כתב הרמב"ם כו' בפ"ו מה' טוען וסיים ביה שאפי' הוא חכם גדול אומרים לו אין אתה מפסיד במה שתשיב על דבריו היאך אין אתה חייב לו וכתב המ"מ טעמו דיליף ק"ו מעדים שצריכים לברר דבריהם כמ"ש בפרק ז"ב כ"ש שיש לחוש בבעלי דבר עצמן שאדם קרוב אצל עצמו: וא"א הרא"ש כו' כלל ע' גם בפסקיו בפרק הדיינין כ"כ אלא לפי שבתשובה מסיק שהכל לפי הענין לכן מביא התשובה וע"ל ס"ע ס"ג שם מבואר דבאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני הרמב"ם והרא"ש תרווייהו ס"ל דאין אומרין צריכין לברר להביאם כו' ע"ש וגם כולהו מודו דאם אפשר להלוה להביאן בקלות שצריך להביא ונשמע מפיהן אם יעידו כדבריו כדי שלא ישבע חנם ולא כתב שם פלוגתא ביניהן משום דשם לא איירי מתחילת טענתן בבית דין אם צריך התובע לברר כמה חייב לו והנתבע במה פרע אבל כאן בהתחלת הל' טוען כ"ר הדין איך צריך להיות תחילת טענתן בב"ד בבירור או לא ולא איירי באומר פרעתי בפני פלוני ופלוני אלא מיירי באין להם עדים ובזה כתב פלוגתתן דהרמב"ם כתב דצריך לברר ואם אינו רוצה לברר אין שומעין לטענותיהן הן תובע הן נתבע ויזכה זה שכנגדו והרא"ש ס"ל דאף אם אינו (יכול או) רוצה לברר בשביל זה לא הפסיד זכותו אלא משביע התובע בתביעתו סתם או נפטר הנתבע בהיסת בתשובתו סתם אם לא במקום רמאין אבל זה פשוט בעיני דאין התובע יכול להוציא בתביעתו סתם אפי' בהני דנשבעין ונוטלין אם לא שיברר דבריו וק"ל ועמ"ש בסמ"ע ס"ג כעין זה ועד"ר:

והשיב אין לך בידי אלא נ' היינו מודה מקצת דמפקינן מדכתיב אשר יאמר כי הוא זה ועד"ר: והעדים מעידים שח"ל נ' כרבי חייא דסבר כן בריש ב"מ ומטעם שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים לכן צריך לישבע ש"ד: וחייב לישבע כו' ובשבועה מיהא נהמניה ועד"ר: ועדים מעידים אותו שראו נ' בידו פי' שראוהו בשעת תביעה דדוקא במלוה דלהוצאה ניתנה א"ל לאשתמוטי נתכוין עד שיזדמן מעות לידו משא"כ בפקדון ועיין בהגד"מ: הוחזק כפרן פי' והרי הוא גזלן ופסול לשבועה: והתובע נשבע ונוטל דאיך יהא נאמן ליטול כולה ע"פ דיבורו בלא שבועה וכמש"ר סימן צ"ב סי"ב בשם הר"י אצל חשוד ע"ש והרא"ש שכתב בתשובה סוף כלל צ"ד בא' שנתנו מעות בידו להשביחן וכפר בהן ובאו עליו עדים שהודה במקצת והביאו ב"י בסימן זה ס"ה ובסימן ל' ס"ד דפסק הרא"ש דהו"ל מחוייב שבועה ואיל"ו התם נמי איירי דשכנגדו נשבע ונוטל וכן כתב מ"ו ר"מ בפשיטות בד"מ סימן זה סכ"א ע"ש ולא דמי להני מתוך שאיל"ו שכ"ר בסמוך ס"ח י"א י"ב י"ג י"ד דשם הטעם כיון שהוא מסופק בפרעון כולו או שהעד מעיד בחיובו דכולהו כל עוד שא"י לישבע להכחישו הו"ל דברי העד הא' כשני עדים מש"ה משלם וא"צ שכנגדו לישבע וק"ל:

ויש עד א' כו' וכ"כ התוס' והרא"ש פ"ק דב"מ וכתב הרא"ש דהר"ם מרוטנבורג כתב טעם לזה דק"ו הוא ומה כשהעד מעיד לשאינו מוחזק זוקק את המוחזק לשבועה כ"ש כשמעיד למוחזק שיפטרנו משבועה ועיין בס"ס מ"ו שחולק הרמ"ה ובס"ס פ"ד שחולק בעה"ת ועיין בהגד"מ:

השיב אין לך בידי כלום כו' בר"פ הדיינין תנן א"ל מנה לי בידך אין לך בידי פטור מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך פטור ע"כ ובסוף דף מ' גרסינן מנה לי בידך אין לך בידי פטור אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת מ"ט חזקה אין אדם תובע אח"כ יש לו עליו כו' ע"ש דאיכא עוד לישנא דר"נ קאי אסיפא ופסקו רוב הפוסקים כלישנא קמא כמ"ש לקמן ריש סימן פ"ז וע"ש. ורבינו שכתב אתה מחלתו לי או נתתו לי במתנה ולא כתב פרעתיך כלשון המשנה אפשר דלרבותא כ"כ דאפילו בהני טענות פטור מש"ד וכ"ש בטענת פרעון שכל חוב לפרעון עומד ולקמן סימן פ"ז ס"ח כ"ר כלשון המשנה הנ"ל ע"ש ודו"ק: וזהו שנקרא שבועת היסת שם ופירש"י היסת שומא ששמו חכמים עליו שבועה כמו אם ה' הסיתך בי ובריש מציעא פי' שבועה שהשיאוהו חכמים לכך להכריחו להודות ובעה"ת פי' היסת ל' המלכה כלומר נמלך ר"נ וסייעתו ותקנוה מל' כי יסיתך אחיך דמתרגמינן ארי ימלכינך:

והנני נותנם לך ב"מ דף ד' ומפרש טעמא דהני זוזי דקמודי בהו ונותנם לו כאילו לא תבעו בהן ובאינך הו"ל כופר הכל:

פטור מלשלם דאוקי ממונא בחזקת מריה והוא סוף ב"ק:

ואפי' אם תבעוהו כו' כן פירשו הרי"ף והרא"ש שם להמשנה ופסקו כר"נ ור"י ע"ש: כדי להקל בשבועתו כו' שאף אם אמת הוא שחייב לו אלא ששכח מ"מ לא נשבע לשקר שהרי באמת נשבע שא"י שח"ל ועוד שאם יביא התובע אח"כ עדים שחייב לו לא יהא מוחזק בשבועת שוא. וע"ל סימן ע"ט ס"ד שג"כ יכול לחזור בו מלהד"ם ולטעון פרעתי כל זמן שלא הוכחש בעדים כו' וכ"כ רבינו סימן פ' ע"ש:

פטור אף לצאת כו' הואיל שגם ההלואה היא ספק בידו וע"ל סימן שס"ה:

כתב הר"מ מרוטנבורג כצ"ל וכ"כ המרדכי פי"ג בשמו וכתב ב"י וכן נראה ג"כ מדברי הרמב"ם בפ"ג מה"ט:

ועד א' מעיד שהוא ח"ל פי' שלוה ממנו וכן הוא בהדיא בבעה"ת של"ח ז"ל וע"א מעיד שלוה כו' גם רבינו בסמוך סי"ט בדברי ר"י ברצלוני כתב ז"ל אע"פ שע"א מעיד שלוה כו': משואי"ל כו' פי' דאמר אם ירצה לישבע שאינו יודע אינו נפטר בזה כיון דאם היו ב' מעידים שלוה היה צריך לשלם כל שאיני טוען פרעתי וכל שב' מחייבין אותו ממון א' מחייבו שבועה נגד עדותו שלא לוה וזה אינו יכול לישבע שהרי אומר איני יודע מיהו אח"כ אם טען ואמר נזכרתי שלויתי ופרעתי נראה דפטור מהמלוה בהיסת ודוקא בכפר מתחילה ואמר להד"ם ובא עד והכחישו כתב אח"ז בסי"ד דא"נ מטעם דאילו הוה שנים כו' אבל באמר מתחילה איני יודע אם לויתי אף אם באו ב' ואמרו שלוה היה נאמן לומר נזכרתי דלויתי ופרעתי וכן לקמן סימן ע"ט מוכח דלא הוחזק כפרן כי אם בטוענו להד"ם ומשה"נ כ"ר כאן וז"ל ל"ש טען איני יודע אם פרעת דמשמע הא אם טען ודאי פרעתי אפילו לאחר שבא העד ואמר שלוה היה פטור בהיסת ולא איירי בדין זה דאומר העד לא זז ידי וכו' כמ"ש בדרישה ע"ש ודו"ק: ל"ש טען כו' כלומר ל"ש טען גם טענת א"י אם פרעתיך וכאילו אמר איני מרגיש שום חוב עלי והוא דיכול להיות דלא לויתי ואם לויתי פרעתיהו דאל"כ קשה הא באומר יודע אני שלויתי וא"י אם פרעתי אפילו בלא עד חייב מ"ו ר"ש ז"ל ועד"ר: דכיון דעד א' וכו' ברי ושמא כו' כדי שלא תקשה מי מחייבו ממון הא קי"ל כמ"ד דבאומר א"י לא אמרינן ברי דתובע ושמא דנתבע ברי עדיף אלא אמרינן המע"ה ואף שיש כאן עד אינו מעיד שעדיין ח"ל אלא שלוה מ"ה כתב דמ"מ כיון דהעד מסייע לתובע כ"ע מודו בזה דברי דתובע עדיף וא"ת ישבע הוא נגד העד והרי הוא כאילו אינו ונחזור לומר המע"ה ע"ז אסיק דכאן אינו יכול לישבע נגד העד ומה"ט לחוד דכיון דאיל"מ לא סגי לחייבו דהא אף דאינו יכול לישבע נגד העד מ"מ אין העד מעיד שח"ל עדיין דמי ההלואה מש"ה הוצרך ג"כ לכתוב הטעם דברי ושמא כו' וכמ"ש וק"ל:

אבל אתה חייב כו' הוא נלמד מדין נסכא דר"א שכ"ר אח"ז וכתב המ"מ דהיינו כו' [עיין לשונו בב"ח ובדרישה] ורבי' נמי איירי בהכי ואף שסתם ולא הזכיר לא זזה כו' כבר רמזו בצחות לשונו שבבבא ראשונה כתב טענת המלוה והלוה ואח"כ עדות העד ובבבא זו כתב עדות העד קודם טענת הלוה משום דברישא איירי כשאין העד מעיד שח"ל עדיין אלא תבעו בטענת עצמו ובהך בבא איירי שתובעו בעדותו של עד המעיד שיודע שהוא ח"ל עדיין:

והוא אומר ודאי כו' דבכ"מ ששנים מחייבים אותו ממון א' מחייבו שבועה ואילו היה טוען לא חטפתי היה נשבע להכחיש העד אבל השתא דמודה לדברי העד א"נ בשבועה לומר שלי הוא דחזקה הוא דכל מה שברשות אדם הוא שלו וכן אין להאמינו דשלו הוא במיגו דהחזרתיו לך דכבר כתבתי בשם מ"מ דהגוזל דבר בעדים צריך להחזיר בעדים וכן אין להאמינו במיגו דהכחשה דהוי מיגו דהעזה א"נ משום דמיגו במקום חזקה לא אמרינן ולכן ה"ל משואי"ל משלם ועד"ר:

כיון שאם היו שנים כו' הוקשה לרבינו אמאי לא יהא נאמן לחזור ולטעון פרעתי כיון שאין העד מעיד אלא שמנה לו לידו אבל אפשר שפרעו וכמו אם לא היה כאן שום עד שלוה דהיה יכול לחזור בו ולומר טעיתי בטענתי הראשונה ולויתי ופרעתי הואיל ששני הטענות באין לפטור כמש"ל סימן פ' מש"ה כ"ר כיון כו' וה"נ שיש ע"א שלוה ותיכף כשטען לא לויתי היה מחוייב שבועה להכחיש העד וא"י שהרי הודה לדבריו לכן דין הוא שישלם: דכל האומר לא לויתי כו' פי' כיון שלדבריו לא לוה ודאי לא פרע:

טענו מנה לי בידך מימרא דרבא פ' השואל:

וליכא כפירת ב' כסף כו' כל אלו יתבארו לקמן סי' פ"ז פ"ח צ"ה ע"ש. גבי שבועה ועד אחד ס"א דע"א היכא שאין השנים כו' דומה לזה כ"ר סי' צ' ס"ה גבי מי שנכנס לבית חבירו למשכנו וכמ"ש בשם מ"ו ר"ש ז"ל שם בסעיף ב' ע"ש אבל ממש"ר לקמן סי' פ"ט דאם יש ע"א ששכרו וב"ה אומר שפרעו כתב הרמ"ה דחייב לישבע ש"ד אין ראייה שיש שם טעם אחר וכמ"ש שם אלא ע"י שבועת התובע אי איכא חד כו' כצ"ל: ומ"ש לא מחוייב שבועה הוא פי' אינו מחוייב ש"ד ע"פ העד:

י"א דלא אמרינן כו' עד והיסת על הגלגולים כו' הם דברי בעה"ת בשל"ח ע"ש: והשיב הנתבע כו' אין בידי כלום נראה דה"ה אם השיבו על הגלגולים אין לך בידי אלא מקצת טענותיך דמחוייב ש"ד על הגלגול נמי הדין כן שמשלם התביעה שא"י לישבע עליה ועל הודאת מקצת נשבע ש"ד (דהו"ל) [דדל] שבועה שאינו יכול לישבע עליה מהכא ולא הוי קמן אלא שבועת מודה מקצת: אלא ישבע על הגלגול כו' ר"ל היסת כדין כופר הכל ומש"ה קאמר או יהפכנה על שכנגדו ואי ש"ד בעי לישבע לא היה יכול להפכה כמ"ש סי' פ"ז (וע"ל סצ"ד מ"ש עוד מזה ודוק] ומפני שפשוט הוא שאין כאן ש"ד כלל לא הוצרך לפרש שישבע היסת אבל בבבא שניה הוצרך רבינו לכתוב בפירוש והיסת על הגלגולים דהתם כיון שיש ש"ד על עיקר התביעה יש מקום לטעות ולומר שגם על הגלגולים ישבע ש"ד קמ"ל דבהיסת סגי: והוא טוען על הגלגולים א"י כו' נראה דדוקא בהא פליג הרמ"ה כיון דנשבע ש"ד וגלגול ש"ד הוא אבל אבבא קמייתא כשטוען על העיקר נ' איני יודע לא פליג כיון ששם משלם עיקר השבועה ואינו נשבע אין לומר בו גלגול ש"ד הוא: וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' בפרק השואל וטעמיה משום דגלגול שבועה נלמד מסוטה והתם טוענת האשה על שניהם ברי לי שלא זניתי ע"ש שהאריך ובתשוב' הארכתי בביאור דעת הרא"ש בענין זה וקצת ממנו כתבתי לקמן סימן צ"ד ע"ש:

והא דאמרינן כשמשיב הנתבע כו' עד אבל היורש לא הו"ל לידע כ"כ בעה"ת של"ח ע"ש: ואמר אני יודע שאבי ח"ל כצ"ל: אין עליו אלא שבועה כו' שבועה זו יתבאר בסימן ק"ח דש"ח בנק"ח היא משא"כ בהיסת כהרי"ף ולא כתב וכ"כ הר"י כו' אלא דגם הוא ס"ל (דאמר) [דלא אמרינן] ביורש מתוך שאיל"מ גם י"ל דבכה"ג דיש עד גם הרי"ף מודה דלא סגי בהיסת: שבכל דבר שאביהם היה כו' כלומר כל מה שאפשר לומר כו' שאילו היה אביהם קיים היה יכול לפטור עצמו בשבועה אף אם הם אין טוענים אותה אנן טענינן להו ופטורים בלא שבועה כמו הכא שהם טוענים א"י אם פרעך ובהך טענה לא היה אביהם נפטר מלשלם מ"מ אמרינן דלמא אביהם לא היה טוען כן אלא היה טוען כן שהלויתני ופרעתי לך והיה נפטר בשבועה ופטרינן להו בלא שבועה:

שאמר נ' חייב לך ולא יותר כו' ה"ט כיון שטוען ברי לי שאינו ח"ל יותר מה לי הוא מה לי באביו דגם הוא יכול לישבע אטענות ודאי כאביו וכן הוא בפרק כל הנשבעין:

כל טענת ספק כו' כ"כ הרמב"ם פ"א מטוען ובעה"ת בשער ל"ו ובסוף שער ל"ח וכתב המ"מ שם שהוא מוסכם מכל הפוסקים ודקדקו כן מדרב נחמן תיקן היסת משום דחזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו בידו אלמא דבטוען טענת ברי הוא דוקא עכ"ל:

כיון שהתובע אמר שמא כו' האי כיון אינו נתינת טעם אמ"ש דא"צ אכילו לצאת י"ש דאם כן היה משמע דאם התובע היה אומר ברי היה הנתבע מחויב לצאת י"ש וזה אינו מאחר שהנתבע ג"כ טוען ברי דאינו מחויב לצאת י"ש אלא כשאומר א"י אלא האי כיון הוא נתינת טעם על מה שפטר משבועת היסת וכ"מ הל' דלא קאי אלצאת י"ש דא"כ לא הול"ל והנתבע לא מודה לו אלא הול"ל והנתבע יודע בבירור שאינו ח"ל ודוק: ומ"ש והנתבע לא מודה לו כו' א"ל הא אפילו טוען ספק ג"כ אינו חייב ש"ה מאחר שהתובע טוען שמא ואפילו לצאת י"ש אינו חייב בשניהם טוענים שמא כמ"ש בסמוך דאפשר דנקט הכי משום בבא מנה שהלויתיך כמדומה לי שלא פרעתני דהו"ל קצת טענת ברי ולכן אילו היה טוען התובע שמא היה חייב היסת וחייב ג"כ לצאת י"ש דהו"ל כאילו אומר הלויתני וא"י אם פרעתיך:

וכן אם אומר לחבירו כו' עד סוף הסעיף דברי רבינו כאן מגומגמים חדא בשינוי ל' דברישא כ' הודית לי שלקחת כו' ובסיפא כתב הודית לי בעצמך שאתה חייב כו' ששינה מלקיחה להודאה שחייב הא אידי ואידי אי אמר אתם עדי חייב ואם לא אמר א"ע פטור ועוד מ"ש דנקט בסיפא בעצמך יותר ממך שנקט ליה ברישא ועוד למה האריך וכתב אבל אם טען כו' דהול"ל בקיצור אבל אם אמר א"ע כו' זהו טענת ברי ועוד שכתב גבי הודאה שלקחת משלי שיכול לומר משטה כו' וזה סותר מ"ש לעיל סימן ל"ב ולקמן סימן פ"א דלא שייכא טענת השטאה כ"א בהודאה שהודה לו ע"י תביעה ומטעם שכתבו שם. וביישוב הדברים נ"ל דגם האי דינא איירי בדומה למש"ר לעיל מיניה בסמוך דהיינו שתבעו וא"ל מי לא בא לידך כך וכך שנאבד ממני והודה לו (וזהו שאמר ברישא אתה הודית שלקחת משלי) ואח"כ תבעו לפני ב"ד והציע הדברים לפניהם איך שתבעו מספק והודה לו וקמ"ל רבינו דאף ע"פ שהודה לו ע"י טענת לקיחה וגניבה אפ"ה יכול לומר משטה הייתי בך דהא תבעו לומר לא ראית משלי כך וכך אבל השבעה לא שייך כאן דאין דרך אדם להודות שממון זה שבידו גניב אתו כדי שלא להשביע את עצמו וגם כיון שהיה בתביעה כמ"ש שם ובסיפא איירי בלא תביעה כלל וקמ"ל רבותא אחריתא דאפילו הודה לו בטענת הלואה אפ"ה א"י לטעון טענת השבעה כיון שאמר אתם עדי אבל השטאה בלא"ה לא שייך דהא הודה מעצמו וק"ל: ואם יהפכנה עליו כו' כלומר ולא אמרינן כיון שהוא עצמו אינו טוען בברי שהוא ח"ל אלא ע"פ הודאת עצמו אין מוציאין מזה ומיירי אף בשלא אמר זה בפניהם השבע שהודיתי וטול וק"ל:

כיון שאינו טוענו בודאי כו' אין לפרש דר"ל דאינו טוענו בודאי ב' כספים ופרוטה דהא אשבועת היסת קאי אלא ה"פ שאינו טוענו בודאי יותר ממה שהודה לו וק"ל:

כיון שאומר איני יודע כמה או איני יודע אם הלויתיך כן הוא ברוב הספרים והוא קצת מגומגם במ"ש ל' כיון גם איני יודע אם הלויתיך מאן דבר שמיה ובס"א של קלף ראיתי שכל זה אינו ולספרים דידן ה"פ דהאי כיון הוא נתינת טעם למה שקראו טענת שמא דאע"פ שאמר הלויתיך מכל מקום כיון שסיים דבריו ואמר א"י כמה מיקרי טענת שמא ואגב כתב או שטוען בהדיא ואמר איני יודע אם הלויתיך ובס"א כתוב כגון במקום כיון והיא גירסא נכונה ובדפוס תוגרמה ראיתי כתוב אז איני יודע כו' במקום או ונלע"ד דה"פ כיון שאמר א"י כמה אז הוי כאומר א"י אם הלויתיך ואין לחייב הנתבע לצאת י"ש:

טענו איני יודע כמה וכו' ע"ל סימן רצ"ה: ב' כספים ופרוטה פי' דאילו לא טען כ"כ אפילו אם הודה לו הנתבע בפרוטה ליכא דין מודה מקצת כדלקמן סימן סימן פ"ח דבעינן לפחות שתהא הכפירה ב' כספים וההודאה בפרוטה: שהרי אם באו לגבות ממנו כו' והא דלא אמרינן הכי לעיל בסמוך גבי אם טענו שניהם ספק כו' דהנתבע הודה לו בפחות מפרוטה שאני התם דהתובע לא טוען בברי שח"ל יותר ממה שהודה ולכן לא שייך שבועה כלל אפילו היסת וק"ל: ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ב' כספים ופרוטה וק"ל וכ"כ בעה"ת ועד"מ:

שכתב אמר היורש כו' כצ"ל:

משביעין אותו שבועת היסת פי' בכופר הכל וממילא משביעין אותו ש"ד במודה מקצת וק"ל:

שנטלת משלי כך וכך הא דלא קאמר הודית לי בפניהם שאתה ח"ל היינו משום דהודאה שלא בפניו אפילו באתם עדי לא הוי הודאה וכמ"ש בסימן פ"א: ויראה שהוא מחלק בין אם העד לפנינו כו' אשמועינן בזה שנחשב כטענת ברי גמורה ומשביעין עליה אפילו ש"ד וכן לאידך גיסא אשמועינן דאם אינו כאן פטור אפילו משבועת היסת דאין טענתו טענה כלל: ע"פ מה שטוען לו העד ס"א ע"פ מה שא"ל העד: וכ"כ הרי"ף שנשבעין על פי העד כו' פי' ומיירי נמי שהעד בפנינו מדאמר דהו"ל משואי"ל כו':

וחשיב הנתבע הלא יש לך שטר עלי פי' ובאמת אין לך בידי כלום כי שטר אמנה או פרוע הוא וכדמסיק ודון זה כתבו הרמב"ם פי"ד ממלוה וכתב מ"מ שם דנלמד ממ"ש בפרק המפקיד דהמלוה נשבע תחילה שאינו ברשותו כו' וכמש"ר סימן ע"ב ס"י גבי משכון ע"ש: ואח"כ תוציא השטר הפרוע ותגבה בו ז"ל מ"ו ר"ש ז"ל א"ל מה בכך שיגבה בו בדינא הוא גובה ולא שייך כאן לומר שמא יפסלנו לעדות או נמצא ש"ש מתחלל כדלעיל סימן ע"ב גבי משכון דאף שטען פרעתי או שטר אמנה לא נפסל לכן נ"ל דגם לעיל גבי משכון הטעם שלא תהיה שבועתו לבטלה דה"ט שייך נמי הכא כמ"ש המ"מ סוף פי"ד דמלוה ע"ש עכ"ל: או החרים חרם סתם אבל אין משביעין הלוה אא"כ ביטל השטר: