אמר לחבירו מנה לי בידך כו' כלל דינים הללו כבר כ"ר לעיל בסימן ל"ב ושם פירשתים וחזר רבינו וכתבו כאן משום דכאן בהלכות טוען הוא מקום דינים הללו ומש"ה הוסיף כאן כמה פרטי דינים שלא כתבם שם ושם לא כתבם אלא משום דקאי בהלכות עדות ואתא לאשמועינן דעדים ששמעו ההודאה אינם יכולים להעיד לו סתם שחייב לו כיון שלפעמים יכול לטעון שלהשטאה או שלא להשביע הודה אלא יפרשו עדותן בב"ד איך הענין וכמש"ר שם ובסי' כ"ח ע"ש וק"ל:

אלא שטוען להד"ם כו' ומיירי נמי אפי' אחר שבאו עדים ואמרו בפנינו הודה אינו מתרץ דבריו לומר להשטאה הודיתי בפניכם וכמש"ר אח"כ בסימן זה וגם לעיל בסי' ל"ב ע"ש: כיון שלא היתה הודאתו הודאה כלומר לא נתכוין לחייב נפשו בהודאתו אלא שלא להשביע או להשטאה הו"ל מילי דכדי דהיינו דברים בעלמא ועביד אינש למשכחינה ומש"ה אמר להד"ם משא"כ באמר אתם עדי בהודאה (וכמ"ש) [וכ"ש] אם אמר לא לויתי ואתו עדים שראו שלוה וכמ"ש בסי' ע"ט ופ' דהני עניינים יש בהן ממש ולא עביד אינש למשכחינהו ולומר להד"ם ומש"ה נעשה עליה כפרן וק"ל:

בד"א שהוא קיים כו' כלומר בד"א שלא טענינן טענות השטאה עבור הנתבע להלוה עצמו אבל כו':

אם התובע תופס כו' כ"כ בעה"ת שער מ"ב ואיני ר"ל שתופס בשעת ההודאה ממש ושתק זה דאם כן פשיטא הוא דלא הו"ל לשתוק כיון דעיניו רואות שזה בא לגבות ממנו הודאתו ואי לא שתק אלא צעק מיד ואמר להשטות נתכוונתי ק' למה לא יוכל לטעון טענת השטאה אלא מיירי שמעון הנתבע היה תפוס ועומד בידו בשעת ההודאה שלו וס"ל דכיון דהממון הוא בידו בשעת ההודאה הוי כאילו הודה שממון זה הוא שלו וכן הוא מפורש בבעה"ת בהדיא ודלא כמ"ש בע"ש דמיירי דוקא שתופסו בשעת תביעה ומשום דלא הו"ל להודות מאחר שרוצה שזה הולך ותופס ואינו מכוין להשטות בשבועתו ועי' בסמ"ע: ומ"ש אע"פ שיש עדים וכו' דאם תפס שלא בעדים פשיטא דנאמן לומר מנה לי בידך אפילו בלא עדי הודאה במי דאין בידו כלום משלו וכמש"ר בס"ס פ"ז ע"ש:

ואם כשתבעו הודה בפני ב"ד או בפני עדים כו' כן הוא במקצת ספרי רבינו וכן היה הגירסא לפני ב"י אבל בספרים המדוייקים ליתא והיא עיקר דרבינו לא רצה לכלול הודאה בב"ד בהדי עדים כיון דבב"ד א"צ לומר אתם עדים וכ"ר לקמן סכ"ז לבבא בפני עצמה ע"ש גם בבעה"ת שער מ"ב סי' א' כתוב לבבא בפני עצמה ע"ש ועד"ר: אבל יכול לטעון פרעתי דלא עדיף חיוב הודאה זו מהלואה וקי"ל דהמלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים:

אבל אם שלא בפניו כו' לאו כלום הוא פי' ויכול לטעון שלא להשביע הודתי דאילו טענת השטאה לא שייכא אלא כשתובעים אותו וכמש"ר סל"ב ובסמוך סי"ב וכשהודה שלא בפניו לא היה תובעו ואע"ג דרבינו לא נחית עדיין לדין טענת שלא להשביע עד בסמוך סי"ז י"ל דה"ק לפעמים אפי' אמר התובע א"ע מהני והיינו כשהודה בפני המלוה ולפעמים אפי' אמר הנתבע א"ע לא מהני והיינו כשהודה שלא בפניו ומש"ה סדרו כאן וק"ל: כיון שלא היתה ההודאה בפני המלוה ודוקא כשהודה בפני המלוה אמרינן דלא הו"ל להודות הודאה ברורה כ"כ בא"ע שהו"ל לעלות על לבו שילך זה ויתבענו מה שאין כן כשהודה שלא בפניו דאדרבה בא"ע מחזיק דבריו כדי שלא יחשבוהו לעשיר ועד"ר:

והא דמהני א"ע כו' כ"כ בעה"ת שער מ"ב ע"ש:

אם אמר הריני מודה כו' כלומר אם אחר שתבעו המלוה אמר הריני מודה כן צריכין לומר כיון דמסיים הרמ"ה בטענת השטאה וק"ל: כשלא אמר בל' הודאה כלומר אלא דרך ספור דברים אני חייב לפלוני כך וכך דתו ל"מ אמר משטה וכ"ש דלא מצי לטעון להד"ם ואפי' הודה שלא בפני התובע וכמ"ש בשם הרמב"ם אח"ז מיהו טענת שלא להשביע כשהודה שלא בפני התובע בלא תביעה מצי לטעון דלא עדיפא הודאה גמורה מאמר א"ע שלא בפני התובע וכנ"ל בס"ט:

וכ"כ הרמב"ם כו' פ"ז דטוען כ"כ ועד"ר: אע"פ שאין התובע כו' עד"ר כאן גם לעיל סל"ב דכתבתי והוכחתי דר"ל כשאין התובע לפניהם ה"ז עדות גמורה לענין תבעו כו' דאינו יכול לטעון להד"ם ואם הוא לפניהם הוא עדות גמורה גם לענין טענת השטאה והשבעה וכדמסיק שם כרמב"ם ע"ש וכל חד לפי ענינו וכמ"ש וקיצר רבי' כאן בהעתקה וסמך אמ"ש לפני זה ואחר זה ולא בא אלא ללמדנו דהרמב"ם ג"כ כתב דהודאה גמורה הוי כאמר א"ע והכל בכלל ודו"ק: ומ"ש אלא משלם ע"פ כי (אם) [הוא] לא טען שלא להשביע את עצמי נתכוונתי והרמב"ם לטעמיה דס"ל דאפי' טענת שלא להשביע אין טוענים עבורו וכמש"ר בשמו סכ"ד ע"ש: וא"א הרא"ש ז"ל כתב דל"מ כו' עד"ר שם כתבתי במאי פליגי:

וכתב בעל המאור כו' אבל הרמב"ם כתב כו' ברפ"ז דטוען כ"כ וע"ל סל"ב סי"ט כתבתי ישוב למה סתם שם כדברי בעל המאור וכאן הביא פלוגתא בדין זה:

ההוא דאכמין סהדי בכילתא פי' הטמין עדים אחורי הפרוכת: ערי ושכבי פי' הנעורים והישנים וע"ל סל"ב שם פירשתי הצריך לסעיף זה עוד: וזה א"י שיש שם עדים כו' אבל אי אמר ערי ושכבי וה"ה אם מכמין ליה עדים בקברא אע"ג דלא שכיחי אינשי התם וא"ל חיי ושכבי ליהוו סהדי ושתק לא אמרינן דמאי דשתק משום דדעתיה היתה דליכא אינש התם דכיון דקאמר [חיי] ושכבי הו"ל לאסוקי אדעתיה שיש שם חיים ב"י בשם נמ"י:

לא תבעו שום אדם כו' עד בין בש"מ דכדי שלא להשביע את בניו אמר כן וכדר"ח דאמר הכי פרק ג"פ וכמ"ש בסכ"ו ול"ב ע"ש:

ומ"ש והרמב"ם כתב דוקא כו' עד"ר שם כתבתי מה שיש לתמוה על דברי רבינו בזה ושלגירסת ספרים דידן בספרי הרמב"ם לא משמע לי הכי ושכן נראה עיקר ודוק: הודה לו בפני עדים כלומר שלא בפני המלוה נאמן לטעון שלא להשביע הודיתי אע"פ שהודה דרך הודאה גמורה לא עדיף מאומר א"ע דל"מ שלא בפניו כמשר"ל ס"ס ומטעם שכתבתי שם:

א"י לטעון שלא להשביע א"ע הודיתי כתב בכ"מ דטעמו דכל שהתובע שם אינו עשוי להודות שלא להשביע שירא פן יתבענו זה: וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה עד"ר:

כתב הראב"ד כו' פי' הנתבע אמר א"ע ושתק התובע וכ"כ המרדכי בהדיא בפרק ז"ב והביאו ב"י לעיל סל"ב אבל כשהנתבע הודה והתובע אומר אתם עדי והנתבע שתק י"ל דגם הראב"ד מודה דאינו יכול לטעון שלא להשביע הודיתי דמיד ששמע שהתובע אמר אתם עדי ראה שרצה לתובעו והו"ל כאילו טענו והוא הודה ולא כב"י שכתב הסברא להיפך ועד"ר וגם מל' מ"ו ר"מ בהגהת ש"ע סט"ו מוכח שפירשו כמ"ש וכמ"ש בסמ"ע ע"ש ודוק: ול"נ לי מהא דאמרינן כו' בג"פ דף קע"ה אמרינן דש"מ שהודה א"צ שיאמר הש"מ א"ע ודייקינן מינה הא נתבע בריא שהודה צריך שיאמר הוא עצמו א"ע וממילא משמע דנתבע בריא שאמר הוא עצמו א"ע אפילו שתק התובע הודאתו הודאה דאלת"ה אלא צריך שגם התובע יאמר א"ע הכי הול"ל ש"מ שהודה א"צ שיאמר א"ע וממילא הוי נשמע דבעלמא צריך שיאמר גם התובע ובש"מ א"צ שיאמר שום א' מהן דהי מינייהו מפקית גם זיל בתר טעמא ואע"ג דההוא בהודאה ע"י תביעה איירי וכדמוכח שם בגמרא וכמ"ש בדרישה בסמוך והראב"ד איירי בהודה מעצמו מ"מ שפיר השיג עליו רבינו דודאי הודה ע"י תביעה לענין טענת השטאה והודה מעצמו לענין טענת השבעה שווים הם דכשם שלענין טענת השטאה מהני אמירת א"ע של נתבע אע"פ שהתובע שתק ה"ה דמהני אמירת א"ע בהודה מעצמו לענין טענת השבעה וזה ברור ובזה מסולקים גם ב' קושיות הראשונות שהקשה ב"י. והראב"ד שסיים בדבריו כיון שמעצמו הודה לאו למידק דכשהודה ע"י תביעה לא הוי דינא הכי אלא הוא איירי לענין טענת השבעה דלא שייכא אלא בהודה מעצמו וחדא מינייהו נקט א"נ לפי שטענת השבעה שייכא בין בבריא בין בש"מ משא"כ טענת השטאה דלא שייכא בש"מ כנ"ל ודוק:

וטענת שלא להשביע אינה מועלת כו' כ"כ הרא"ש בפרק זה בורר בעובדא דההוא דהוי קרי ליה עכברא דשכיב אדינרי:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה כו' כלל ס"ה דין א' כ"כ: שאם הודה בכ"י שחייב כו' תשובה זו כפולה לקמן ריש סי' רנ"ה ונראה דמיירי אפי' כשהכ"י יוצא מתחת יד המודה רק שאמר בפני עדים הריני מודה שאני חייב לפלוני כך וכך והריני כותב לו כ"י ע"ז ולא מסר לו הכ"י ואח"כ תבעו זה איך שהודה לו כן בפני עדים וקמ"ל דל"מ למימר שלא להשביע נתכוונתי דכיון שטרח כולי האי ודאי לשם הודאה נתכוין ול"ד למשר"ל ס"ס ס"ה בשמו בנמצא בא' משטרותיו מכ"י שטר זה חציו לפלוני כו' עד לא עדיף מה שכתוב מאילו הודה בפני עדים ע"כ דהתם שאני דלא כתב בל' הודאה של חיוב וגם לא הודה לו בפני עדים וגם כתב על גוף השטר שכשיוציאוהו לפני ב"ד לגבותו אל יחשבוהו לעשיר שיראו כת"י על השטר שחציו אינו שלו משא"כ כאן שהודה לו תחלה לפני עדים כנ"ל מקיצור ל' רבינו ומטעמו אבל מ"ו ר"מ ז"ל כתב בד"מ ובש"ע סי"ד דמיירי כשכ"י יוצא מתחת יד זה שהודה לו וכ"מ קצת מלשון התשובה ועד"ר שם כתבתי התשובה ומה שיש לדקדק בזה וכתבתי שאין מהתשובה ראיה לדברי מ"ו ר"מ די"ל דהמעשה כך היה ורבינו למד מטעמיה דהרא"ש דס"ל שהדין כן אפילו לא בא ליד זה שהודה לו וכנ"ל עיקר ע"ש (ודו"ק) [ודוקא] כ' לו כ' מיוחד שח"ל כך וכך שודאי כל כה"ג להודאה גמורה נתכוין:

כתב הרמב"ם כו' בספ"ו מטוען: ומ"ש המודה לחבירו כו' ק"ק דמשמע דהמודה לחבירו ר"ל בפני חבירו דומיא דוכן האומר לחבירו כר דכ' בתר הכי וא"כ ס"ל להרמב"ם דאפי' הודה לפני חבירו מצי למימר שלא להשביע הודיתי כיון שלא הודה דרך הודאה גמורה וזה סותר למ"ש לעיל סי"ט בשמו שוב ראיתי שם ברמב"ם דליתא שם תיבת לחבירו קמא ע"ש: ועדים שומעין אותו וכן האומר כצ"ל ובי"ס כתב שומעין אותו מבחוץ אבל אינו נכון וכן ברמב"ם אינו תיבת מבחוץ: או שלא להשביע את עצמי כוונתי פטור ז"ל ב"י ליכא למידק כו' (עיין בב"ח) וטענת להד"ם ג"כ אינו יכול לטעון להרמב"ם אם הודה לחבירו בהודאה גמורה כמש"ר בשמו לעיל סי"ד מש"ה כתב ב"י דאאומר לחבירו קאי וק"ל: וי"א אפילו לא טען כו' בעה"ת שער מ"ב וע"ל סל"ב סי"ז ומ"ב: אבל אם חזר ואמר איני חייב לך כלום פי' אע"פ שאינו אומר להד"ם אלא מודה בהודאתו רק שכופר בעיקר ההלואה דבכה"ג בטענת השטאה לא טענינן ליה אם לא שהוא עצמו אמר ובטענת השבעה טענינן ליה וכ"כ ב"י לעיל סל"ב ע"ש וכ"ש אי טעין להד"ם וכפר בהודאה דא"צ לטעון טענה אחרת ופטור שהרי אפילו בהודתה ע"י תביעה אמרינן לעיל כשטען אח"כ להד"ם פטור משום דמלתא דכדי לא דכירי אינשי ואמרינן דלהשטאה כיון וק"ל:

ומ"ש וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל וכו' בפרק ז"ב כ"כ וע"ל סל"ב מ"ש בזה:

הודה בקנין כו' מכאן ועד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל הכל ל' בעה"ת שער מ"ב ובהאי דינא דקנין ומעמד ג' יהיב טעמא משום דכל קנין אלימא מלתא דשטרא וכל מאן דמחייב נפשיה לחבריה בשטר מיחייב כמאן דאמר אתם עדי ומעמד ג' נמי כקנין דמי ע"כ ונראה דאע"ג דבכל דוכתא קנין או מעמד ג' קנה מ"מ איצטריך ליה לאשמועינן דה"נ מהני דסד"א כיון שנותן אמתלא וטעם למעשה שעשה ושלא נתכוין לשם קנין הול"ל דשומעין לו קמ"ל ובדרישה כתבתי טעם זה לעיל סכ"ג להמפרשים דהודה בכ"י דלשם מיירי דבא ליד זה שהודה לו ולא תקשה פשיטא וק"ל:

תשובה לגאון אם הודה בב"ד כו' לעיל בסי' ג' ס"ח כתב כן בשם הרמב"ם ואני כתבתי למעלה שם בסימן ג' בשם הרא"ש:

שישטה בו בהודאתו גם הוא גם טענת שלא להשביע ליכא דהא ע"י תביעה אמר כן בעה"ת שער מ"ב:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת כו' בסוף כלל ס"ה כ"כ: אי הוי הודאת שמעון וכו' אבל בלא הודאת שמעון פשיטא דשתיקת לוי מתחלה ועד סוף ל"מ אפילו אמר התובע א"ע כמשר"ל ס"י דלא הויא שתיקה כהודאה אלא כשהודה מתחלה: אם אמר ראובן א"ע כו' אע"פ שהשואל לא שאל כלום על שמעון מכל מקום הוצרך הרא"ש להשיב להשואל כן משום שנראה מל' השואל דהיה סובר כהרמב"ם והרמ"ה דבהודאה גמורה א"צ שיאמר א"ע שהרי לא הזכיר השואל בדבריו אמירת אתם עדי ואף ע"ג דלא א"ל אלא הן סבר השואל דכשלא אמר הן בל' שיחה הויא הודאה גמורה והשיב לו הרא"ש דאפילו בהודאה גמורה לא סגי עד שיאמר אתם עדי: אין הודאת האחד מחייב כו' וכן כתב רבינו לעיל סימן ע"ז ס"ג:

אמר מנה לפלוני בידי ונשבע כו' גם זה מבעה"ת שער מ"ב ומדלא קאמר מנה לך בידי אלא לפ' משמע אפי' הודה ונשבע שלא בפני התובע מהני שבועתו: שלא להשביע כיון ונשבע לשקר הבעה"ת מסיים שם ז"ל והשם יפרע ממני על שבועתי ואתם מה לכם בכך: וכן אם יטעון שכחתי כשנשבעתי ר"ל שכחתי שאיני ח"ל כלום ובשעה שנשבעתי סברתי שאני ח"ל:

המודה לחבירו בפני עדים כו' עד אבל בענין מחילה ופטור דברי בעה"ת שם: שאין כאן לא השטאה ולא השבעה דלא שייכא אלו אלא בנתבע ולא בתובע כמו שנתבאר לעיל סל"ב גם מטעם שכתב רבי' בס"ד בשם בעה"ת שכשהתובע תופס אינו מועיל טענת השטאה לנתבע ואין לך תפיסה גדולה מזו ומטעם זה נמי מסיק וכתב דבהודאת התובע הוי כאילו ראו הפרעון ומש"ה אצ"ל אתם עדי ובהודאת הנתבע לא אמרינן דהוי כאילו ראו ההלואה וק"ל:

כך אצ"ל כתובו פי' ויכולים השומעים לכתוב לו הודאתו וא"צ לימלך בו ודין זה נלמד מדברי הרא"ש דספ"ק דב"מ וכ"כ המ"מ:

ישבע עכשיו שלא היה ריוח ז"ל ב"י ויש לתמוה למה ישבע כיון שאין זה טוענו ברי שהיה בו ריוח ואפשר שאין שבועה זו באה מחמת טענתו אלא מחמת שנתעסק בממונו משביעו מספק כדין שבועת השותפין עכ"ל: א"נ מודה ליה פי' אחר שנתן לו בפני עדים סתם דברווחא יהיב ליה ואין להקשות דנהימניה במגו דאי בעי לא הודה ליה משום דהוי מגו במקום חזקה דחזקה הוא כיון דאמר ליה כן דבודאי היה ריוח ועוד דהוי מגו דהעזה דלא היה יכול להעיז נגדו לכפור מה שידע שכבר א"ל: אבל אי יהיב ליה בסתמא פי' שהוא אומר שנתן ליה בסתמא אבל המקבל אומר שא"ל לשם ריוח: משתבע כו' ואין המקבל נאמן במגו דלא קבלתי דמיירי שיש עדים שקבל ממנו כמ"ש א"נ דהו"ל מגו להוציא א"נ מגו דהעזה:

שאלה לא"א הרא"ש כו' בכלל ס"ו ס"ז: ה"ג וכיון שנשבע שכך א"ל ביקש שיתנו כו' ומפני כך השטר שעליהם כו' ואף שבי"ד סקע"ז נתבאר דבעיסקא אסור לכתוב סתם שטר אפילו על הקרן אלא צריך שיזכיר בו שהוא עיסקא מ"מ אין להקשות למה לא יהיו נאמנים במגו דהפסדנו הקרן די"ל דאף אם היו אומרים כן אכתי הוצרכו לפרוע להנותן חצי דמי ההפסד שהוא עליהן והן כבר פרעו לו כל הקרן ואפשר דמש"ה דקדק וכתב בל' השאלה ז"ל ולא היה עליו שום פרעון דאם היה כתוב עליו שקבל נ' זהובים היו נאמנים במגו דהיו אומרים הפסדנו המותר ולא היו צריכין ליתן עכ"פ אלא כ"ה זהובים וק"ל: ולא היה כתוב בו שום פרעון הוצרכו כו' כלומר דאילו היה כתוב הפרעון על השטר לא היה ראובן נשבע ונוטל מהם הריוח והיה כח לראובן לתבוע החוב מאיזה שירצה הרא"ש לטעמיה דס"ל הכי אפילו באם יש להשני לפרוע חלקו כמש"ר בשמו ר"ס ע"ז: ששמעון א"ל שהרויח כ"ה זהובים לפי גירסא זו צ"ל דה"פ שראובן לחלקו הרויח כ"ה זהובים והם יחד ג"כ כ"ה זהו' אבל ממ"ש אח"כ נתנו לו מהם חלקו משמע דמאותן הזהובים הנזכרים נתנו לו חלקו וא"כ א"א לומר דהזהובים הנזכרים הם כ"ה לכ"נ להגיה נ' במקום כ"ה וכמשר"ל אתה אמרת לי שהרווחת נ': ומ"ש ונשבע ראובן כו' ר"ל דאילו לא נשבע לא היה נאמן בדבורו אף שהיה כבר מוחזק ואפילו שילם לו שמעון בלא עדים דמ"מ מידי היסת לא הוה מצי מפיק נפשיה באומר לו לוי או שמעון לקחת ממוני שלא כדין שלא אמרנו שהיה בו כ"כ ריוח ובש"ע לא הזכיר שבועה ועמ"ש בסמ"ע: כיון שלא מסר מודעא ומה"ט לחוד לא היה לו לתפוס בחלק לוי כיון שהוא לא הודה לו מש"ה הוצרך גם לטעם הראשון דאין לו עסק אלא עם שמעון דהודה לו ממנו לבדו יכול לגבות כל החוב ועיין בסמ"ע: