אין למנות דיין שאינו הגון כו' עד ואינו חכם כו' כל' רבינו כן הוא ל' הרמב"ם בפ"ג מה"ס ונראה דהאי וי"ו דואינו חכם הוא וי"ו החולקת וכאילו אמר אינו חכם אפילו הוא הגון במדותיו ותרתי לאיסורא קאמר וק"ל. וכעין זה הוא לשון הרמב"ם שהביא רבינו לקמן בסימן ט"ז ס"ד ובזה נתיישב דל"ת כיון שקרי ליה שאינו הגון ואינו חכם איך סיים וכתב דאית ליה מדות טובות. וגם נתיישב דפתח באינו הגון לחוד וסיים בתרתי דאינו הגון ואינו חכם. וא"צ לדחוק ולומר דבאינו הגון לחוד קאמר מתחילה דיש איסור ואח"כ אמר דאם אינו הגון ואינו חכם אפילו לאו יש בדבר: הרי זה עובר בלא תעשה הרמב"ם סיים בזה וכתב ז"ל שנאמר לא תכירו פנים במשפט מפי השמועה למדו דזה מדבר כנגד הממנה דיינים וכ"כ הסמ"ג במל"ת סימן קצ"ז בשם המכילתא וכפי' רש"י בפר' דברים: ה"ג כאילו מקים מצבה ובמקום שיש ת"ח כאלו נטע אשרה כו' דלא תטע לך אשרה אצל מזבח ה' אלקיך ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך כתובים בפרשה אחר שופטים ושוטרים תתן לך ללמדך שזה הממנה שופט ודיין שאינו הגון כאילו מקים מצבה ובמקום ת"ח כנוטע אשרה אצל המזבח שת"ח דומה למזבח וכ"כ הרמב"ם שם בהדיא. וענין דמיון מצבה נ"ל דכשם שעצמות מעשה ההקרבה שמקריבין ע"ג מצבה לש"ש אין בו רע אלא שהמקום שמקריבים עליו מתעב המעשה. אף כאן גם אם עצמות המשפט היוצא מפי הדיין הוא טוב וישר מ"מ הדיין המתועב גורם לזה שגם הוא שנוי ומתועב. ולא תטע לך אשרה אצל מזבח הדיין המומחה ששופט נקרא מזבח שגדול יותר מכל הקרבנות כמש"ר בסימן א'. גם י"ל שרימז למ"ש למה נסמכה פ' משפטים אצל פ' המזבח לומר שתשים סנהדרין אצל המזבח. וקאמר שדיין שאינו הגון לא תשימו אצל מזבח ועבד"ר: ועוד דרשו חכמים לא תעשון אתי אלקי כסף בסנהדרין דף ז' וז"ל הגמרא וכי של כסף ושל זהב הוא דלא עבדי הא דעץ שרי כו' ובס"א המדוייקים נדפס בספרי רבינו אלקי כסף ואלקי זהב לא תעשו לכם דס"ל דמלא תעשו לכם דסיפא דקרא קדרשי אבל מרישא דקרא קדרשי דרשא אחריתא לא תעשון אתי דמות שמשי במרום והביאו רש"י בפי' החומש:

ולא עוד אלא שמצוה להקל בו כך אמרו בירושלמי סוף בכורים:

וכל ב"ד שהוא הגון שכינה עמהם כו' שם בסנהדרין דף ו' ארשב"נ כל דיין שדן דין אמת לאמתו משרה שכינה בישראל שנא' אלקים נצב בעדת אל ורוב דברי רבינו הללו נלמדו ממאמרות דפ"ק דסנהדרין דף ו' ז' ח' ע"ש: ומ"ש ובעטיפה כבר כתבנו ל' רש"י לעיל ס"ס ה' בפרישה:

ומ"ש ואסור להקל ראש ולישב לספר כו' כ"כ הרמב"ם בפ"ג מסנהדרין:

ומ"ש כאילו חרב מונחת לו כו' הרי עונש עולם הזה וכאילו הגיהנם פתוחה לו מתחתיו הרי עונש עולם הבא ושניהם חרב וגיהנם ילפינן מקרא א' שם בסנהדרין דף ו' מדכתיב בשיר השירים הנה מטתו שלשלמה וגו' כלם אחוזי חרב וגו' איש חרבו על יריכו מפחד בלילות. שלשלמה ר"ל של הקב"ה שהשלום שלו ומטתו היא מקום שהשכינה שורה שם נקרא מטה על שם ששוכנים בתוכה. ומפחד בלילות היינו גיהנם. ושם בגמ' אמרו כאילו חרב מונחת לו בין יריכותיו וכל' דקרא. והרמב"ם ורבי' שינו ל' הגמ' וכתבו וכאילו חרב מונחת על צווארו משום דהם לא הביאו הפסוק ונקטו ל' ההווה והרגיל בל' בני אדם. א"נ אפשר שהם מצאו שום מדרש דריש לה מרישא דקרא דכ' אחוזי חרב ובגמ' יליף לה מסיפא דקרא. שוב מצאתי כתוב בשאלתות דרב אחא ז"ל כאילו חרב מונחת לו בין כתיפיו כו' ע"ש ובין כתיפיו היינו על צוארו: וידע את מי הוא דן פי' ידע דכשדן את ישראל כאילו דן להקב"ה וע"ז מביא ראיה ממ"ש (בד"ה ב' י"ט) ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשנוטו כי לאלקים: ועל מ"ש לפני מי הוא דן ומי הוא עתיד ליפרע ממנו מביא ראיה ממ"ש אלקים נצב בעדת אל הרי שדן לפני הש"י וממ"ש בקרב אלקים ישפוט יש ראיה שעתיד ליפרע ממנו דה"פ דקרא הדיינין הנקראים אלקים ישפוט הקב"ה וידקדק על משפטן להפרע מהן ובמאי דסיים פתח וכתב שנאמר כו':

גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה': נוטל ממנו נפשות שנאמר כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש:

וכל דיין שהוא דן דין אמת לאמתו כאילו תקן כו' כן הוא בספרים המדוייקים כאילו תקן לכל העולם כולו ואע"ג דלשון הגמ' פ"ק דשבת (דף י') הוא כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית הא כבר כ"ר בסי' א' דר"ל שמקיים את העולם שלא יחרב לכן כתב הכא כוונת המאמר לבד: ת"ל ועמכם בדבר המשפט אין לו כו' ביהושפט נאמר פסוק זה ופרש"י ורמב"ם לפי מה שעם לבבכם שלבבכם נוטה בדבר כלומר בטענותיהם. המשפט. לפי אותן דברים תשפוטו ולא תענשו דאין לו לדיין כו':

כתב הרמב"ם כך היה כו' שם בפ"ג כ"כ. בורחים מלהתמנות יליף לה מפ"ק דסנהדרין דרבי זירא הוה איטמר מלסמוכי כו': ואעפ"כ לא היו יושבין בדין עד שהיו מכבידין כו' והא דרשינן ממ"ש ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה וכמש"ר בסימן י' צ"ל דמיירי אחר שמכבידין ומפצירין בהן גם ר"ל דלא אמרו כן אלא כשאין זולתו דיין כלל וכמשמעות ל' רבינו שכתב בסימן י' והוא שיהא הדור צריך לו וכאן כתב שאין שם ראוי כמותו דמשמע דוקא שם וק"ל ועמ"ש עוד מזה בסי' י':

ומ"ש ואסור לדיין להתנהג בשררה כו' מכאן ועד סוף הסימן כתב הרמב"ם בפכ"ה מה"ס ע"ש:

אינו רואה בן ת"ח בפ"ק דר"ה יליף רב יודא משמיה דרב מדכתיב לכן יראוהו אנשים לא יראוהו כל חכמילב (איוב ל"ו) ור"ל מכח שמטיל מורא יתירה על האנשים כדי שייראו מפניו בעבור זה לא יראה כל חכמי לב.

ולא יפסיע על ראשי עם קודש פי' בשעת הדרשה היו העם יושבין על הארץ והפוסע לילך ולישב במקומו היה נראה כפוסע על ראשם רש"י ונראה דה"ה בזמן הזה כשיושבין על ספסל ארוך שאצל הכותל זה בצד זה והשלחן לפניהם אסור לפסוע מאחוריהם נעבור ולישב במקומו:

על מנת שיהיו כו' כן דרשו בספרי ויצום אל בני ישראל זש"ה האנכי הריתי את העם הזה כי תאמר אלי שאהו בחיקך היכן דבר כו' ת"ל וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל רו' א"ל הוו יודעים בנים סרבנים הן טרחנין הם ע"מ כן תהיו מקבלין עליכם שהם מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים ע"כ. ונ"ל שר"ל שררה זו שאני נותן לכם להיותם ראשים ומנהיגים עם קדוש בנים לה' על תנאי שתקבלו עליכם טרחם אני נותנה לכם. ולכן אמר הכתוב ויצום אל בני ישראל על מיבעי ליה אלא כלומר אתם תהיו נטפלים תמיד אל בני ישראל וסובלים משאם וק"ל:

ומ"ש וכשם כו' כך מצוה לצבור יליף לה בסנהדרין (דף ז') מדכתיב ואצוה אתכם בעת ההיא ע"ש:

וגם הוא לא יתבזה כו' שכיון כו' פי' וגם הוא לא יתבזה בפניהם כלל אפי' במלאכה:

שכיון כו' וכ"ש לאכול ולשתות כו' וכדמסיק וק"ל. והא דאסור לעשות מלאכה בקידושין דף ע' ועד"מ: ומ"ש והלא הדברים ק"ו אם המלאכה ברבים אסור ק"ק וכי למד ק"ו מדברי עצמו שאף שזה שאסור לדיין לעשות מלאכה בפני אחרים הוא גמרא מ"מ הרמב"ם והטור לא הביאו הגמרא וכאילו מדברי עצמו הוא מ"ש לאיסור וצ"ל דמ"ש לפני זה כך מצוה לצבור כו' קאי גם אמ"ש אחר זה דאסור לעשות מלאכה שג"כ הוא מצוה מוכחת מהגמרא. וע"ז מסיק ואמר והלא הדברים ק"ו כו': ומש"ר ק"ו לאכול ולשתות ולהשתכר בפני רבים ובכניסת ע"ה ובסעודת מרעים נראה דהאי וי"ו ובכניסת ע"ה כו' היא כמו או ותרתי קאמר דלהשתכר ברבים אסור אפילו בסעודת מצוה ובכניסיות ע"ה כו' אסור אפילו בלא שכרות אלא שקשה דהש"ע השמיט האי ובסעודת מרעים ע"ש עכ"ל דס"ל דה"ק ק"ו דאסור לאכול ולהשתכר ברבים אפילו בסעודת מצוה וק"ו בן בנו של ק"ו דאסור בסעודת מרעים והש"ע קיצר ולא כתב דבר היותר פשוט:

ואף שליח ב"ד כו' עד נאמן כב' להעיד על מי שביזהו כדי לנדותו יש לדקדק בדברי רבי' דפתח בהכאה וסיים בנידוי וגם למה האריך דהול"ל בקיצור נאמן השליח לומר שציערו להכותו ולנדותו על פיו ועוד דפתח בל' צער וסיים בל' בזיון. ויש מתרצים לקושיא הראשונה בקושיא האחרונה ואומרים דבזוי הוא טפי מצער מש"ה כתב דאם ציערו הרשות בידם להכותו ואם בזהו מנדין אותו שהוא עונש יותר חמור מהכאה. וז"א חדא דאכתי הכי הו"ל למיכתב דנאמן השליח לומר שציער אותו ומכין אותו על פיו ואם אומר שביזהו מנדין אותו ע"פ ועוד דבזוי גם כן בכלל צער הוא כמ"ש הר"ן אכתוב לשונו בסמוך ע"כ אעתיק לשון הגמרא ומתוך כך יתיישבו דברי רבינו והוא דבפרק קמא דקידושין (דף י"ג ע"ב) אמרינן רב מנגיד אמאן דמקדש בשוקא כו' ומאן דמצער שלוחא דרבנן ופרש"י שליח ב"ד שממונה לדון מפי הדיינים וקם עליו והכהו וכתב עליו הר"ן ז"ל מצער לא משמע לי כולי האי אלא אפילו מבזה אותו בפני אחרים ומביישו (הרי לך דמפרש הר"ן לשון מצער ביזה) ובפרק הגוזל בתרא (סוף בבא קמא דף קי"ב) גרסינן אמר רבינא שליח ב"ד מהימן כבי תרי וה"מ לשמתא אבל לפתיחא לא מ"ט משום ממונא הוא דמחסר ליה דבעי למיתב זוזי אספרא עד כאן לשונו וכ"ר בסימן י"א וצריכין ליתן טעם למה לא הימנוהו רבנן כבי תרי לענין הוצאת ממון כל שהוא הקל והימנוהו כבי תרי לענין עונש נידוי החמור. ונראה דה"ט דלא הימנוהו בדבר שצריך לשלוח בו יד להוציא ממון מידו אפילו בכל דהו והימנוהו בדבר שאין צריך לשלוח בו יד כנידוי שהוא בידם אף ע"פ שיעלה לו מזה עונש יותר חמור. וא"כ הוא בהוצאת ממון הקל ק"ו לשלוח יד בגופו להכותו מכות מרדות דלא רצו להימנהו כבי תרי ובזה מיושבין קושיות הנ"ל כי ודאי ל' צער וביזוי חדא מילתא היא אלא שרבי' נקט ל' הגמרא ומתחילה כתב ל' מימרא דקידושין הנ"ל דרב מנגיד אמאן דמצער שלוחא דרבנן ומדסתם הגמרא שם מסתמא איירי בעדים והעידו שציערו ועוד דומיא דאינך דקחשיב שם בהדי דהנגיד עליהם רב דמיירי דוקא בעדים ומה"נ לא כתב רבינו דנאמן שליח ב"ד בזה ומטעם שכתבתי דלא הימנוהו ע"ז. ואח"כ כ' מימרא דפרק הגוזל הנ"ל ורבינא הזכיר בדבריו ל' ביזוי מש"ה כתב רבינו נמי ל' ביזוי וכתב דנאמן כבי תרי לענין לנדותו וק"ל. ובדרישה כתבתי שם ישובים אחרים אבל זה נ"ל אמת לדינא ובזה שכתבתי נתיישב ג"כ דברי הרמב"ם וקושיית הב"י עליו בטלה מעיקרא ועבד"ר שם כתבתי ל'. והא דסתם רבי' וכתב דמכין למאן דמצער אע"ג דאית בהו פלוגתא באינך דרב וכמ"ש בא"ע (סימן כ"ו ע"ש) מ"מ בדין זה כ"ע מודי דהא מצינו דרב יודא ורב נחמן ג"כ ס"ל הכי כדאיתא פרק עשרה יוחסין כתבתי ל' הגמרא בדרישה עיין שם ודוק ובא"ע (סימן קל"ד) פסק רבינו גם כן כרב באינך וישבתי שם גם כן בסייעתא דשמיא: