"ל מי שבא לב"ד ואמר יש לי תביעות על פלוני ומצאתי מנכסיו ואני ירא כו' עד ומבקש מהב"ד שיעכבו הנכסים עד שיברר תביעתו וכן ראובן שיש לו שטר על שמעון ולא הגיע ומנו ובא בתוך הזמן וטען כזאת הכל לפי הענין אם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע או שלא יוכל ראובן לגבות חובו משמעין כשיגיע הזמן מצווה הדיין כו' הרי לפנינו דבתשובה כתב תיבת או אענין אחר שהתחיל בו וכתב תרי עניינים (ואז) [זא"ז] הראשון שאין ביד התובע שטר אלא על פה מבקש ואומר שיש לי תביעות על חבירו ומיירי שכבר הגיע זמן תביעתו לשלם לו והשני מיירי שיש שטר ביד ראובן מבורר בו שחייב לו אלא שעדיין לא הגיע זמנו ועל הענין הראשון השיב אם רואה הדיין שיש אמתלא לדבריו פי' אף שאין בידו שטר מ"מ רואה שדבריו קרובין לשמוע שיש לו טענה עליו ועל השני כתב או שלא יוכל כו' וא"ש מדוקדק ורבינו אגב שהתחיל לכתוב דינו ברסט"ו אלוה לזמן ובתוך הזמן רואה מלוה שהלוה מבזבז כו' מביא ג"כ תשובת הרא"ש אמ"ש בדין אם בא בתוך הזמן ואגב שטפוה העתיק ל' הרא"ש מה שהשיב על שני העניינים אמתלא או שלא יוכל כו' וק"ל וזה ברור אבל בש"ע ליתא תיבת או ע"ש: מצווה כו' ומ"מ גבי קטנים לא חיישינן לפסידתו כמבואר לעיל ס"ס כ"ח ושם כתב הטעם בצידו דאמרינן דמזל רעה דהמלוה גורם לו זה ע"ש מ"ש עוד מזה:

וביאר עוד כו' ז"ל ב"י בספר חזה התנופה מצאתיה: מי שנשבע לפרוע וא"ת בלא שבועה נמי מחויב לפרוע לו לזמן שקבע לו וי"ל דקביעת זמן היינו דוקא בזמן ההלואה שאדעתא דהכי הלוה לו אבל שלא בשעת הלואה באמירה בעלמא בלא שבועה לא שייך קביעות זמן וביאר עוד בתשובה מי שנשבע לפרוע כו' ר"ל וזה נמי תלוי במה שנזקקין לו בתוך הזמן דאי אין נזקקין לו אלא עד שיגיע הזמן כמ"ש הרמב"ן אין סברא כ"כ שיוטל עליו קנס בתוך הזמן וק"ל: ורגלים לדבר שראוי הוא שיירא שמן כו' כן הוא בס"א:

ולאחר שעבר הזמן כו' עיקרן של הדברים הללו ומקורן כתב בעה"ת בשמ"ט ע"ש ועיין במרדכי פרק המקבל: יכול למכרו ע"פ ב"ד אבל לא יקחנו לעצמו מיהו כתב בריב"ש דהאי מכירה בב"ד בב"ד הדיוטות איירי דאם מכרו ע"פ ב"ד מומחין רשאי ללקחו לעצמו ועמ"ש בסמוך עוד מזה:

וי"א שב"ד יודיעו כו' הטעם שאם רוצה לפדות הוא ראוי במשכונו יותר מאחרים: אבל הרמב"ם כו' ז"ל ב"י ויש לתמוה על רבינו שכתב אבל הרמב"ם כו' (עיין לשונו בב"ח בסעיף זה) אבל הריב"ש בסשצ"ו העתיק דברי רבינו כתב ג"כ אבל הרמב"ם כתב כו' ע"ש וגם תמה אני תמיהתו הלא דין דהי"א והרמב"ם שני עניינים הם דהי"א לא קאמרי אלא שצריכין להודיע ללוה שאם רוצה לפדות שיבא ויפדהו בלי שהייה והרמב"ם ג"כ מודה בזה ול"ק אלא שאין אומרים למלוה המתן כ"כ זמן שיבא וירד עמך לדין ויטעון כי בודאי בזה יהיה שהייה גדולה והוא נאמן שהרי אם רצה לשקר כו' וכדמסיק. אלא אי קשיא הא קשיא איך סתם בתחילת הדברים שיכול למכרו מיד ע"פ בית דין היפוך מ"ש בסוף בשם אביו הרא"ש. לכן נ"ל דהכי הוא הצעת דברי רבינו דמתחילה כתב יכול למכרו ע"פ ב"ד כפי סתם משמעות ל' הגמרא דפרק המקבל שאמרו מל' יום ואילך מוכרו בב"ד ואח"כ כתב הפיירישים דשייכי על דינא דגמרא שי"א שמה שאמרו ומוכרו בב"ד היינו כדי שהב"ד יודיעו ללוה תחילה ושהרמב"ם כתב כו' כלומר שמלשונו נראה שהוא פי' דינא דגמרא שנוטל רשות מהב"ד והב"ד לא יעכבו על ידו ושהרא"ש פי' שימתין ל' יום לאחר זמן ההלואה ואז ימכרנו בשומת בית דין ומ"ש בגמרא וימכרנו בב"ד כאילו יתבעו בב"ד אבל המכירה עצמה א"צ להיות בב"ד אלא בשומת ג' הדיוטות (וכ"מ מל' ריב"ש שזה כוונת הרא"ש) כנ"ל המשך ל' רבינו ובזה מיושב הכל וק"ל: כדי שידע המלוה בכמה נמכר ע"כ לשון הרמב"ם:

ומ"ש אם המשכון כו" צ"ל שהוא כמו אבל אם כלה ואליבא דכ"ע כ"כ ב"י:

ואת"כ ימכרנו בשומת ב"ד כ' הריב"ש בסשצ"ו שנ"ל שר"ל ב"ד הדיוטות ר"ל בקיאין בשומא [כמ"ש] בתשובה שניה ג' שמאים:

אלא לאחר שיזהירנו כו' כתב הריב"ש בסימן הנ"ל דר"ל בפני עדים אלא שא"צ ב"ד שלא יהיו דברי הרב סותרים זא"ז שהרי בתשובה [א'] כתב יתבענו בפני עדים ומור"ם כתב כאן וז"ל ואפילו אם תבעו רק בינו לבינו מהני אם הלוה מודה בכך עכ"ל וא"כ א"צ לדוחק הריב"ש דא"ל דלא הוצרך בתשובה ראשונה עדים אלא כדי שלא יוכל להביאו אח"כ לידי שבועה וק"ל: וימכרנו באותו שומא מכאן ראיה למ"ש בסק"א דאינו יכול למוכרו כפי מה שנותנים לו מיד בעת הראותו לבריות. יעידו העדים כו' כתב הריב"ש בסימן הנ"ל שנראה מלשונו שחייב לשלם כמה היה שוה ולא כמה שנמכר ע"י סרסור ונ"ל הטעם דכיון שנמכר ע"י סרסור הממונה בעיר א"א לבטל המכר וכיון שמכרו שלא ברשות ב"ד אע"פ שהודיע ללוה חייב לפרוע כמה שהיה שוה בשעת המכירה אם לא שהוזל או הוקר אבל אם נמכר שלא בשומת ב"ד ולא ע"י ממונה העיר לא נעשה כלום והמכר בטל אע"פ שלא טעה עכ"ל.

ישבע שהוא כדבריו פי' המלוה וכ"כ הריב"ש בסימן הנ"ל ז"ל ומה שהאמינו הרב בשבועתו כמה שהיה שוה אע"פ שהוא כגזלן שמוכר מה שאינו שלו היינו משום דלא משמע להו לאינשי דליהוי גזלן בכה"ג כדאמרינן בפרק ז"ב גבי חמסנים ולעד"נ דבלא"ה לק"מ דאין לו דין גזלן כיון דנאמן במיגו דלקוח: ויפרע לו המותר פי' המלוה יפרע ללוה המותר מדמי חובו: ואם אינו יודע כו' אין לפרש דר"ל שיודע שהיה שוה יותר אבל א"י כמה דא"כ הו"ל המלוה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם והו"ל ללוה ליטול כל טענתו ממלוה בלא שבועה וכמשר"ל סע"ב ס"ו. וא"ל כמש"ר בסימן הנזכר בס"ך דהמשכון הוי כהילך דהא אין המשכון לפנינו וגם לא הזכיר רבי' שאומר לו הילך מעותיך ועוד דא"כ המלוה היה נאמן בשבועת היסת כמ"ש שם. גם דוחק לומר דאף שמודה ששוה יותר מדמי חובו אפשר שאין ש"פ באותו מותר כמודה לכן צ"ל דמ"ש דא"י כמה היה שוה ר"ל דא"י אם שוה יותר מדמי חובו או לא ואע"ג דכ"ר לעיל בסע"ב בלוה התובע ואומר סלע הלויתני וב' היה שוה והמלוה אומר א"י כמה היה שוה דנשבע המלוה דאינו יודע ונפטר משום דהוי כאומר א"י אם הלויתני שאני הכא דפשע בידים ומכר משכונו של חבירו בלא שומת ב"ד משא"כ לעיל דאף ע"ג דגם התם איירי אפילו בפשע בשמירתו ולדעת ר"י כמש"ר שם לפני זה בהדיא מ"מ לא פשע בידים:

ה"ז נשבע בנק"ח פי' היורש נשבע שבועת שלא פקדנו אבא שהיא בנק"ח כמשר"ל בסק"ח. והא דסתם רבי' משום דמסתמא אין היורש יודע לישבע בבירור במילי דאבוה ומש"ה היתה תקנת חז"ל שלא לישבע היורש בכ"מ כ"א שלא פקדנו ועד"ר:

ע"מ להחליטו כו' עיין בי"ד סקס"ה ולקמן בסר"ז: ויכול לפדותו כו' ל"ד אלא ר"ל כל זמן שיש עדיין ביד המלוה בסברו שהוא שלו אבל אם כבר מכרו בב"ד דינו כבר נתבאר:

פשיטא דהוי כו' פי' הוה טפי אסמכתא מאילו לא הזכיר מותר אלא אמר ע"מ להחליטו אם לא יפדנו לזמן פ' כמו שנזכר בתשובה שלפני זאת: כמו אם אוביר כו' פי' כמו התם כיון שאמר אלפא זוזי דהוא מותר הוה אסמכתא הכי נמי המותר שהזכיר דומה לו:

וששאלת מי שיש לו כו' מכאן ועד סוף הסימן מתשובת הרא"ש כלל צ': וכשהגיע הזמן כו' ואיירי דמכרו בלא שומת ב"ד א"נ הרא"ש לטעמיה דס"ל דאף אם הגיע הזמן ולא פרע צריך להמתין לו ל' יום דאל"כ קשה כיון שהגיע הזמן הלא יכול למכרו בע"כ כמש"ל וק"ל: אם יכול בעל המשכון כו' פי' להכריחו שיחזור על מי שלקח ממנו כי מכירתו בטעות היתה ודוק מור"ש: אם אמר אדם לחבירו מכור כו' עד"מ:

וששאלת אם אמר לו המלוה כו' ע"ל סקפ"ה שם כתב שאלה מעין שאלה זו: ואם יש חילוק כו' נראה דכולה חדא מילתא היא וה"ק אם יש חילוק במה שמכרו במדי יותר מאם היה מוכרו כאן דאז ודאי היה המותר לבעל המשכון (ואע"ג דלקמן בסקפ"ה גם במוכר באותו מקום ביוקר קמיבעיא וזה אינו דומה לנדון זה דכאן המלוה גרם לו ליתנו בזול שהתחיל המלוה וא"ל אין נותנין בו כ"א כ' זהובים וק"ל) ואת"ל דאין חילוק אכתי תיבעי לך אם נוטל שכר טרחו במה שהוליכו למדי אבל שכר טרחו אם מכרו כאן לא קמיבעיא ליה ודוק: לשכור חמור והוליכו כו' פי' והוצרך להרבות בשכר החמור בשביל הוליכו משכון זה:

מיהו מחילה כו' נראה אפי' קנו מידו ע"ז ל"מ וק"ל:

אבל כשיש כו' ל"ד חפץ אלא ה"ה מעות כל שהן בעין וכמו שהוכחתי לקמן בר"ס רמ"א ע"ש בדרישה ובסמ"ע:

דברים שבלב כו' ר"ל דברים שלא שמע מחבירו באזניו אלא שלבו אומר לו שכן הוא דעת חבירו אינן דברים וכן פי' לעיל ס"ס ע':