אין מודה מקצת כו' פרק הדיינים דף ל"ט ילפינן מדכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו' וכתיב בתריה אשר יאמר כי הוא זה דלשבועת מ"מ בעינן כסף דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כלים דבר חשוב (כ"כ התוס' דקיי"ל כוותיה חשיבות ג"כ מכלים נפקא וכמ"ש בדרישה ע"ש) דסתם כלי ש"פ ואפילו אין בו ש"פ מ"מ יש בו חשיבות גדול שראוי לעשות בו מלאכה גדולה אף כסף דבר חשוב והיינו מטבע של כסף ואין מטבע של כסף שבתורה פחות ממעה שהוא גרה כדמתרגמינן עשרים גרה עשרין מעין ש"מ דבעינן ב' מעין כסף לשבועת מודה מקצת והיינו ע"כ לכפירה דאי לתחלת הטענה כסף דכתב רחמנא ל"ל הא מצינו למילף הכל מכלים אלא אם אינו ענין לתחלת הטענה תנהו לכפירה דבעינן שכל המ"מ יהיה כופר בב' מעין ועד"ר שכן נתבארו דברי רב דקיי"ל כוותיה בהאי:

הוא משקל חצי שעורה כר עמ"ש בא"ע סימן ס"ו ובי"ד סימן ש"ה לפי מ"ש מ"ו ר"ם בי"ד ריש סימן ש"ה דחמש שקלים דפדיון הבן דהם עשרים דינר עולים ב' זהובים נמצא פל דינר אינו אלא ג' גדולים וב' מעין שהן שליש דינר הוא גדול ומעה הוא חצי גדול וכסף דפדיון הבן הוא כסף נקי דהרי הוא דאורייתא ועוד דשם בי"ד סימן ש"ה כתב דה' סלעים עולים לי"ט מאות ועשרים שעורות כסף והוא הוא החשבון שכתב כאן שב' מעים הם ל"ב שעורין כסף נקי וגם (לב') [לד'] דהיינו ששה מעין שהוא דינר עולה לצ"ו שעורין ועשרים פעמים צ"ו שהן עשרים דינרים שהוא ה' סלעים עולה לי"ט מאות ועשרים שעורים כסף נקי. ולפי זה פרוטה דהוא חצי שעורה אינה אלא שמינית מבפעני"ק ששמונה מהן עולין לגדול שמעה הוא ב' פונדיון וכל פונדיון שני איסרים וכל איסר הוא שמונה פרוטות נמצא שבמעה אחד הן ל"ב פרוטות ומעה הוא חצי גדול ובחצי גדול אין בו אלא ד' פעניק נמצא שכשתחלק הפעניק לח' חלקים יעלו בידך ל"ב שמינית כמנין ל"ב פרוטות שבמעה והן ל"ב חצי שעורות וק"ל ועיין מ"ש בסמ"ע ע"ז דהכסף בזמנינו נראה לעינים דנתייקר מערך חשבון הנ"ל ממילא עולין יותר פעניק ושאר מטבעות בשקל וסלעים ואם בא לפדותו צריך ליתן יותר מדרייאר בדינר. אם לא שהפדיון הוא בכסף צרוף בעינו דלא היה צרוך ליתן בפדיון כ"א כפי ערך הנ"ל:

אבל תבעו ב' כלים כו' שם דף מ' טענו ב' מחטין והודה לו באחד מהן לכך יצאו כלים להתחייב עליהם בכל שהוא דלא הוה ליה למיכתב כלים וא"ת איצטריך לאשמועינן מה כלים שנים ודבר חשוב כו' אכתי הו"ל למכתב כסף או כספים מ"ש כלים דנקט אלא לומר לך דבכלים כל שהן אית בהו דין מ"מ: ומ"ש לא בעינן שיהא בא' מהן שיעור כפירה והודאה הודאה ל"ד קאמר שהרי בסמוך כתב בשם הרא"ש דבעינן שיודה בכלים ש"פ ואין לך הודאה שתהא שיעורה יותר מפרוטה אלא ה"ק תבעו שני כלים והודה לו באחד מהן ובאחד מהן כפר השני שהוא כופר א"צ שיהא בו דין כפירה והודאה דעלמא דתיהוי ככפירה ב' מעין ז"א צריך בכלים לכ"ע אלא למר בכל דהו ולמר בפרוטה סגי ובס"א ליתא לתיבת באחד אלא ה"ג לא בעינן שיהא בהן וא"ש טפי: וא"א כתב דאף כלים כו' שלא תהא פחות מש"פ וכ"כ הרמב"ן וטעמו דאע"ג דאמר שמואל דבכלים מתחייב בכל שהוא מ"מ מדאמרינן מה כלים חשוב כו' אינו פחות מש"פ ועוד דהכי איתא בהדיא בירושלמי א"ר חנינא והן (פירוש מחטין) שוות שתי פרוטות שתהא טענה פרוטה והודאה פרוטה והביא עוד ראייה מדאמרינן בהזהב דאין ב"ד נזקקים לפחות מש"פ וכ"ע מודו בהא בתחלת דין (וכמ"ש לעיל סימן ו') ואם אתה אומר שמשביעו על כלים שאינו ש"פ נמצא שב"ד נזקקים לפחות מש"פ ודעת רבי' האי והרמב"ם דהא דאין ב"ד נזקקים דוקא בממון ולא בכלים והא דילפינן שיהא דבר חשוב לאפוקי שברי כלים או מרונקא דהיינו כלי גללים עיין ברי"ף ורא"ש:

אפילו אינו שוה שני מעים פירוש הכלי:

אפילו לא כפר אלא בפרוטה מימרא דשמואל שם [ועיין בב"ח]:

ובשבועת שומרים איכא פלוגתא כו' עד ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל טעמו דהרא"ש דהא עיקר קרא דכי יתן כו' דמפקי מיניה דצ"ל בכפירה ב' מעין בשומרים הוא דכתיב ונלמד מיניה דאם טוענו שהפקיד בידו דבר שהוא פחות מב' כסף והנתבע משיב שנגנב מידו א"צ לישבע לו שבועת השומרים ואע"ג דאמרינן ע"פ כתיב כאן ומוקמינן מאי דכתיב בההוא פרשה כי הוא זה אמלוה לאו כלום הוא דהא לא אמרו עיקור פרשיות כתיב כאן אלא עירוב וכוונתם דקאי כי הוא זה גם אפרשה דהלוואה וכ"ש אפקדון דכתיב ביה היכא דשייך והיינו תבעו שהפקידו מנה והנפקד משיב לו שלא הפקיד בידו אלא נ' ואותן נ' הן בידו ליתן לו לאפוקי אם טוען שהנ' שהפקיד בידו נגנבו דאז חייב לישבע שבועת שומרין דהיינו ש"ד אפילו בלא מ"מ ואם כופר לו הכל ואומר שלא הפקיד בידו כלום אינו חייב לישבע לו ש"ד וכמש"ר בשם ר"י והרמב"ם בסימן פ"ז סי"ז ע"ש. והחולקים עם הרא"ש בזה ס"ל דכיון דפרשת שומרים איירי שטוען הנפקד שנגנב או נאבד הפקדון מידו וחייבתו תורה אטענתו אפילו אומר שנגנב כולו מידו וע"כ צ"ל דכי הוא זה דכתיב בפרשה לא קאי אעניין המפורש שם אלא צריך לעקרו ממנו ולומר דקאי אענין אחר כן נאמר דהא דכתיב בפרשה כסף או כלים ונלמד ממנו דצריך שתהיה הטענה ב' כסף ופרוטה לא קאי אענין הפרשה דאפילו הפקיד בידו ש"פ והוא טוען שנגנב מידו צריך לישבע שבועת שומרין שכדבריו כן הוא וצ"ל דיש קצת ראיה לדבריהן דהא לרב דקיי"ל כוותיה ונלמד מכסף וכלים שתהא תביעתו לפחות ב' כסף ופרוטה והוא יודה לו בפרוטה ויכפור בשתי כסף ולשבועת שומרין בודאי א"צ לכ"ע שיתבענו גם בפרוטה אלא בב' כסף והוא יכפור ויאמר שנגנבו מידו הרי לפנינו ראיה דלא קאי אענין הפרשה ודוק ובזה שכתבתי נתיישב לשון הרא"ש דפרק הדיינים ורבינו העתיק כאן ל' הרא"ש בקיצור ולקמן ר"ס צ"ג ובסימן פ"ז ס"י העתקתי לשון הרא"ש באריכות ע"ש בדרישה ובמ"ש שם נתיישב דל"ת מדברי ר' ישעיה שכ"ר כאן בשמו דבש"ה בעינן כפירת ב' מעין ושם בשבועת שמא ס"ל דבכפירה כל דהו סגי וכתבתי דר"י מדמה שבועת שמא דשותפים לשבועת שומרין דהכא דשניהן הן תביעות ספק וס"ל כמ"ד דגם בשבועת שומרין לא בעינן כפירת ב' כסף אלא בשניהן בפרוטה סגי וכל דהוא דנקט ר"ל לאפוקי ב' כסף ע"ש ודוק: דכל דתיקון רבנן כו' פי' והם תקנו שבועת היסת במקום מ"מ: אפילו על ש"פ והכי מסתברא דכיון דתיקון רבנן הך שבועה להציל עני מיד גוזלו סברא הוא דבכל גווני תקנוה אפילו בש"פ כיון שהוא ממון והמפרשים כתבו דמסתבר טעמא דר"י מדלא הזכיר חילוק זה כשהזכיר החילוקים שבין ש"ד לשבועה דרבנן ואי משום הא לא איריא די"ל דלא מנה שם כ"א הדברים שביניהם אחר שיש כאן חיוב שבועה כל חד לפי דינו ולא איירי שם במה יתחייב בשבועה דומיא דהכי כתבו הרא"ש והר"ן (העתקתי ל' שם בסימן פ"ז) דמה"ט לא מנה אנקוטי חפצא דליכא בש"ה משום דהתם לא בעי על תיקון השבועה אלא נפקותא לענין דינא ואף שיש בזה נפקותא לדינא דחיוב שבועה מ"מ לא איירי שם אלא בנפקותא דבינייהו לאחר שנתחייב כל חד שבועה לפי דינו וק"ל. ועי"ל דאיך ימנה זה בחילוק דבין ש"ד והא בש"ד דעד א' מכחישו ג"כ לא בעינן כפירת ב' מעין וק"ל:

עד שיודה ממין הטענה ילפינן מדכתיב כי הוא זה דהוי סגי בחד מינייהו בהוא או בזה אלא ללמדך שיהת זה ממינו של זה: והודה לו בלתך שעורים פטור עיין בב"י שמחק מילת שעורים והגיה קטנית ול"נ שאין למחוק גירסת הספרים אך להוסיף קטנית וה"ג והודה לו בלתך שעורים או בלחך קטנית וקאי שעורים אתבעו חיטין וקטנית אתבעי תבואה. ולהב"י דגרס קטנית במקום שעורים לחוד קשה דאצל טענת חיטים הול"ל רבותא אפי' הודה לו בשעורין שהוא מין תבואה ג"כ אלא שאינו מין חיטים. ובמשנה לא נזכר שעורין משום דאיירי שתבעו תבואה ע"ש. ובסיפא בפירות רבותא קאמר דאפילו שעורים מיחשב מין הטענה כדאמרינן בנדרים שהנודר מפירות אסור בכולם וכתבו רבינו בי"ד סי' רי"ו וקטנית שאינו תבואה פשיטא טפי דהוי בכלל פירות ומתני' דנקט בסיפא קטנית ל"ד נקט אלא איידי דרישא. ומ"ש במשנה הנ"ל וגם רבינו לתך קטנית או שעורים ל"ד דה"ה אם הודה לו בכור שעורים או קטנית פטור דהא הו"ל כטענו חיטים והודה לו בשעורים אלא כיון שמדין מודה מקצת איירי לפני זה מש"ה כתב ג"כ דין זה בל' זה. ואח"כ מסעיף י"ז והלאה כתב דין טענו בחיטין והודה לו בשעורין וק"ל:

לפיכך אם לא תבעו כו' ר"ל הואיל שצריכים שיודה ממין הטענה ואם תבעו בדבר שכולל הרבה דברים והודה בדבר אחד מהם מפורש חשיב ממין הטענה לפיכך אם לא תבעו במנה אלא א"ל שוה מנה יש לי בידך הוי ממין הטענה:

ה"ג ב"י ומ"ו ר"ש וגם רא"ף אבל אם תבעו מנה מדבר מסויים והודה לו בשוה חצי מנה לא חשיב כו' ואין אנו מוכרחים להגהה זו דחצי מנה כו' דהא רבינו לא נחית השתא אלא לפרש דתבעו בדבר מסויים והוא הודה לו בשוה לא הוי ממין הטענה וממילא נשמע דכי תבעו מנה והודה בחצי מנה בכה"ג דלא מקרי מודה מקצת אלא כיון דרבינו איירי עד הנה בדין מ"מ מש"ה הגיהו כן וכמ"ש לפני זה דמש"ה נקט המשנה ורבינו לתך. והא דכתב דהודה לו בשוה חצי מנה אע"ג דסתם מנה ג"כ היינו שוה וכדמסיק רבינו י"ל דלא אמרינן כן אלא כשתבעו במנה סתם אבל כשהתובע פירש דבריו שתבעו במנה מסויימת והוא מודה בסתם בחצי מנה הסברא נותנת דמאותו מין מסויים שתבעו מנה מודה לו בחצי מנה ול"ד לתבעו מנורה גדולה והודה לו בקטנה דהא מנה מסויימת בכללו נמי הוא שתבעו בק' זהובים במטבע ידועה והוא הודה לו מאותן מטבעות החצי וק"ל ועד"ר. ורבינו כתב ג' בבות על סדר נכון שבתחלה כתב דאם תבעו שוה מנה דאליבא דכ"ע כל מה שיודה לו הוי מין הטענה אפילו אם תהיה ההודאה בדבר מסויים ואח"כ כתב דתבעו מנה בדבר מסויים והודה שוה חצי מנה שהוא לכ"ע שלא ממין הטענה ואח"כ כתב הבבא דפליגי בה רב ושמואל דהיינו תבעו דינרים ופסק כרב דאמר כל מה שיודה הוי ממין הטענה וכתב עלה שזהו דוקא בתבעו דינרים שהלוהו כו' והוא מדברי הרא"ש ואח"כ כ' תביעת דונר זהב זהוב ותביעת ק' דינרים ממטבע פירוש דשניהן הן תביעות בדוקא ואפילו הכי לרש"י בשניהן חייב ושקיי"ל דלא כרש"י בשניהן וע"ד שנתבאר בדרישה ודוק:

כאילו תבעו שוה דינר לפי שאדם עשוי לשום כל דבר במטבע כדבסמוך: ובהלואה נמי דוקא קאמרינן כו' תיבת קאמרינן יתור ל' הוא וכאילו אמר ובהלואה נמי לא אמרינן אלא דוקא כשתבעו וק"ל: וכן תבעו דינר זהב זהוב פי' אפי' בהלואה לא חשיב שוה דינר והיינו דוקא לר"ח דבסמוך אבל לרש"י הוי שפיר מעין הטענה ובדרישה הארכתי ע"ש: ומש"ר ואפילו הודה לו במטבע של חצי דינר ר"ל אפילו הודה לו בחצי דינר זהוב והטעם דחצי דינר ודינר שלם כיון שמשונים בצורתן הו"ל ב' מינים ומש"ר ואפילו הודה לו במטבע של חצי דינר כ"כ לאפוקי מפירש"י דס"ל דלפי המסקנא גם לרב אמרינן כל מטבע חד הוא וכמש"ר בשמו בסמוך בתבעו ק' דינרים ממטבע כו' ומסיק רבינו גם שם וכתב דלר"ח לא מיחייב אפי' תבעו דינר זהב (ור"ל זהב זהוב וכמ"ש שם) והודה לו במטבע של חצי דינר זהוב וק"ל: תבעו מאה דינרים ממטבע פלוני ר"ל שא"ל חייב אתה לי ק' זהובים ממעות גדולים או דרייער עד"מ באופן שנראה שתביעתו היא דוקא אפילו הכי ס"ל לרש"י דחייב דשם מטבע חד הוא ועד"ר אפילו תבעו דינר זהב ר"ל דינר זהב זהוב שהוא דוקא וכמ"ש לפני זה ודוק:

ואצ"ל תבעו דינר וכו' ר"ל ג"כ דינר של זהב שמשמעותו דוקא כמ"ש בסמוך והוא הודה לו בכסף וק"ל:

ובכל הנך דפרישנא נמי כן הוא הגירסא בדפוס ב"י ור"ל וה"ה כל הני דחשבינן לפני סעיף זה דלא הוו ממין הטענה נמי דינא הכי דממ"ש לעיל לא שמעינן אלא שאם הודה לו ממה שאינו ממין הטענה דפטור משבועה דמ"מ אבל לא פירש דינו ועתה בבבא זו אשמועינן דינו שאם הודה לו דבר שאינו ממין הטענה לגמרי הן שיהיה שוה כדי כל תביעתו או כדי מקצתה: ומה שמסיק פטור אף מדמי השעורים לשון הגמרא נקט וה"ה באחריני דפטור אף ממה שתבעו: וטעמא דחשיב ליה כאילו הודה כו' כ"כ הרא"ש בסוף פרק המניח ודחה פירש"י ותוס' דכתבו דפטור משום דאמרי' דמחיל ליה עליהן ז"ל ותמיהני על סברא זו דמילתא דשכיחא הוא דיש לאדם כמה תביעות על חבירו ותובעו אחד מהם ומש"ה לא מחל שאר התביעות ועוד כו' עד הלכך נראה דרבה בר נתן איירי כעין מתניתין כגון שטוענו חיטין הלויתיך באותו יום ושעה ומשיב הלוה שעורים היו דמדלא תבעו שניהם כיון דנעשו בשעה אחת אמרי דמודי ליה שלא הלוה לו שעורים כו' ע"ש ור"ל דוקא כשתבעו חיטין שהלוהו ביום ובשעה והוא משיב לו שעורין היו דמשמעות תשובתו הוא לא הלויתני חיטין אלא שעורין ובאותה שעה היתה הלואתך וכיון דשמע תשובתו דאמר שעורים היו אז הול"ל לא כי אלא שניהן הלויתיך אז זא"ז ואני תובעך עתה חיטין תחילה ולזמן אחר אתבעך על השעורים מזה נראה דאודי לדברי הנתבע דלא הלוהו שעורין כלל כ"א חיטין לבד ובהודאה דוקא אמרינן דפטור משעורין ועל טענת חיטין נשבע היסת כשאר תביעה והודאה משא"כ כשאינו מזכיר התובע יום ושעה בהלואת חיטין ממילא גם הנתבע אינו משיב לו שעורים היו אלא משיב לו איני חייב לך חיטין כ"א שעורים בזה אין שייך לומר דמדלא השיב לו גם שעורים הלויתיך אודי ליה דאין בידו שעורים דכיון דאין מדרך בני אדם לתבוע כל תביעותיו בפעם א' לא חש עתה לתבוע השעורים ולתשובתו דשעורין (היו) אלא דן עמו על כפירת חיטין אם לא שתאמר דאף דאין כאן הודה מ"מ מתחילת תביעתו חיטין ולא שעורים נראה דמחל לו על שעורים וע"ז כבר כתב דאין (ראייה) מזה ראיה למחילה ודוק: אפי' יש לו עדים כו' ר"ל אע"פ שבודאי הוא חייב לו מאחר שהעדים מעידין כן וגם הנתבע אומר כן מ"מ פטור דהוי כאילו מחל ליה (ולהרא"ש הנ"ל הו"ל כאילו הודה לו) התובע השעורים ודומה לזה כ"ר בסי' ע"ה ס"י בשם הרמ"מ ועד"ר.

דאם איתא שהלוהו שניהן ר"ל אם איתא שבשעת תביעה חישב שתיהן להלואה גמורה ולא מחל על השעורים היה טוען שניהן לכאורה היה נראה דר"ל שאם כדבריו היה מזכיר שניהן בשעת תביעה והיה אומר הוא חייב לי חיטין ושעורים ועתה איני מבקש ממנו אלא חיטין ולפ"ז צ"ל דמה שסיים הרא"ש שאין אדם מוחל כו' אם לא תבע אלא א' פי' אם לא הזכיר אלא אחד ואין הלשון משמע כן וגם ל' הרא"ש פ' המניח משמע דר"ל כפשוטו שהו"ל לתבעו בשניהן כיון שנעשו כולם ביום אחד אבל באמת הסברא דחוקה מאוד ועמ"ש עוד מזה בסמוך:

אבל תפס אחר שהודה לו ל"מ כו' לכאורה נ"ל מסתימת ל' רבינו דמיירי אפילו אם תפס בלא עדים דלא שייך לומר דנאמן במגו דהוי מגו במקום חזקה דודאי מדלא תבע אלא חיטים לחוד מחל השעורים והשתא רצה לחזור ממחילתו. אבל הרא"ש נקט בלשונו תפס בעדים גם הנ"י כתב דכל דתפיס בלא עדים לעולם נאמן וגם מל' רבינו יש לדקדק כן קצת והוא מדכתב אחר זה ז"ל ויש מחלקים כו' עד אפי' יש עדים שתפס כו' ולא מסיק לכתוב דכשתפס אחר שהודה דלא מהני אפי' אין עדים בתפיסה וק"ל:

אבל איני שואלם כו' חייב לשלם אפי' לפי מה שכתבתי לעיל בסמוך בשם הרא"ש דכשיש לאדם כמה תביעות שנעשו ביום אחד דרכו לתובעו בפעם אחת היינו מן הסתם אבל אם מפרש ואומר איני תובע אלא אחד מהן שומעין לו וה"ה נמי אם חוזר התובע ומחזיק בטענתו ואומר לא כי אלא חיטין הלויתיך אפי' לא טענו שעה ויום ידוע מודה הרא"ש דאחולי אחיל ליה השעורים וכ"כ בהדיא ר' ירוחם נ"ג ח"ב: אין כאן הודאה ממין הטענה עיין בב"י מ"ש בשם הר"ן והגיה אין כאן הודאת מקצת הטענה וכן נראה מל' הרא"ש (וכמ"ש בדרישה) ולפ"ז צ"ל דמש"ר בשני אלו הדינים שהודה שעורים ותבעו חיטים ל' מימרא דרב ענן נקט דמיניה מסתעפים דינים אלו אבל לדינא ה"ה אם הודה לו בלתך שעורים והוא תבעו אח"כ כור שעורים והוא משיב אין לך אלא מה שהודיתי כבר נמי הוי דינא שמשלם לתך ונשבע היסת על השאר וכן בדין שאח"ז נמי אם תבעו אח"כ כור חיטין וכפר בהן נמי הוי דינא הכי שישלם מה שהודה ונשבע היסת על כפירתו אלא שגם שם נמשך אחר לשון הגמרא ולפי זה מש"ר בדין הראשון הואיל והודה לו בשעורים קודם שיתבע החיטין פי' קודם שיתבע אף החיטים דהא בהואיל זה משמע דבא ליתן טעם למה אינו חייב לישבע ש"ד על המותר כדין מ"מ ואיך אמר הואיל והודה קודם שיתבע החיטין הא אם תבע החיטין קודם והוא הודה לו בשעורים גם כן לא היה מחויב לו ש"ד וכנ"ל אלא ר"ל קודם שיתבע אף החיטים דודאי אם תבעו תחלה שניהם והודה לו באחד מהן הו"ל דין מ"מ ועד"ר שם כתבתי יישוב לגירסא שלפנינו וא"ש מ"ש שתבעו חיטין וגם זה דמשלם אף החיטין: וי"א דבהך כו' כ"כ המ"מ בשם הרמ"ה ול' מ"ו ר"ם בש"ע וי"א דבהנך נמי כו' משמע דס"ל דגם בדין קמא דקדם הנתבע ואמר שעורין יש לך בידי כו' יש לחלק בין נתכוין להודות או לא וא"ל מ"ש דבדינים הללו כ"ר חילוק זה בשם י"א דמשמע דאיכא מאן דפליג ומ"ש לעיל סי"ז שכתב חילוק זה סתם והוא גמרא ערוכה וי"ל דדוקא לעיל הכל מודים דיש לחוש דמערים לעשות כן כדי שיפטר לגמרי מש"ד ומתשלומים אבל הכא דעכ"פ חייב לשלם מה שהידה ולישבע על מה שלא הודה ולא ירויח בערמתו אלא הקלת שבועה מדאורייתא להיסת לכן לא מסתבר כ"כ לחלק בזה בין כמערים או לא וק"ל:

תבעו חיטין והשיב כו' עד והרמב"ם כתב נשבע היסת שאינו יודע כו' דברי הרמב"ם פ"א דטוען וכתב שם המ"מ דמה שמחייב העיטור לצאת י"ש היינו שעורין וטעם פלוגתתן מבואר מהשגות הראב"ד שם בפ"א דטוען שכתב על דברי הרמב"ם הללו ז"ל זה אינו שאינו משלם שעורין והיינו דרבה בר נתן אא"כ תפס ואיכא דדחו לה דכיון דהאידנא איכא שבועת היסת אי אשתבע דלא ידענא אי חיטים הוי אי שעורים הוי הא אודי הודאה גמורה דאית ליה כל דהו ולא דחייה הוא הילכך משלם ויש לו פנים אבל הוא היה צריך לגלות עכ"ל השגות והביאו המ"מ שם וטעם בעל העיטור כתב המ"מ בסוף פ"ב דהל' שאלה ז"ל אין זה מחויב שבועה גמורה כהודאת מ"מ ולומר מתוך שאיל"מ שהרי לא הודה מקצת ממין הטענה רק כדי לצאת י"ש מחייב בשעורים עכ"ל ועוד האריך שם ע"ש ובזה שכתבתי בשם המ"מ מיושב דל"ת ממש"ר לעיל בסי' ע"ה סכ"ו עד שאיל"מ ע"ש דשאני התם דהודאתו מסתמא הוי ממין הטענה ובפרט שהתובע לא פרט מין ידוע שח"ל אלא שוה מנה קאמר משא"כ כאן דתבעו במין חיטין ידוע ולא הודה לו בכלום באותו מין מבורר וק"ל. ואע"ג דהאומר איני יודע אם הלויתני חייב לשלם לו משלם אם בא לצאת י"ש הכא דאית צד דחייה והלעגה בתביעת חיטין וטענו שעורים גרע טפי וק"ל. ונתיישב בזה מה שהקשה ב"י (כמ"ש בחדושי') ועד"ר:

א"ל י' כדי שמן כו' דברי רבי' אלו ע' בדרישה והענין הוא שכשאומר מלא בתחלה משמעות לשונו הוא דלא אמר כדי אלא לידע כמה מדות שמן תובעו ועיקר התביעה היא שתובע ממנו י' מדות שמן וכשהודה בקנקנים לא הוי הודאה ממין הטענה וכשאומר י' כדים מלאים שמן שמזכיר מלאים אחר הכדים פשיטא דתובע כדים וגם שמן ובזה כ"ע מודים ואח"כ כ' רבי' דה"ה אם אומר י' כדי שמן ולא אמר כדים וגם לא אמר מלאים כלל נמי משמע דתובע כדים ושמן כאדמון דאמר שם הכי וכשמודה זה בא' מהן הוי מודה ממין הטענה וחייב ולא כב"י שכתב שרבי' חילק בין כדי לכדים ועד"ר:

כתב הרמב"ם תבעו במנה כו' בפ"ג מטוען: דמלוה ופקדון שני עניינים כו' פי' לא מיבעיא כשתבעו מנה מלוה וזה הודה בפקדון דהו"ל כטענו חיטים והודה לו בשעורין ואינו חייב לשלם לו כלום אלא נשבע הוסת על מה שתבעו וכמ"ש לעיל אלא אפי' אם תבעו מלוה ופקדון והודה לו באחד מהן לא חשיב מ"מ לענין שישבע על השני ש"ד כדין מ"מ אלא מה שהודה ישלם ועל השאר ישבע היסת גם דברי ראב"ד אלו הם שם בהשגות והשיגו הרמב"ן ומ"מ על דבריו האחרונים דמי גרע מטענו חיטין ושעורים והודה לו באחד מהן שחייב לישבע ש"ד ותלמידי הרשב"א (וב"י הביאו) כחבו שדעת הראב"ד הוא דל"ד לטענו חיטים ושעורים ע"ש (ועיין גם בב"ח):

וכתב עוד שאם תבעו כו' אהראב"ד הנזכר בסמוך קאי כלומר לא זו שס"ל דמלוה ופקדון ב' עניינים הם אלא כ' עוד דאפי' מלוה אביו ומלוה של עצמו נמי שני עניינים הם ודברי הראב"ד אלו הם בבעה"ת: ומש"ר וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לדעת הרמב"ם ר"ל בדין הרא"ש וגם אינו נ"ל מה שדימה כו' כנ"ל ביאור דברי רבי' ופי' הב"י רחוק מאד ועד"ר: ומ"ש אלא נשבע היסת כו' נראה דאפילו פירש בהודאתו ואמר חוב זה שאתה תובע אותי בשביל חוב של עצמי היה אפ"ה פורע חובו ולא אמרינן מדלא תבעו שניהן ודאי מחל לו חובו וכדאמרי' לעיל בטענו חיטים והודה לו בשעורים וכמ"ש לעיל בשם הרא"ש דהכא כיון שהגופים חלוקים אמרינן לא רצה לתבעו עתה אלא חוב של אביו וק"ל:

שני בעלי דינין כו' והשיב הראב"ד כו' כ"כ בעה"ת סוף שער ז' שנשאל הראב"ד ע"ז והשיב כן ונ"ל פשוט שספיקתו של שואל לא היה אם נאמר כיון שכל אחד הודה לחבירו ינכה הודאה כנגד הודאה ונמצא הודאתו של כל אחד הילך הוא דספיקא זו לא שייכא אלא כשהודאות שוות בערך אחד וכמו שמסיק בשם הראב"ד וא"כ לא הו"ל לסתום אלא לפרש אלא ספיקתו דשואל אם מנכים הודאתו נגד תביעתו דכיון דכל אחד תובע לחבירו יותר ממה שמודה שהוא ח"ל נמצא דהוי כאילו כל א' טוען אמת שאני חייב לך אבל יש לי בידך יותר ויותר מכן ואני תופס זה הדינר עליו ובזה ליתא דין הודאה במקצת כמש"ר ר"ס ע"ה או דלמא כיון דס"ס הודה כל א' לחבירו מקצת מה שטענו ולא טען בפירוש תפיסנא ליה אמת שאתה ח"ל כנגדו שפיר מיקרי מ"מ והשיב לו הראב"ד בסוף דבריו הם עיקר אבל מ"מ זה שהודה על תביעה שניה פטור משום הילך אם אינה יותר ממה שהודה לו הראשון אבל הראשון בכל אופן חייב דכיון דבשעה שהודה לו עדיין לא הודה לו הב' לא הוי הילך וז"ש בסוף אז גם הוא חייב כו' ור"ל גם השני כמו הראשון שחייב עכ"ל כנ"ל פי' השאלה והתשובה: ומ"ש כיון דלטענתיה דכל חד לא פש ליה גבי חבריה מאי דתבע ליה מאי דאודי כו' כך הגי' ברוב הספרים וכן הוא בספר התרומות ובספרים מדויקים הגי' ממאי דאודי ליה ונראה דשני הנוסחאות לדבר אחד כיונו וה"פ כיון דלטענתיה דכל חד פירוש דכל אחד אומר נשארתי חייב לך מתביעתך מקצת אבל אתה ח"ל כנגדו כפלים לא פש ליה האי ליה אכל חד הנזכר קאי וכאילו כתב לא פש לשום אחד מהן מאי דתבע ליה מאי דאודי ליה פירוש לא פש ביד שום אחד מה שהודה לשכנגדו מתביעתו שיתחייב בשבילו ש"ד אהמותר כדין מ"מ דהא כל אחד אומר לפי מה שאתה ח"ל כנגדו לא נשאר לך בידי כלום א"כ לאו הודאה היא ואינו חייב עליה ש"ד או דלמא כו' ואי הוי גרסינן לא פש ליה גבי חבריה ממאי דתבע ליה מאי דאודי ליה א"ש טפי אבל גם גי' שלפנינו תתפרש כן וא"ש ודו"ק:

מי שתבעוהו מאה כו' ג"ז כתוב בבעה"ת שער ז': ומ"ש י"א שהדין עם הנתבע כו' ובעה"ת כתב שהדין עם התובע כו' לב' אלו הדעות יש לדקדק למה לא דימו דין זה לדין מפורש לעיל סי' כ"ד דאע"פ דקיי"ל דנזקקים לתובע תחלה מ"מ אם מבקש הנתבע זמן להביא זכיותיו לפטור עצמו נותנים לו וה"נ זכותו הוא לפטור נפשו במה שישבע התובע תחילה ולמה לא ישמעו לו משום דנזקקים לתובע תחלה וי"ל דשאני התם דטוען יש לי עדים וראיה שיש לי בידך הסך שאתה תובע ממני אבל הכא דאין התובע ח"ל אפי' שבועת היסת מן הדין עד שיפרע לו תחלה בפני ב"ד נמצא שעתה אין בידו זכות עליו אלא שבא לומר אטרוחי בי דינא למה לן והואיל וצריך לישבע לי אח"כ ישבע לי עתה כי יודע אני שלא ישבע ויצטרך להחזיר לי מעותי ובזה אמרינן נזקקים לתובע תחילה ודוק:

אין מודה מקצת חייב כו' בשבועות דף מ"ב וז"ל הרא"ש שם דף נ"ח סוף ע"ב פי' ריב"א דנפקא לן מההוא דרשה דבריש מרובה שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים והיינו שלא במשקל ובמנין ובמכילתא יליף לה מכסף או כלים מה כסף שדרכו להמנות אף כלים שדרכן להמנות מכאן אמרו כל טענה שאינה במדה כו':

אמר לו בית מלא פירות יש לי כו' עד אפי' תבעו בית זה כו' התוס' הקשו ז"ל וא"ת אמאי לא חשיב בית זה מלא דבר שבמדה דכיון דא"ל בית זה מלא וזה מחזיר לו חסרה חסרונה נראה והרי הוא כזה אומר עד הגג וזה אומר עד הזיז וי"ל דכשאין חסרה אלא מעט מקרי מלאה ואין ידוע מה ביניהם א"נ בעינן שיזכור מדה בהודאתו עכ"ל התוס' כ"כ אלשון המשנה דלא קתני אלא בית מלא פירות מסרתי לך והלה משיבו מה שהנחת אתה נוטל ע"ש ובזה כתבו שני התירוצים בל' א"נ כו' אבל רבי' שכתב שני בבות צ"ל בבבא דבית מלא כו' תירוץ הראשון ובבבא די' כורין כו' תירוץ השני וק"ל ועמ"ש הר"ן שם: עד הזיז פירש"י קורה של עלייה הבולט לתוך הבית. וכגון שהרקיבו בפשיעתו כו' דאל"כ הו"ל הילך כו' וא"ת א"כ לעיל בסמוך גבי תבעו ק' דינרים כו' וזה השיבו אין לך בידי אלא צרור מעות כו' כ"כ טעמא דבעינן דבר שבמדה ובמנין הא בלא"ה ליכא ש"ד כיון שא"ל מה שהנחת אתה נוטל והו"ל הילך דהתם ודאי דוחק לומר שהעלו המעות חלודה ונתקלקלו וגם א"ל שנאבדו ונגנבו דהא א"ל מה שהנחת אתה נוטל והול"ל גם ברישא דרישא כתב כיצד י' דינרין כו' יש לי בידך כו' דחייב הול"ל דמיירי שנתקלקלו באופן דאין בו (משא"כ) [משום] הילך ואף דהר"ן כתב דגם ברישא במה שהנחת אתה נוטל צ"ל דמיירי כשהרקיבו וה"ק ליה המדה שהנחת הרי היא במקומה אלא שנתקלקלו הפירות ובעינא לשלומי לך עכ"ל מכל מקום ק' דהו"ל לרבינו לכתוב כן גם ברישא [דרישא]. וגם הר"ן נזהר ולא כ"כ כ"א אפירות ולא אמעות. וי"ל דשאני סך פירות בזה דמסתמא יחד להמפקיד מקום להניחם שם ושיוך בהם הילך כשאומר מה שהנחת במקומך המיוחד אתה נוטל משא"כ מעות דאף הניחן לפקדון בידו מ"מ מסתמא לא אמר המפקיד להניחם במקום מיוחד ומ"ש לו עתה מה שהנחת אתה נוטל ר"ל תשתלם ממקום שהנחתו שם לכך לא הו"ל בזה דין הילך ואף שברישא דרישא כתב רבינו ז"ל או כור תבואה כו' אין בידי אלא לתך חייב שם דלא הודה לו אלא מלתך אין מדרך בני אדם ליחד מקום ללתך תבואה וק"ל:

תבעו מנורה גדולה כו' שם בגמרא דף מ"ג דמה שטענו לא הודה לו אבל בת י' ליטרא איכא למימר הואיל ויכול לגררה ולהעמידה על ה' ליטרין וכן של פרקים מודה ליה מינה היא וכן אזור של פרקים הואיל ואפשר לחלק ובאזור שאינו של פרקים פירש"י שאם תחתוך אותה לשנים ראשיה ניכרין: תבעו יריעה של עשרה מדות כו' ז"א בגמרא והרמב"ם פ"ג מטוען [כתבו] והטעם מפני שיכול לחתכה ולהעמידה על ה' דהכל מיקרי יריעה ועד"ר:

(לא) אין הודאה בשטר כו' עד אין הודאתו מחייבת שבועה בריש ב"מ ד"ד העלו כן הרי"ף והרא"ש ע"ש ועמ"ש לעיל ריש סי' פ"ז ס"ד בדרישה ושם הבאתי ל' הגמרא ול' הרי"ף והרא"ש ושהרא"ש כתב ב' הטעמים הכתובים שם בגמרא האחד משום דשטר הוא שיעבוד קרקעות והשני משום דחשיב הילך וגם רבינו כתב ה"ט דהילך שם סי' פ"ז ס"ד בשם בעל העיטור וכתבתי שם דיש נ"מ לדינא בהני טעמי דטעם דהילך לא שייך אלא כשיש לו קרקע בנ"ח או משועבדים דבשטר שבידו חשוב כגבוי והיינו הילך משא"כ לטעמא דשטר מיקרי ש"ק דאז אף אם אין לו קרקע מ"מ השטר מיחשב ש"ק הואיל דאי הוה ליה הוי מצי גבי ביה כו' וכמ"ש כאן בדרישה בסמוך סל"ח ע"ש וכיון דה"ט הוא טעם כללי לפטרו משבועה אפי' היכא דאין לו קרקע כלל מש"ה כתבו רבינו כאן ובכמה דוכתי לבד ומ"מ איכא נ"מ בטענות דהילך ללמוד ממנו דגם משכון נקרא הילך ק"ו משטר דחשבו הגמרא להילך מש"ה כתב הרא"ש טעמא דהילך ג"כ וגם רבינו כתבו שם ר"ס פ"ז אדין משכון ז"ל דמשכון חשיב שפיר הילך דהא אפי' שטר חשיב הילך ועד"ר ר"ס פ"ז וזהו דלא כמ"ש ב"י בתרתי וכמ"ש בדרישה בסי' זה ס"ח ע"ש ודו"ק: ומש"ר ל"מ כו' עד שאין כאן שבועה כלל ר"ל אצל הנתבע: ומ"ש וכשם שאין נשבעים על כפירת ש"ק צ"ע היאך שייך למצוא שישבע על כפירת ש"ק דהיינו שטר הא ודאי כה"ג בעל השטר נשבע ונוטל כמש"ר כאן ולעיל סי' פ"ב מיהו י"ל דמצינו זה כשהלוהו בעדים בקנין וכמש"ר בסמוך סל"ה דאף דסתם קנין לכתיבה עומד מ"מ כל שלא נכתב נאמן הלוה לומר פרעתי וכמ"ש סי' ע' שכן הוא (הדבר רשות לא כמודה) [הדין א"נ במודה] בב"ד דטורף לקוחות ונאמן לומר פרעתי כמש"ר בסי' ל"ט ס"י ע"ש ולאינך דעות דס"ל דאינו נאמן לומר פרעתי צ"ל דהאי שיעבוד ל"ד הוא אלא ר"ל כשם שאין נשבעים על קרקעות וכמ"ש לקמן סי' צ"ה ומשה"נ דקדק רש"י שם בלשונו בדף ד' וכתב ז"ל כשם שאין נשבעים על קרקעות כו' ולא כתב ש"ק וכתב עוד שם אזה ז"ל דהא קרקעות אמעיטו משבועה פ' הדיינים וכן מוכח מדכתבו שם בגמרא ורש"י וכל הפוסקים בפשיטות וכשם שאין נשבעין אכפירת ש"ק וק' מהיכא פשיטא להו לומר כן א"ל דקאי אקרקעות עצמן דנפקא מקרא וגם י"ל דקרקעות עצמן קרי להו שיעבוד דהא תבעו קרקע שהיא שלו או משועבד לו דהוא כופר א"נ י"ל דמשכחת במלוה ע"פ כשיש ללוה קרקעות בנ"ח שמשועבדין מן התורה למלוה ואין מ"מ נשבע עליהן וכמש"ר בשם התוס' והרא"ש בסמוך אבל זה דוחק דהא הכא בשטר מיירי גם אכתי לא הביאו התוס' והרא"ש עד לבסוף ואיך יכתוב כ"כ בפשיטות כיון דרבינו לא ס"ל הכי לכך מחוורתא כשינויא קמא:

הוציא עליו שטר כו' שם ד"ד והבאתי לשונו בדרישה ר"ס פ"ז ע"ש: ונמצא שלא הודה לו אלא מה שבשטר כו' ר"ל וכבר כתבנו דהודאה שכתובה אינה מביאתו לידי ש"ד ובלאה"נ להרמב"ם דבסמוך כל דמודה בדבר שאינו יכול לכפור בו הוה כהילך ובהמותר הו"ל ככופר הכל ועד"ר בסמוך סל"ט: שהודה לו באחד יותר על משמעות השטר פי' ואותו א' הוי כמלוה ע"פ ולא הוי ש"ק: שאם היה רוצה היה אומר כו' ול"ד למ"מ דלא חשבינן ליה משיב אבידה משום דלא היה יכול להעיז לכפור הכל וחייב ש"ד דשאני הכא דזה לא מיחשב להעזה כיון דל' השטר מסייעו: אפ"ה פטור פי' מש"ד ועד"ר:

פטור משבועה כו' ונתן בעה"ת טעם לדבר משום דאין מ"מ חייב אלא כשקדמה תביעה להודאה:

כך הודאת מלוה בקנין כו' דסתם קנין לכתיבה עומד: ודינו כשטר פי' לטרוף בו משועבדים וא"כ הו"ל כש"ק דלית ביה דין הודאה במקצת ואע"ג שכבר כתבתי לעיל בסי' מ"ג ובכמה מקומות דהרא"ש ורבינו ס"ל דקנין לא הוי כשטר וכל זמן שלא נכתב לא גבי ממשעבדי הא ג"כ כתבתי והוכחתי שם דאם עדי הקנין לפנינו וזוכרים זמן הקנין גם הרא"ש ורבינו ס"ל דגבי ממשעבדי וה"נ איירי בכה"ג והא דסתם רבינו משום דלבעה"ת שהוא בעל דין זה ס"ל דלעולם אמרינן עדי הקנין כעדי השטר וגם משום דאין כאן מקומו לחלק בזה וק"ל:

והרמב"ן כתב בד"א כו' הרמב"ן לא פליג אאחד מהדברים הנזכרים עד השתא אלא משום שבא לכתוב שהתוס' והרא"ש לא ס"ל הכי להכי נקט ל' והרמב"ן כתב בלשון פלוגתא דכל הני דפרט הרמב"ן דנשבע בהו ש"ד אי איתא דס"ל המלוה ע"פ ג"כ פטור מש"ד כ"ש הני גם הרא"ש פרק שבועת הפקדון מייתי לדברי הרמב"ן שחולק אדברי התוס' הנ"ל וס"ל דאפי' יש ללוה קרקע אם אין השטר או עדי הקנין לפנינו נשבע ש"ד וכתב עליו הרא"ש שאין דבריו נראין לו כו' ע"ש ורבינו קיצר בהעתקת ל' הרמב"ן ועיין באשר"י שם:

אבל התוס' כתבו כו' בב"מ דף ד' וגם בפרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל"ז) כ"כ ועד"ר: א"כ כל מלוה היא ש"ק ואפילו מלוה ע"פ נמי נשתעבדו נכסיו והא דלא גבי מלקוחות משום דאין ההלואה ידועה כיון שאין עדים בדבר ואפי' אם הלוה מודה דחיישינן לקנוניא ואם היה הלוקח מודה היה גובה ממנו כ"כ הרא"ש בס"פ שבועת הפקדון וקאי שם אדברי הרמב"ן ואיירי מדין תורה ודאי מתקנת חז"ל אף אם הלוקח מודה בהלואה אם לא ידע בה בשעת הלקיחה פשיטא דאינו טורף ממנו: ליכא שום ש"ד פירוש אבל שבועה דרבנן כגון הנשבעים ונוטלין נשבעין עליהן כדלקמן סי' צ"ב מ"ו ר"ש: ולא משכחת ש"ד אא"כ אין ללוה קרקע או שמחל לו השיעבוד זה פשוט דמי שמחל לו השיעבוד דבני חרי דמכל שכן מחל לו שיעבוד דמשועבדין ומשמע דוקא במלוה על פה נשבע בכהאי גוונא הא בשטר אפילו בכהאי גוונא אינו נשבע וזהו מטעם דכתבתי לעיל דהשטר בעצמו מיחשב כתבעו בקרקע ועד"ר:

הוציא עליו כ"י כו' כ"כ הרמב"ן ובעה"ת בשער ז' דמנה בכת"י איירי אפי' יש בו נאמנות דא"י לכפור וכ"כ (לעיל ס"ט) [המ"מ] פ"ד מטוען בשם הרמב"ן וזהו דלא כהרמב"ם דמחשיב ליה כאומר הילך דכיון דא"י לכפור במה שכתוב בו הוי ככופר הכל ועד"ר מ"ש על הב"י דכתב ז"ל ומ"מ אין נ"מ לענין דינא כו'. נשבע על מחצה כמו שנתבאר לעיל סימן ל"ט:

והוי כשאר תביעות שבע"פ כו' ר"ל ע"ד שכתב לפני זה לכל מר כדאית ליה ולהתוס' ולהרא"ש כבר נתבאר דאם לית ליה קרקעות אע"ג דבמלוה בשטר אין נשבע בכה"ג בכ"י נשבע כדין מלוה ע"פ שנשבע בכיוצא בזה דוקא וק"ל: