Prisha, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מלוה שהוציא שטר כו' פלוגתא פרק ב' דכתובות דף י"ט ע"א בלוה המודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו ופסקו הפוסקים דהלכתא כרבנן ורב נחמן דאמר שאם אין מקיימו הלוה נאמן בכל טענותיו במגו דמזויף וכתב הרא"ש בתשובה ריש כלל כ"א דכאן דינים אלו לא שני לן בין הגיע הזמן לפרוע בין עבר זמנו. ואפילו אם כתבו בו נאמנות כאן סתם רבינו כדעת בעה"ת שחולק עם ב"ה בזה ורבינו כתב דברי פלוגתתן בר"ס מ"ו ובסימן ס"ט וגם שם הביא דברי בעה"ת באחרונה משום דס"ל כוותיה: כגון אמנה פי' כתבתיו ומסרתיו לו שאם אצטרך ללוות אלוה ממנו והאמנתיו שלא יתבענו אא"כ אלוה ממנו: או כתבתי ללוות ולא לויתי כלומר לא מסרתיהו לידו אלא ממני נפל ומצאו זה ב"י: כתב הרמב"ם פי"ד דמלוה כשאר השטרות וגובה בו פי' אפילו מלקוחות ולא מצי אמרי סברנו שטרא ריעא הוא ומש"ה לקחנו דאכתי אינהו מרעי לנפשייהו דהו"ל לירא שמא יקוים השטר היום או מחר והשתא דנתקיים איגלאי מילתא למפרע דמעולם שטרא מעליא הוה ועדיו אפקוהו לקלא משעה ראשונה:
ואם השטר כו' רוב דינים אלו תמצא בבעה"ת שכ"ג ושכ"א ע"ש: וגובה בלא שבועה פי' ואפילו אין מפורש בשטר שיהא נאמן בלא שבועה דאל"כ במאי האמינו וכמש"ל בסימן ע"א סי"ב: ה"ג בספרים המדוייקים ועיקר אבל מחרים כו' שאינו פרוע או שהוא פרוע כו' ור"ל שיודע שאין המוקדם פרוע או שהמאוחר פרוע ובין זה ובין זה השביעו בחנם וב"י כתב שני גירסו' אחרות הא' שיודע שהוא פרוע או שאינו כו' ובב' לא גרס כלל או שאינו כו' אבל א"נ לי דל' יודע אינו נופל על שטר שבידו דודאי יודע המאוחר בשטר שבידו והול"ל על מי שמוציא שטר פרוע ואף שיחרים סתם על מי שיודע מ"מ עיקר כוונתו על המאוחר כמו שסיים ומשביעו בחנם ומה שמשביעים בל' נסתר כתבתי לעיל ס"ס ע"ט ע"ש: וכתב בעה"ת שאם יש בו נאמנות כו' הב"י פירשו דר"ל דהאמינו בפירוש גם נגד ב"ח מאוחר ורבינו דכתב עליו דכמו שאין מועיל נאמנות לגבי לקוחות ר"ל אפילו נאמנות מפורש ופשיט ליה זה מטעם דכתב בשם הרא"ש סימן ע"א דלא מהני נאמנות גבי לקוחות משום דנפישי רמאי מה"ט אין להאמין אפילו בנאמנות מפורש כ"כ הב"י ולי נראה דבלא טעם הרא"ש נמי שפיר כתב רבינו בפשיטות דלא מהני גבי לקוחות אפילו נאמנות מפורש דהא בפלוגתא דכ"ר בסימן ע"א פליגי אי יש לדמות לקוחות ליורשין דמהני בהו נאמנות או לא וביורשין גופא פשיטא הוא דלכ"ע לא מהני בהו נאמנות אא"כ כתב הלוה להמלוה בפירוש שהאמינו ג"כ איורשים ומינה נלמד דהחולקים וס"ל דאע"ג דמהני גבי יורשים לא מהני לגבי לקוחות משום חשש קנוניא דאפילו נאמנות מפורש לא מהניא בהו ואין לחלק ולומר דמשם לא מוכח אלא דלא מהני לגבי לקוחות מאי דכתב לוה למלוה שהאמינו נגד באי ברשותו הכולל ג"כ יורשים ולקוחות וכמש"ר שם אבל אי כתב נאמנות מפורש שהאמינו נגד לקוחות הו"א דמהני דז"א דהא מבוחר בבעה"ת שכ"א דבאין ברשותו וב"כ (מאי) [נמי] נאמנות מפורש קרי ליה אלא אי ק' הא ק' דרבינו כתב בשם בעה"ת דס"ל דמהני נאמנות מפורש לגבי ב"ח מאוחר וזה לא מצאתי בשום מקום כתב בבעה"ת ואדרבא איפכא מצאתי שכ' בעה"ת שם שכ"א שכמו שאין מועיל נאמנות לגבי לקוחות כן נמי לא מועיל לגבי ב"ת מאוחר ושם לפני זה כתב בשם הרי"ף והגאונים דלא מהני לגבי לקוחות אפילו נאמנות מפורש והאריך שם בזה ואין בידי ליישב דברי רבינו אם לא שנאמר שכוונתו (למנות) [למ"ש] הבעה"ת שם ביני ביני בשם ר"י דפסק כהמשנה דכתובות וקאמר דמודה אבא שאול בנאמנות מפורש שגובה מן היורשים בלא שבועה ואח"כ למה לא תגבה מן הלקוחות דהא מתני' אין יכולין להשביעו קתני כו' ע"ש וס"ל לדבינו שכמו שכתב הבעה"ת אליביה דר"י דמהני נאמנות מפורש לגבי יורשין ולקוחות ה"נ או כ"ש דמהני לגבי ב"ח מאוחר והא דכ"ר עליו ז"ל ונראה כמו שאין מועיל נאמנות לגבי לקוחות כו' ר"ל ראיית בעה"ת הוא מלקוחות ואליביה דר"י וכמ"ש ואנן דקיי"ל דגבי לקוחות לא מהני אפילו נאמנות מפורש וכמ"ש בסימן ע"א ה"נ אינו מועיל לב"ח מאוחר כן צריכין לבאר דברי רבינו אבל הוא דוחק גדול שיסתום לכתוב כן בשם בעה"ת כיון דבעה"ת בעצמו שם לפני זה ואח"ז כ' דלא קיי"ל בלקוחות כן ומ"ש בשם ר"י כנ"ל כ' בל' תמיה ע"ש ודוק:
אין בו נאמנות כו' מכאן ועד סוף סעיף ה' הכל מגמרא דשבועות דף מ"א ורי"ף ורא"ש שם ושם בגמרא ז"ל ואי אמר אשתבע לי א"ל שישבע ואי צורבא מדרבנן הוא לא משביעינן ליה אמר ליה רב יימר לרב אשי צורבא מדרבנן משלח גלימא דאינשי אלא לא מזדקקינן ליה לדינא ועד"ר. ומ"ש משביעין אותו בנק"ח ויטול פי' ולא סגי בהיסת: לא רצה לישבע ותפס מנכסי הלוה לא מפקינן מיניה כו' שדין תפיסה לא נזכר שם בגמרא בזה כלל והרא"ש שכתבו לא כתבו אלא גבי צורבא מדרבנן וכמש"ר בסמוך ס"ה מ"מ מסתבר לרבינו דגם למי שאינו צ"מ מהני תפיסה כיון דשטר מקוים בידו אך החילוק שבין אינש דעלמא ובין צ"מ לדעת רבינו הוא זה דצ"מ לא מזדקקינן ליה דלא מקרעינן לשטרא ולא מגבינן ביה אלא מניחין אותו בידו וממילא ילך ויראה אי מצי תפיס מידי המלוה יתפוס משא"כ באינש דעלמא כי טען הלוה ישבע לי או יחזיר לי שטרי ב"ד נזקקין לו ומשביעים או מפקינן מיניה שטרא כי היכי דלא ליזיל היום או למחר ויתפוס מהלוה מידי אבל אי תפס כבר קודם שהוזקקו להם ב"ד מהניא תפיסתו והכי דייק ל' רבינו שבבבא זו כתב לא רצה כו' ותפס כו' משמע דכבר תפס ואילו לקמן גבי ת"ח כתב ז"ל ולא מגבינן ביה אלא אי תפס וכו' משמע דה"ק לא מגבינן ביה אלא מניחים השטר בידו כדי דאי מצי תפיס היום או מחר יתפוס ותו לא מפקינן מידיה ואף דלא כ"ר שם בהדיא דלא מקרעינן לשטריה מ"מ נלמד ממילא ממ"ש דאין אנו חושדין אותו כו' ואי הוה מפקינן לשטריה מידו אין לך חשד גדול מזה כנ"ל ביאור דעת רבינו ולא כמ"ש ב"י ועד"ר: אבל אם לא טען כו' או אם טען השבע כו' הנ"ל קאי ואע"ג דכבר התחיל רבי' בזה וכתב כל זמן שלא יטעון כו' מ"מ חזר וכתבו משום דכתב אי טען השבע משביעינן בנק"ח וקשה א"כ מה בין זה לפוגם שטרו ומש"ה סיים וכתב דהחילוק שביניהם הוא באם לא טען וכו' וכן הוא בהדיא שם בגמרא וגם י"ל דחזר וכתבו ללמדנו דאי לא טעין לא טענינן ליה להשביעו אפילו היסת והראשון עיקר:
כתב הראב"ד כו' כ"כ בעה"ת בשמו בשכ"א ויש לתמוה מה חידש רבינו כאן בהבאת דבריו הא כבר כתב בר"ס ע"ט דין מוחזק כפרן דל"מ ביה אפילו עדים מעידים גם כן שפרעו ואף אם חזר ופרעו אינו יכול להשביעו שלא קיבל ממנו הפרעון ב' פעמים (מהני) [מה"ט] דכל האומר לא לויתי ואח"כ כתב שם בס"ה אפי' אם יאמר פרעתי אח"כ א"נ וא"צ לישבע לו בין הוכחש בעדים או בשטר או בכת"י וא"ל דכתב ל' הראב"ד ללמדנו דיכול להחרים דזהו פשוט וי"ל דבא ללמדנו דל"ת שאינו מוחזק כפרן אלא דוקא בכה"ג דאיירי ביה התם שתבעו בתחלה בלא שטר ואמר להד"ם אבל היכא דתובע בתחלה ע"י שטר ואמר להד"מ סד"א דמצי לחזור ולטעון פרעתיך ולתת אמתלא לדבריו שגם מתחלה היתה כוונתו כך ומה שאמר להד"ם כוונתו היתה מעולם לא אמרתי לכתוב שער על הלואה זו או שאומר יראתי בתחלה לטעון פרעתי שאז היה המלוה נאמן בשבועה על שטרו מש"ה טען להד"ם ומוויף השטר וסבר דלא ימצא עדים לקיימו והשתא דקיימו טוען האמת והו"א דנשבע לדבריו לענין זה דלא לישקול מלוה אלא בשבועה קמ"ל דהוחזק כפרן וממילא נשמע דגם פרעתיך אח"כ לא מצי טעין וכמ"ש בסימן ע"ט וק"ל: ומ"ש ובאו עדים אותן שנתקיים השטר על ידם הן שהעידו שהם עצמם חתמו על השטר או שמכירין ח"י העדים:
שאלה לרב אלפס כו' גם זה בבעה"ת שנ"א גם דין שאח"ז דבעינן שיטעון טענת ברי כו' ואם יורשי המלוה מוציאין השטר כו' שם: תשובה כו' ר"ל אף שנתבע זה שאמר לב"ד מה חייב לי ר"ל מה שחייב לי תפסקו עליו אין שומעין לו לומר למלוה השבע לו אלא מכח שטר המקוים שבידו אומרים ללוה פרע: ואם כו' שאין אנו חושדון אותו בכלל זה אי נמי דלא מקרעינן לשטריה כיון דאין חושדין אותו אלא שאמר אין ביד הב"ד לעשות מעשה להגבות לו השטר אבל אם תפס מעצמו תפיסתו תפיסה וכמש"ל בסמוך ע"ש: חזר הדין לכמו שהיה הכי פי' דר"ל דאם טען הלוה לישתבע לי משביעינן ליה ולא חיישינן לזלזול כבודו כיון דגם הלוה הוא ת"ח וע"כ אחד מהם הוא שקרן וק"ל על טעמו דא"כ יותר מסתבר שלא להזדקק לדינייהו כלל כדי שלא יזלזל בכבוד א' מהם ולפי מ"ש בסמוך א"ש דהואיל שיש לחוש שיתפוס משל נתבע שהוא ג"כ ת"ח יכול לומר אישתבע לי עתה או החזיר לי שטרי ומש"ה צריכין להזדקק להם וק"ל:
אפילו אם גם המלוה משיב א"י אם פרוע הוא אם לא ר"ל אף דקי"ל דאם המלוה טוען א"י אם פרוע אם לא צריך להחזיר לו שטרו דהי"ל לידע כו' וכמש"ר סימן נ"ט שאני התם שהלוה טוען ברי שפרוע הוא ולכן אין ספק מוציא מידי ודאי משא"כ הכא שגם הלוה טוען שמא וק"ל:
לפיכך נוטלים היורשים בלא שבועה ס"ל דלא תקנו חז"ל שבועת שלא פקדנו אלא היכא דבא לגבות היורשים מיורשים דלוה דטענינן להו אי הוה אביהן קיים דלמא בירר שפרע שטר זה משא"כ כשהלוה לפנינו ולא מברר מידו ורב שר שלום ס"ל דאדרבא לא תקנו שיכולים לגבות בשבועת דלא פקדנו אלא כשבאו לגבות מיורשים דלוה ומשום דהן אינן טוענין ברי דפרוע הוא וגם הב"ד לא מצי למיטען עבורן ברי וכיון דאיכא שטרא ביד יורשי המלוה המראה דלא נפרע מש"ה גובין בלא שבועה משא"כ כשהלוה חי וטוען ברי שפרעו והן אינן יכולים לטעון ברי שלא נפרע והרי"ף והרמב"ם ס"ל דלא חלקו בשבועה זו וק"ל:
טען המלוה כיון שיש לי לישבע תאמרו ללוה כו' כ"כ בעה"ת שם ובשער ב' והרא"ש בתשובה ולקמן סימן צ"ג הביאו רבינו ומשמע דהב"ד אין טוענין לו זה ועד"ר:
ואם לאחר שבאו ב"ד להשביע כו' בבעה"ת שער ב': צ"ע מי ישבע תחלה אע"ג דכתב בסמוך שאין המלוה צריך לישבע עד שיביא המעות היינו היכא שיש לו מעות: הלוה יאמר לא אשבע שמא לא ישבע המלוה כו' ממה שלא סיים כאן ונמצא שנשבעתי לבטלה כדמסיים בטענות מלוה משום דהכא א"צ לזה הטעם אלא משום שאינו רוצה שיהא יודע בבירור שאין לו:
וכתב הרמב"ם שהלוה ישבע מיד כו' סברתו בזה הוא כיון דהשטר הוא בשלימותו ובטובו צריך הלוה לשלם או לישבע שאין לו אלא שאנו דנין שקודם שיגבה צריך התובע לישבע ע"ז מסיק וכ' וכשתשיג ידו ויתן כו' וכאילו אמר עד שעה שיתן אין ללוה עליו כלום והמלוה בדין תבעו בשט"ח ומש"ה צריך לשלם או לישבע ובזה מיושב למה הוצרך לכתוב הא דוכשתשיג ידו ויתן דישבע המלוה וק"ל: וכשתשיג ידו ויתן לבעל חובו כו' פי' ויוכל ליתן לבעל חובו: והתובע אינו חייב שבועה כו' א"ל פשיטא דאם אינו רוצה התובע ליטול מי יכריחנו לישבע שבועה די"ל דקמ"ל דאין הלוה יכול לימר למלוה השבע לי שאינו פרוע או החזיר לי שטרי שאיני רוצה שתתפוס אח"כ ממוני ובלאו ה"נ לא ניחא לי דליפשו עלואי שטרי חנם:
היה המלוה חשוד כתב הרמב"ם כו' בפ"ב מטוען כ"כ. ומכאן עד סעיף י"ו הכל שם בבעה"ת שער כ"א: והרמ"ה כתב שנוטל בלא שבועה כיון כו' ודוקא כאן שהשטר בידו ס"ל דנוטל בלא שבועה אבל בשאר נשבעים ונוטלים כגון נגזל ונחבל וכיוצא בהן דס"ל דהנתבע נשבע היסת ונפטר חוץ משכיר שבע"ה נשבע כעין של תורה ונפטר וכמש"ר בשמו בסי' צ"ב ס"י והא דלא כ"ר כאן דעת הרי"ף כמ"ש בשמו סי' צ"ח ובא"ע סי' צ"ו כתבתי טעמו בדרישה ע"ש: והכי מסתברא עד"ר:
כיון ששבועה חמורה היא והא דלקמן סי' פ"ז סי"ז גבי שבועת השותפין דהוי נמי (שט"ח) [ש"ח] יהיב רבי' טעמו מפני שטוענו ספק כו' ה"ט דהייתי אומר כיון שאינו טוענו בברי אלא שתקנת חכמים היא שיכול להשביעו לכל הפחות יהא בו כח להפכה מש"ה הוצרך לומר טעם אחר כיון שטוענו ספק וע"ל סימן הנזכר בדרישה שם הארכנו וכתבתי שם שרבי' ס"ל דבלא טעם שבועה חמורה אין אנו יכולין להפך בנשבע ונוטל כי דוקא מנתבע לתובע כדי לאוקמי ממונא בדוכתיה יכולין להפך ולא מתובע לנתבע לאפוקי ממונא ועמ"ש שם בשם הר"ן והרי"ף: אין שומעין לו להפכה פי' (בע"ה שלא נתבע) [בע"כ של הנתבע]:
שאיני רוצה בתקנה זו לקמן סי' פ"ז ס"ך כ"ר בשם הרמב"ם דכן הדין בכל הנשבעים ונוטלים: הריני מהפכה עליך ואין התובע יכול לחזור ולהפכה על הנתבע דלעולם אין מהפכין אלא פעם אחת וק"ל. ולפי מ"ש לקמן סי' פ"ז לדעת רבי' לק"מ דהא אין מהפכין מתובע לנתבע:
או השבע וטול או הוציאני מכלל החרם והא דכתב רבי' בסי' פ"ז סל"ו בשם הרמב"ם ז"ל מי שנתחייב שבועה בין של תורה בין של דבריהם אפי' היסת יש לו להחרים חרם סתם קודם שישבע על מי שטוען עליו דבר שאינו כדי להשביעו חנם ויענה המשביעו אמן עכ"ל וא"כ מה ירויח הלוה באמרו השבע וטול ואינני רוצה לקבל עלי חרם הא קודם שישבע יצטרך לקבל עליו חרם תחלה וא"ל דלא תקנו כן אלא מנתבע לתובע ולא מתובע לנתבע דהנתבע יכול לומר אני יודע שאיני חייב לך ואתה תובעני על לא דבר לכך השבע וטול ואינני רוצה לקבל עלי חרם שהרי כאן מיירי שמוציא עליו שטר והשטר מורה שהאמת עם התובע ועוד שהרי מדברי הרמב"ם מוכח שגם מתובע לנתבע צריך לקבל עליו חרם מדכתב בין של דבריהם אפילו היסת ושאר שבועות של דבריהם בלא היסת ושותפין נשבע התובע וקאמר נמי דמטיל חרם קודם שישבע על הנתבע שכנגדו וכ"ש הכא דאיירי שיש שטר ביד התובע וי"ל דא"צ לקבל עליו חרם אלא א"כ יקשור עצמו התובע תחלה לישבע בודאי וכאן איירי שיודע הלוה דהמלוה ודאי לא יצטרך לקבל עליו חרם תחלה גם י"ל דמאחר דלמדנו כאן דא"צ להוציאו מהחרם מש"ה פסקו גם שם דמצי להטיל חרם ודוק:
ואם יצא הלוה כו' אף שכבר כ"ר סימן ע"א סי"ח חזר וכתבו כאן לאשמועינן דאפילו בחרם זה שכל עיקרו בא משום הלוה הוי דינא הכי משא"כ לעיל דאיירי שנתן סתם חרם בציבור ואחד לא רצה לשמוע החרם והא דלקמן סימן פ"ז כתב שיהיה בב"ד ושיענה אמן התם החמירו עליו כדי לאפרושי משבועה וכמ"ש שם והיותר נראה דשם נשאר שם המשביע ועומד על השבועה לשמוע אם עושה השבועה כתקנה מש"ה אמרינן לו כיון שאתה בכאן אין לך למנוע מלענות אמן משא"כ בכאן ולעיל בסימן ע"א דשם אינו רוצה להתעכב ולהיות שם בשעת החרם כי אומר שיש לו עסק ע"ז אומר שאין אנו מכריחין אותו להתעכב שם בשביל עניית האמן וזה ברור. שהרי אין בחרם לא הזכרה ולא אמן לשון הזכרה כמו אזכרה באלף ובס"י מצאתי כתוב אזכרה ור"ל שאין בו שם אדנות וכן משמע בבעה"ת שער כ"א שכתב שם שאין בו לא שם ולא אמן ולפ"ו צ"ל דמ"ש במישרים נ"מ ח"ה ז"ל שבועת היסת אינו כולל בס"ת אלא שמחרים בשמו וחרם סתם אינו לא בס"ת ולא בשמו אלא סתם ע"כ דכוונתו ג"כ ולא בשם דאדנות ור"ל אילו היה בו אזכרה ושם אלהות היה צריך להיות שם כמו שמצריכין להיות גבי שאר שבועות אף כשהן מפי הדיינין דהדיינין אומרים והוא עונה אמן וכמ"ש בסימן פ"ז סל"ז ע"ש ולאפוקי מהמפרשים מ"ש במישרים ולא בשמו דר"ל ולא בשמו של זה שמקבל עליו החרם וכן מפרשים ל' הזכרה שכ"ר וז"א דהא הבעה"ת סתם וכתב שאין בו שם ורבינו העתיק לשונו ושינהו לכתוב אזכרה ללמדנו דשם ר"ל אזכרה ועוד דהא התחיל לכתוב דאומר התובע דיחרים סתם והיינו פשיטא בלא הזכרת שמו דלוה ולא הוה צריך לאמרו ועוד דהא כ"מ שמו דומיא דס"ת קאמר וק"ל:
ואם אין הלוה טוען פרוע כו' עד כתב הרמב"ם כו" בפי"ד מהל' מלוה כ"כ ע"ש וממ"ש הרמב"ם והלה טוען שטר מזויף הוא כו' עד יש מי שהורה כו' מוכח דס"ל דלמ"ד דיכול להשביעו צריך לישבע שאינו מזויף אף שהשטר מקוים כי יאמר שמא דקדקת וזייפת והטעית הב"ד ונ"מ בזה דאפי' למ"ד אם עדיין הוא בתוך זמנו דאין משביעין בנק"ח אפי' כשבא לגבות מהלוה עצמו (כמש"ר בסי' ע"ח) כשטוען פרעתי מ"מ כשטוען מזויף הוא ומזויף גם הזמן משביעין אותו ודוחק: ומ"ש אלא ישלם אפי' אין בו נאמנות ואח"כ יטעון על המלוה כו' ונ"מ דאילו היה צריך לישבע מתחילה היה צריך לישבע שבועה דאורייתא כדין נשבע ונוטל אבל אם יטעון אח"כ יפטור נפשו בהיסת וזהו שסיים ואם כופר ישבע היסת ויפטור ועיין מ"ש בסמ"ע בישוב דברי מ"ו ר"מ דל"ת ממ"ש כאן אמ"ש בי"ד סימן קס"ט ע"ש ודוק: ואם טוען הלוה מחלת לי כו' כ"כ בעה"ת בשער כ"א: אבל מחילה כו' וחשוב כמו פרעון לפיכך כולי פירוש לענין זה חשוב כפרעון שאינו עוקר השטר ועדיפא נמי מפרעון דאפילו נאמנות ל"מ נגדו וכדמסיק וכה"ג יש לפרש בסמוך גבי תנאי:
ובכל ענייני חוב זה פי' כל גירעון וכל מה שחב לשטר זה האמנתיהו עליו נגדי: ועדיין יש לפקפק ז"ל מ"ו ר"ש נ"ל דוקא בזה הלשון יש לפקפק אבל אם פריש כל מילי להדיא פשיטא שמועיל בלי ספק ודוק:
טען הלוה כו' כל וה מבע"ה שכ"א וז"ל אם כתוב בשטר שנעשה בלי שום תנאי ושיור בעולם כו' ואף אם אין כתוב בשטר אלא בלא שום שיור בעולם אף בזה כתבו חכמי נרבונא דאיתיה לתנאי בכלל שיור כו' עכ"ל ונלמד מדבריו דמש"ר אם כתוב בו שנעשה בלא שום תנאי ובלא שום שיור ר"ל או בלא שום שיור וכ"כ בש"ע: ומש"ר ואם אינו מפורש בו שבלא שום תנאי היה ר"ל וגם בלא שום שיור אינו מפורש בו כנ"ל בב"ה וגם מוכח דאע"ג דהבע"ה ורבינו כתבו בלא תנאי ושיור בעולם דל"ד כתבו בעולם אלא אפי' בלא בעולם נמי דינא הכי מדכתבו אח"כ ז"ל ואם אין מפורש בו שבלא שום תנאי היה כו' ולא הזכיר בעולם וכעין זה כתבתי אל' ב"ה שהביא רבינו לעיל בסי' ע"א סי"ג ע"ש. שהרי אינו עוקר כו' פי' מיד אלא לאחר זמן ול"ד לאמנה ורבית דעקרינן לשטרא מיד שם בבע"ה ור"ל מיד בשעה שאומר שאמנה (לאו) רבית היה אין תקנה להשטר משא"כ כשאמר שנעשה עה"ת דכשלא יקוים התנאי שטר גמור הוא (אצ"ל) [וצ"ל] דמ"ש מיד ר"ל שנתבטל מעיקרו:
שאין אומרים כו' כתב מור"ש ז"ל הדין הזה רחוק בעיני והשגתי עליו פ"ב דכתובות עכ"ל ועיין בד"מ שיש חולקין בזה והאריך שם בדיני מגו עיין שם וע"ל סי' ע"ב סי"א בדרישה: נשבע הלוה היסת ונפטר דהוי כשאר מלוה ע"פ והמלוה מחזיר לו השטר ועמש"ל מזה ס"ס כ"ט וס"ס מ"ו ובר"ס ע"ה:
אבל אינו נשבע ש"ד כו' פי' לאפוקי מסברת הרמ"ה שכ"ר ס"ס מ"ו בשמו שצריך לישבע ש"ד להכחיש העד שאמר אינו תנאי וחלק רבי' גם שם עליו ע"ש שכתבתי טעם פלוגתתן:
וכל אלו הטענות כו' פי' ואע"פ שכבר כתב רבי' דין זה לעיל בסמוך בשם הרמב"ם מ"מ איידי שהעתיק ל' התרומות שכל הדברים מסעיף י"ח ע"כ הועתקו משם לא חש מלהעתיק גם סוף ל' זה גם יליף מיניה שכן הדין בטענת תנאי ומחילה שלא הזכירם הרמב"ם בדבריו ובע"ה כללם בלשונו שכ' וכל אלו הטענות כו': ומ"ש או לא לויתי ר"ל כתבתיהו ללוות ולא לויתי רק ממני נפל ומצאתהו וכמ"ש בר"ס זה ואתנאי ומחילה קאמר התם לפני זה וק"ל:
טען הלוה וכו' פי' טען הלוה שחציו פרוע ואחר שהודה בחציו באו העדים והעידו שכולו פרוע דאל"כ הו"ל כמשיב אבידה וכדמוכח בסמוך ועד"ר: נשבע וגובה מחצה כו' לשון הגמרא נקט כמ"ש בדרישה ופי' נשבע הלוה ש"ד כדין מ"מ וגובה המלוה המחצה שהודה ובספרי הטור המדויקים כ"כ בהדיא נשבע הלוה וגובה המלוה מחצה. וכתב ב"ה שהראשונים הקשו כו' עיין בב"י ס"ס זה שהביא לשון בע"ה ומה שהקשה עוד בע"ה והתוס' תירצו כיון דמ"מ השטר אינו מתקיים אלא ע"פ הודאתו (פי' דאי לא הודאתו לא היה גובה בו כלל כיון דהעדים מעידים שהוא פרוע (והוא קאמר דפרע מחצה ע"ש) ועד"ר: ולא חשיב כמשיב אבידה פי' לא תימא כיון שרואה עדים לפניו שאמרו שפרע כולו והוא עומד בדיבורו לומר לא פרעתי אלא המחצה הוא דומה להא דלקמן סי' פ"ח סל"ג ובסי' מ"ב סי"ז מלוה אומר ה' ולוה אומר ג' דא"צ הלוה לישבע משום דהוי כמשיב אבידה דאי בעי לא אמר אלא ב' והשטר שכתוב בו סלעין סתם מסייע ליה דשאני הכא שלא הודה אלא מפני השטר שעליו ובגמ' והאשר"י כ' מפני העדים וכמ"ש לשונו ופירושו בדרישה וכאן בפרישה אכתוב פי' אחר ואומר מאחר שהרי"ף והרמב"ם וב"ה ורבי' שינו וכתבו בשטר דגירסתן כן היה בגמ' ור"ל כיון דהודאתו היתה מתחילה קודם שבאו העדים ואז היה השט"ח נגדו ולא היה יכול להעיז. ולפ"ז לא הוצרך הגמ' ורבי' לומר דלא הוה משיב אבידה מפני שהודה מכח השטר אלא מכח דאין אדם יכול להעיז פניו לכפור הכל אלא מפני שטעמו של ר"ע דאמר דגבי סלעין הוה משיב אבידה ולא אמרינן דלא היה יכול להעיז נגד התובע דאמר חמש הוא מפני שהש"ח שכתוב בו סלעים סתם מסייע ליה אי אמר דלא לוה אלא שנים ומש"ה קאמר דכ"ע מודו בזה דלא היה משיב אבידה כיון דכאן ל"מ דלא מסייע ליה השטר אלא אדרבה השטר הוא נגדו ועד"ר שם כתבתי פי' אחר שגם רבי' בשיטת הגמרא והרא"ש אזיל שכתב בהן עדים ולפי פשוטו נראה מ"ש כאן יותר ודו"ק: