מצות עשה להלוות כו' עד לא הגיע לידי כך כו' הוא מל' הרמב"ם ריש הל' מלוה ע"ש וקמ"ל להרמב"ם ורבינו בזה דבהלואה זו אע"ג דמקוה שיחזור וישלם לו מעותיו יש לו שכר יותר ממה שיתן דרך צדקה לעני אחד על דעת שלא יקבל ממנו תשלומים עוד ומטעם שבזו ההלואה עושה שני מצות שמחיה העני וגם גורם שלא יתבייש אותו העני לבא לידי שאלת צדקה משא"כ בנתינת צדקה שאף אם מחייה נפש העני מ"מ לא קיים המצוה לגרום שלא יתבייש העני שהרי כשמקבל ממנו הצדקה כבר בא לידי הבושה ונצרך לשאול וק"ל וזה דומה למ"ש הרמב"ם גם בפ"י מהל' מתנות עניים וכתבו רבינו בי"ד סי' רמ"ט ח' מעלות בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו או דרך הלואה או עושה שותפות עמו או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל לו וע"ז נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך וכו' ע"ש הרי דקפידת הרמב"ם ליתן לו מלאכה כדי שלא ישאל ויתבזה משא"כ דרך הלוואה וי"מ כוונת רבינו דמ"ש כבר נצרך לשאול ר"ל כבר רגיל בכך ואם זה לא יתן לו ילך אצל אחר או אצל גבאי צדקה משא"כ במי שבא להלוות ולא נטל צדקה הימנו אם ימנע מלהלוותו יש לחוש שימות ברעב אבל אין לשון רבינו והרמב"ם סובלים פי' זה וגם יהיה עיקר חסר ודוק:

וקרובו עני הוא קודם כו' ילפינן ליה מדכתיב העני עמך וכן הדין בצדקה כמ"ש בי"ד סי' רנ"א ע"ש:

ולהוציא שלא לצורך אבות פ"ו יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך וכתיב לוה רשע ולא ישלם ואמר בתנחומא שנקרא רשע וכ"כ במיימוני פ"א מהל' מלוה שנקרא רשע: להוציא שלא לצורך ולאבדו כו' אינו ר"ל שנתכוון לאבדו אלא כל המוציא שלא לצורך מקרי מאבד ממון חבירו:

לא ימשכננו הוא בעצמו ז"ל נ"י פ' המקבל וא"ת הא קי"ל ר"פ המניח דעביד איניש דינא לנפשיה ותירצו בשם ר"ת דהיינו בכלי של עצמו א"נ כשבא בתורת גבייה אבל הכא מיירי שבא בתורת משכון למשכן וכדפי' רבינו במתני' ועוד יתבאר לפנים בעזה"י עכ"ל: שאם משכנו עובר בלאו שנא' לא תבא אל ביתו והאי אל ביתו ל"ד קאמר אלא ה"ה אם בא המלוה בעצמו לנתח מיד הלוה חוץ לביתו שגם מה שבידו או מה שעליו לא גרע מביתו אבל שליח ב"ד שאינו מוזהר מזה הכתוב אלא ממ"ש בחוץ תעמוד והאיש וכמ"ש אח"ז בו אמרינן שכל מה שמוציא בחוץ אפילו בידו מותר לנתח ממנו וכמ"ש הרמב"ם פ"ג ממלוה ובעה"ת בשער א' ורבי' בסי' זה ועד"ר:

ואף שלוחם לא יכנס לביתו למשכנו שנא' בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא כו' דוהאיש מיותר הוא דממשמע שנא' בחוץ תעמוד יודע אני שהאיש יוציאנו אלא מי יוציאנו אם לא ב"ה אלא ודאי לרבות שליח ב"ד אתא שהוא כמלוה וה"ק בחוץ תעמוד והאיש שהוא שליח ב"ד והלוה אשר אתה נושה בו יוציאנו כ"כ נ"י: ואף שלוחם כו' בסמוך כ"ר בשם ר"ת והרא"ש דהיינו דווקא קודם זמן פירעון אבל בשעת פירעון מותר ע"ש:

ואפי' בחוץ לא ימשכננו דבר שעושין בו אוכל נפש כו' וכ"כ נ"י ג"כ בשם הרמב"ם והרא"ש וז"ל לא יחבול ריחיים ורכב ולא תחבול בגד אלמנה בא לאסור נתוח המותר במקום אחר ואע"ג דסתם חבלה בבית משמע (וה"ה לנתחו מידו בע"כ ובזה ובזה אסור אפילו אינו בידו) אם אינו ענין לחבלה בבית שאסור גם במקום אחר תנהו עניין לנתוח ע"כ: ומ"ש כמו ריחיים ורכב עד"ר פירושו דכמו ומ"ש פי' ריחיים של יד כו':

אבל בתי ריחיים של מים כו' ר"ל שאם יבא שליח ב"ד או המלוה לסגור לו הדלת של בית הריחיים שלא יטחון אין זה בכלל לאו דלא תחבול וגם אין לו דין כלי אוכל נפש דהיינו להחזירו לו בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה להחזיקו במשכון וכמש"ר אח"כ בסמוך די"א דכמו שאין דין משכון לקרקעות כך אין דין משכון לבית הריחיים אע"ג דעיקרו אינו בעי אלא לצורך הטחינה דלא שייך משכון אלא במטלטלים משא"כ לקרקע ואף שהרחיים העליונה והסובב והגלגלים אפשר לנתק משם מ"מ טפלים הם לחיבור ריחיים התחתונים התקועה לבניין הקרקע ודין קרקע יש לכולה אם לא שכבר עבר ונכנס המלוה מעצמו ונטלם בידו דאז לא גרע משאר דין כלי אוכל נפש ומחזירים אותן להלוה בשעת מלאכה כנ"ל ביאור דברי רבינו ומש"ה דקדק לכתוב בתי ריחיים וכלשון רבינו כתב ג"כ בעה"ת ומבואר בדבריו קצת יותר הביאו נ"י שם ועד"ר:

ולא שייך ביה משכון אלא גוביינא כו' פי' ולכן אין הב"ד אומרים ליטלו למשכון אלא אם לא תגיע זמן הפרעון אומרים לו הב"ד המתן עד שיגיע זמנך ואם כבר הגיע זמן הפרעון אומרים לו הב"ד אם תרצה להפרע מחובך קח אותן בשומא לחלוטים אבל אין נותנים אותן לו למשכון כמו במשכון דמטלטלים:

ומ"מ אם המלוה כו' ר"ל אם עבר ועשה כן כ"כ בנ"י אם עבר ונכנס אע"ג דאין לו דין אוכל נפש לעניין הלאו מ"מ אסור לו ליקחנה עד שהב"ד ישימוה לו בחובו כשאר קרקעות ומש"ה כתב אם המלוה כו' דאילו שליח ב"ד לא שכיח שיעבור ויעשה כן: ומחזיר אותם בשעת מלאכה. אבל בלא בשעת מלאכה א"צ להחזיר אע"ג דעשה איסור כמ"ש מ"מ דמה שעשה עשוי וכמ"ש ר"י וב"י הביאו ס"א במחודשים ע"ש וק' למה לא כ"ר דין זה ג"כ לעיל בריחיים של יד דאם עבר דלקח אותה דצריך להחזיר אותה בשעת מלאכה ואפשר דהיינו משום דסתם אדם צריך לריחיים של יד כל שעה שאין טוחן בו אלא מעט מעט ובכל שעה הוא צריך לאכול ולטחון בו משא"כ בריחיים של מים דטוחן בו הרבה בפעם א' א"נ י"ל דבריחיים של יד לא צריך לאשמועינן דפשיטא דצריך להחזיר בעת מלאכה דלא גרע משאר כלים ובגדים דנטל שליח ב"ד דצריך להחזיר בעת הצורך כמ"ש בסמוך אבל זה הו"א הואיל שיש לו דין קרקע ובקרקע לא שייך משכון אלא גוביינא הו"א דאם עבר ולקח אותן יהא לו דין קרקע וכאילו גובה אותה וא"צ להחזיר כלל קמ"ל ועד"ר מ"ש עוד מזה:

וכתב הרמ"ה דכל מיני כלים כו' עד"ר: וצמד של פרות נקט בוה הלשון משום דאינו חייב אפרות אלא אצמד שהוא כלי ומיירי אפילו בצמד של פרות שחורשין בהן שאינו אוכל נפש דומיא דזוג של ספרים ועד"ר:

ופרות המרכסות פי' כלי המזווג את הפרות יחד בעת שמרכסות בתבואה ונראה דאותו צמד דהיינו כלי שהיו נותנים אפרות בשעת חרישה לא היה עליהם בעת שמרכסות אלא היה צריך לכלי אחר כפי צורך המלאכה א"נ בהא פליגי דלהרמ"ה אף שמובל בשעת חרישה מקרי כלי אוכל נפש. ולר"י אינו חייב אחבלות הצמד כ"א כשחבלו בשעת דישה ומרכסן כתבואה שוב מצאתי שהנ"י כתב בשם ר"ת שפי' צמד של פרות העשוי להניח על התבואה והפרות דורסות עליו והתבואה נידשת בכך עכ"ל ויכול להיות שגם לפי' זה כיון הרא"ש ורבינו ולכך קיצרו בלשונם שכיון שאין התבואה נידשת ונרכס זולתן בכלל אמרם פרות המרכסות הוא ולא הוצרך לכתוב צמד של פרות המרכסות. משא"כ להרמ"ה דפי' בשעה שחורשין הוצרך לכתוב גבי ל' הגמרא צמד של פרות. ור"ל העול שמחברן בשעת חרישה וק"ל: ופרות המרכסות פירש"י ששורין שעורים במים ומייבשין אותם בתנור ודשין אותן בפרות להסיר קליפתן והוא חושלא (ב"מ דף כ"ו) ור"ל צמד מפרות המרכסות. ונ"ל דה"ה צמד מפרות הדשין בתבואה נמי אסור אע"ג דמחסרה עדיין טחינה ושאר מלאכות והא ראייה דמסיק וכתב אבל לא של פרות החורשות כו' הרי דלא מיעט אלא צמד פרות החורשות וטעם פלוגתתן עד"ר: כגון פרות החורשות פירוש צמד פרות החורשות: וזוג של ספרים דווקא בשל ספרים פליגי אבל מספרים שגוזזים בהן ירק או השער קודם שחיטה מודה וסכין של שחיטה הנ"ל ל"ד קאמר אלא לדוגמא וכל הדומה להן וק"ל:

כגון המספרים פ' החובל אר"י כן:

והאלמנה כו' פי' אפי' שליח ב"ד ואפילו בשוק וכמ"ש לעיל דלא תחבול בגד אלמנה אם אינו עניין לחבלה שבבית תנהו עניין לחבלה שבחוץ דאסר רחמנא בגבה אע"פ שמותר באחרים: ומ"ש אפילו היא עשירה בב"מ דף קט"ו ובברייתא איתא שכן הם דברי ר' יודא אבל ר"ש פליג ואמר עשירה ממשכנים ענייה אין ממשכנין שחייבים להחזיר לה ואתה משיאה ש"ר בשכנותיה והלכה כר"י וכסתם משנה דלא דריש טעמא דקרא ואלמנה בכל עניין קאמר רחמנא:

אלא בשעת הלוואה דסתם חבלה פי' שלא בשעת הלוואה ועוד דבשעת הלוואה הרי הוא כמוכר ושרי בכל עניין נ"י:

אבל בבית הערב כו' פ' המקבל ת"ר לא תבא אל ביתו אבל נכנס לביתו של ערב ד"א לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר כתף ולשכר גמל כו' יכול אפילו זקפן עליו במלוה ת"ל כי תשה ברעך משאת מאומה ומש"ר וכן אפילו בביתו הל' קצת דחוק דהול"ל וכן בדמי השכירות יכול לכנוס אפילו לבית המשכיר וצ"ל דאלישנא דקרא קאי דאוסר לכנוס לבית המחייב עצמו וכאילו אמר ל"מ דמותר ליכנס לבית הערב שאינו המחייב עצמו אלא אפילו לבית המחייב עצמו מותר כשאין החוב דמי הלואה וק"ל: דינו כלוה בעצמו דלא גרע מזקפו עליו במלוה ס"ה שער א':

וכתב הרמ"ה כו' כאן כתב דברי הרמ"ה בלא מחלוקת משמע דכ"ע סוברים כן אבל בסעיף נ' כתב דברי הרמ"ה בלשון מחלוקת דב"ה חולק עליו:

כדאמרינן ממשכנין על הצדקה זהו לשון הגמרא והביא רב אלפס ראייה מיניה דמותר ליכנס לביתו דסתם משכון וחבלה מיירי מביתו אלא שמכח אם אינו עניין דרשו דמ"ש לא תחבול קאי גם אחבלה דבחוץ וכמ"ש לעיל: ומ"ש וכן עושין בצרכי הקהל הוא לשון הרי"ף ור"ל בעניני מסים שנכנסים לביתו של החייב מס ונוטלים ממנו משכון ומש"ר בשם בעה"ת כ"כ בעה"ת בשער א' ושם הביא דברי הרי"ף וכתב עליו זה. ובאמת יש לתמוה על הרי"ף מה עלתה על דעתו להביא ראייה מזה הא איתא בהדיא בברייתא דמותר ליכנס לבית הערב ולבית השוכר וכמש"ר לפני זה משום דלא קפיד רחמנא כ"א אחוב שהוא דרך הלוואה ונראה דהרי"ף ס"ל דדוקא שוכר דהשכיר עושה מעשה שהשכיר נפשו או בהמתו או כליו והראה להשוכר שאל השכירות הוא נושא נפשו לא הו"ל לשוכרו אם לא שידע שיכול לשלם לו מיד מש"ה מותר אפי' לכנוס לביתו לכתחילה משא"כ בשאר בעלי חיובים דאסרה התורה ליכנס לביתם. ואפ"ה התיר במס וצדקה והיינו משום דצורך שעה הוא. וה"ה בלוה כשא"א לפרעו ממנו בע"א והא דהתירה התורה בערב משום דאינו הב"ח עצמו ואינו נכנס בגדר האיסור כלל. והבעה"ת ס"ל דאין לדמות שאר ב"ח יחד די"ל דלא אסרה התורה אלא בלוה ומלוה ומשום דמלוה להוצאה נתנה וכאילו א"ל המלוה בתחילה אני מלוה לך ותוציאו וכשיהיה לך תפרעני משא"כ בשאר בעלי חובות עכ"ל: ומ"ש דצדקה ומס שאני מס היינו צרכי קהל הנזכר בדברי הרי"ף הנ"ל וכמ"ש:

ולדברי ר"ת אין צריכים כל זה פי' אין צריכין לחלק ולומר דלא אסר רחמנא ליכנס לביתו אלא היכא דאפשר לאשתלומי כו' ולא לחלק בין אלם ושאינו אלם כו' אלא בכל עניין אסרה התורה למשכנו. ומש"ה אתה אומר א"כ היאך הוא נפרע מחובו גם לזה יש תקנה דאם ירצה יאמר לב"ד שהוא ירצה עתה להפרע ממנו ואז מותר ליכנס לביתו בכל עניין וק"ל. ומש"ה לא נקט אלא שליח ב"ד נכנס לביתו כו' ולא קאמר נמי דאפי' ע"י עצמו וע"י עכו"ם מותר ואפי' להכותו מותר וכמ"ש בסמוך סל"ח משום שלא בא לתרץ אלא הקושיא דהיאך הוא נפרע מחובו אם אינו יכול ליכנס לתוך ביתו וע"ז כתב דנפרע ממנו בב"ר וע"י שלוחם בדרך פרעון וממילא נלמד מיניה דאם אינם יכולים לגבות ממנו ע"י שלוחם יתנו לו רשות להוציא מידו במה דאפשר ועד"ז כתב הרא"ש בהדיא בשם ר"ת ע"ש:

ומיהו אין כופין כו' הרא"ש בתשובה כלל ע"ח והטור בסימן צ"ט סט"ו:

וכתב א"א הרא"ש בתשובה כלל ס"ח ורשב"א בתשובה סימן אלף וס"ט: ומ"ש ואפי' התנה על עצמו כו' בסימן צ"ט סי"ט כ"ר בשם תשובת הרא"ש פלוגתת ר"ת ור' אליה וכתב דגם ר"א מודה בשאר חוב ולא אמר אלא במזונות אשתו דמספר כתובה ילפינן כו' ושם כתבתי דר"ל דבשאר חובות אף שחייב נפשו ג"כ בשטר בזה מ"מ יכול להיות דר"א מודה דדוקא בכתובה שנוסח תיקון חכמים הוא שכותבין בכל הכתובות ואנא אפלח ואזון כו' משא"כ בשאר שט"ח שאין הנוסח מתיקון חז"ל בזה ובא"ע סימן ע' כ"ר בשם ר"ת דאף שכתב בכתובה אנא אפלח אינו ר"ל שישכור נפשו אלא עבודה שדרך האדם לעשות בביתו כמו לחרוש ולזרוע כו'. ונראה דמש"ה סתם רבי כאן לאיסור כיון דאפי' ר"א מודה בשאר ב"ח: אלא לוקח פי' ע"י שליח ב"ד וכמ"ש אח"כ בסמוך ומ"ש כל מה שימצא לו ל"ד דהא ודאי כלי אוכל נפש אינו ממשכנו וקיצר כאן משום דלא בא אלא לכתוב שבשעה שמשכנו אין מסדרין לו ולהניח לו כלום כדעת הרמב"ם והי"א שהביא רבינו בס"ס זה ע"ש וק"ל ועד"ר בסעיף זה ודו"ק: ומחזיר לו כסות לילה כו' ומ"מ יש לו ריוח במשכנו לעניין שאין שביעית משמטתו ולגבות מהם מיתמי כמש"ר בסמוך בסל"ו:

וכתב הרר"י ברצלוני כו' כ"כ בעה"ת בשמו בסוף שער א' ע"ש: וא"כ נאמן לומר פרעתיך בהיסת במגו דהחזרתי לך וכתב שם בעה"ת דהיינו דווקא לאחר זמן הפרעון אבל תוך זמנו אינו נאמן במגו עכ"ל והביאו גם הב"י וכתב עליו ז"ל ופשוט הוא עכ"ל וכן פסק בש"ע ואיני יודע מאי פשיטתו הא נתבאר לעיל בסימן ע"ח דאחר זמנו נאמן אדם לומר פרעתיך תוך זמנו במגו דפרעתיך עתה ה"נ נימא דאפי' בתוך זמנו יהא נאמן לומר פרעתיך במגו דהחזרתי לך המשכון (וגם מבואר שם דמיירי במלוה ע"פ ואפ"ה צריך מגו דאם לא היה נאמן לומר החזרתיהו לך הו"ל כאילו המשכון עדיין ביד המלוה כיון שנתנו לו בעדים. וכל שהוא בידו ודאי נאמן לומר לא פרעתני ע"ש בבעה"ת דמשמע שם כן בהדיא וע"ל סי' קל"ג ס"ו בתשובת הרא"ש ומ"ש שם) ובזה י"ל דשאני התם דאם אמר אחר זמנו פרעתיך היה נאמן ומשום שפת יתר דסיים ואמר בתוך זמנו לא הפסיד זכותו מאחר דיש לו מיגו. משא"כ כאן דא"נ לומר פרעתיך כיון שהוא בתוך זמנו א"ל מכח המיגו דהחזרתי והו"ל מיגו במקום חזקה אבל אכתי קשה דבסי' ע"ח כ"ר והוא פשוט לכ"ע דאם אין עדים בהלוואה או בקביעות הזמן דנאמן לומר פרעתיך במיגו דלהד"ם או לא קבעת לי זמן וצ"ל דס"ל כיון דהא דאמרינן מיגו במקום חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו הוא איבעיא דלא אפשיטא ברפ"ק דבתרא ומשום ספיקא אין מוציאין ממון מיד הלוה המוחזק וכאן דנתן הלוה למלוה משכון אף דהחזירו מ"מ כיון דבפני עדים החזירו והלוה מודה שעדיין בידו הו"ל כאילו לא יצא מידו בחזרה לפחות לעניין זה דלא מחשבינן הלוה למוחזק וק"ל ומיהו נראה דאיירי גם במלוה בשטר ואע"ג דבדוכתי אחרינא לא מהימן לומר פרעתיך דא"ל שטרך בידי מאי בעי מ"מ הכא נאמן במיגו דאי בעי הוי אמר אני חייב לך אבל החזרתי לך המשכון תן לי משכוני ואשלם לך ואו לא היה צריך לשלם עד שיחזיר לו משכונו ה"ה כשאמר פרעתיך נאמן ג"כ במיגו דאמר הכי:

אם לא שיחזירנו כו' אינו ר"ל שצ"ל ללוה בפירוש שע"מ כן הוא מחזיר לו דהא הרא"ש לא כתב אלא אם לא שיחזיר לו משכונו לגמרי ויחזור וימשכננו בתורת גבייה ונראה דר"ל שיחזיר לו משכונו לגמרי היינו שיניח בידו כסות יום גם בלילה וכסות לילה גם ביום וכן משמע מלשון המ"מ שכתב בשם המפרשים כשבא לידו בתורת משכון ובא לגבות כיצד הוא עושה מחזיר את הכר אפי' ביום והמחרישה אפי' בלילה ובא לב"ד ומגבין לו חובו ומסדרין לו מה שראוי לי עכ"ל ומדברי המ"מ הללו נלמד דאפי' החזירו לידו ע"מ שלא ליקחנו מידו עוד בתורת משכון אפ"ה אין בידו כח ליקחנו מידו אח"כ למכרו אלא ב"ד גובין ממנו אח"כ בתורת פירעון וכ"כ בעה"ת בשם הרמב"ן בשער א' ונראה שכן דעת הרא"ש ורבינו ולא הוצרכו לכתוב כי פשוט היה בעיניהם ול"ד למש"ר בסימן ע"ג דאחר ל' יכול למכור המשכון דהתם מיירי דהלוה לו מתחלה על המשכון אבל הכא מיירי שהשכינו לאחר זמן ובמשכון זה הזהירה תורה שיחזיר לו כסות יום ביום כו' משמע דלעולם יהא נוהג כן עד שיחזירו לרשות הלוה ונגבה ממנו הב"ד:

שליח ב"ד נכנס לביתו ר"ל אפי' לביתו מותר לכנוס בשעת גבייה לפרעון וכמ"ש לעיל: למאן דאית ליה ולמאן דלית ליה פי' דין סדור נזכר במסכת ערכין בהאומר ערכי עלי אבל אי מסדרין גם לב"ח בזה פליגי אמוראי בב"מ (דף קנ"ד) ופסק ר"ת כמ"ד דאין מסדרין לב"ח כמ"ש ואזיל והגאונים כתבו שמסדרין כו' דילפינן מיכה מיכה מערכין והשתא א"ש דמתחיל וכתב כיצד הוא הסידור כו' דמשמע דלכ"ע יש דין סידור ואח"כ כתב אלא שצריך לסדר לו למאן דאית ליה כו' שבתחלה קאי אדין סידור דערכין וכהסכמת הרא"ש דגם בב"ח יש סידור גם משום דמ"ש בתחילה דשליח נכנס לביתו ומכריחנו כו' הוא לכ"ע דהא למאן דלית ליה סידור בב"ח השליח ב"ד עושה כן בכל אשר ללוה וק"ל:

וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל עיין בב"י שתמה ע"ז וכתב דאינו מוכח מדבריו שום הסכמה בזה ול"נ דטעם רבינו הוא מדמסיים אחר שכתב דברי ר"ת וראייותיו וכתב ז"ל אבל הרי"ף והגאונים ס"ל דמסדרין עכ"ל משמע דמסקנתו הכי:

כסות הראוי לו כו' גם במזון מניחין לו הראוי לו וכמש"ר בסי' צ"ט ס"ב. וכתב הרמ"ה דשמין לו לעולם בבינוני אע"פ שמתחלה היה מרעיב עצמו ולבש בגדים מטולאים עכ"ל ועיין בב"י שהביאו ס"א ונראה קצת דאין כן דעת רבינו דכתב בר"ס צ"ט ס"ב וכסות י"ב חדש מזון הראוי לו וכסות הראוי לו כדרכו וגם המיימון כתב פ"ב דמלוה כסות ומזון כדרכו כו' ולא כתב כראוי לו ע"ש: ומטה לישב עליו זה קאי ג"כ אעני: ומטה ומצע לעשיר פי' של לבד וכן הוא לשון הברייתא ונותן לו מטה ומטה ומצע לעשיר ומטה ומטה ומפץ לעני ופירש"י ונ"י מצע לעשיר במקום שאין כסתות ומפץ לעני לכל א' כפי מה שהורגל וא"כ ממילא כשנהג העשיר בכרים וכסתות נותנים לו וכמ"ש נ"י שם ובעה"ת כתב ז"ל דהאי מטה ומצע הוא מלשון דאמרן בעלמא מטה מוצעת לת"ח ור"ל מטה בכל צרכיה כר וכסת ושאר כל הדברים ומלשון רבינו מוכח דס"ל כפירש"י ונ"מ דהפסיק וכתב לישן עליה בין מטה ומצע לבין עם צרכי המטה וק"ל והא דקתני מטה מיוחד לישן עליה ולא סגי במטה שישב עליה מפרש בגמרא ע"ש: ב' מעצדין פירש"י שמחלקים בה את הנסרים: ומהמין שאין לו אלא א' אין מוסיפין משום דכי היכי דסגי ליה עד האידנא תסגי ליה מכאן ואילך וכתב נ"י וה"ה שאם לא היו לו כלים מאותו המין אין לוקחין לו ועמ"ש עוד מזה בסמ"ז: היה אכר או חמר לשון הכתוב והיו לאכרים ולכורמים ר"ל החורשים בשוורים וחמר המביאין מיני סחורה על חמוריהן: אין נותנים לו צמדו בס"פ שום היתומים פסקו רבנן כן ודלא כר"א ואפי' להרמ"ה דכ"ר בשמו לעיל דסובר דבין לוקח למשכון או לגבייה דין א' לו והרמ"ה כתב לעיל דאפי' פרות החורשות נמי אסור למשכן וא"כ היאך כתב כאן דאין מניחין לו לצמדו וחמורו הא כבר כתבתי דאין אסור למשכנו אלא מה שהוא כלי כגון הצמד שנותנים על הפרות בשעת החרישה אבל הפרות או החמורים עצמן באלו לא מיירי הכתוב דיהא אסור למשכן והכא איירי בפרות ובחמור עצמן ולכן מותר ליקח אותן אפי' להרמ"ה והיינו דמסיים הכא ז"ל אע"פ שאינו מתפרנס אלא מאלו אינו כשאר כלי אומנות כו': ומש"ר וימכרו בב"ד פי' ברשות ב"ד א"נ ר"ל בשומת ב"ד וא"צ ב"ד מומחין לזה אלא ג' הבקיאים בשומא נמי נקראין ב"ד וזהו כמש"ר בסימן ע"ג סכ"ב: ואפי' ס"ת כו' ואע"ג דבי"ד ריש הל' ס"ת משמע לפי מ"ש שם דלדידן איכא מצוה טפי בספרים אחרים מבס"ת וא"כ מאי לשון אפי' דקאמר הכא וצ"ל דנקט אפי' לפי דינא דגמרא דקאמר דאיכא מצוה טפי בס"ת מבספרים אחרים:

ואין מניחין אלא לו לבדו כו' שם בפ' הנ"נ וטעמא משום דכתיב ואם מך הוא מערכך ודרשינן פ' שום היתומים החייהו מערכך ונראה דדרשינן ליה מסיפא דקרא דכתיב ע"פ אשר תשיג יד הנודר וכו' וכמו שפירש"י בפי' החומש ע"פ אשר תשיג יד הנודר לפי מה שיש לו יסדרהו לשייר לו כדי חייו כו' והא דפירש"י דדרשינן הוא יהיה קיים מערכך נראה דכוונתו לפרש מנ"ל ללמד מהאי קרא דהחייהו לבדו ולא אשתו ובניו. וכתב דלמדו זה מדכתיב ואם מך הוא דהוא דווקא קאמר והא דשינה רבינו וכתב גבי בניו מוטלין עליו וגבי אשתו כתב חייב במזונותיה. משום דגבי בניו אינו חייב אלא עד שיהיו בני שש כמש"ר בא"ע סימן ע"א דעד אותו זמן מוטלין עליו ואינן יכולין לשאול על הפתחים ובאשתו חייב לה מתנאי ב"ד אף שהיא יכולה להתפרנס ממקום אחר וק"ל: וכן לא לאשתו אע"פ שהוא חייב במזונותיה כו' עד סוף העניין כ"כ ג"כ בעה"ת בשער א' חלק א' והעתקתי ל' בדרישה ע"ש וכאן בפרישה באתי לכתוב דרך שבו נתיישבו כל הדקדוקים אחר שאקדים מה שנ"ל מסברא והוא דמזונות אשתו בין למ"ד שהם דאורייתא בין למ"ד דרבנן עכ"פ מסתברא דלא חייבו התורה ולא חכמים בתורת חוב דהיינו להרעיב נפשו וליתן מזונות לאשתו עכ"פ כדין ב"ח אלא חייבו תורה או חכמים להיות אשתו כגופו דהיינו ליתן לה שארה וכסותה כמו שמאכיל ומלביש נפשו ואף שקנו ממנו בק"ס על כתובתה ומזונותיה מ"מ לא קנה כ"א ע"פ מה שחייבתו תורה וחז"ל וכפי הנהוג וז"ש הרי"ף ובה"ת דמזונות אשתו דרבנן ר"ל הם פירשו מ"ש בתורה שארה דר"ל שהיא תשוה לו ומחויב לפרנסה ממה שהוא אוכל וכמ"ש בדרישה והיינו דווקא בחייו אבל מה שחייב נפשו ליתן לה מזונות אחרי מותו ודאי בתורת חוב גמור חייב נפשו שהרי אחרי מותו אין שייך לומר שלא קבל עליו אלא לפרנסה עמו. ובזה מתיישב הכל דאף שכתוב בתורה שארה וס"ל לרבינו דמזונות דאורייתא וגם קבל עליו כן בשטר כתובתה מ"מ קדם לה ב"ח מטעם שכתבתי דלב"ח חייב בתורת חוב משא"כ אשתו דכשאין לו מזונות לנפשו פטור ממזונותיה ואף אם לותה מאחרים בש"ח שזמנו מוקדם לזמן ב"ח שלו. מ"מ הש"ח אינו עליו. אלא שהוא מחויב ליתן לה מזונות ולא חל החיוב דשט"ח עליו. וכמ"ש בעה"ת בהדיא וזהו דווקא כשלוה הוא בשט"ח משא"כ כשלוה הוא בע"פ דאז שניהן שווין ואין קדימה להלוואתן דאף אם היא לוותה בשטר מ"מ כיון שאין הש"ח נכתב עליו רק עליה. ועתה בעת הגבייה חל חיוב שניהן שוה עליו ומש"ה חולקים ואיזה מהם שיבא לגבות תחלה קודם. ודוקא בלותה שאז הוא מחוייב לשלם מזונותיה דלשעבר והם עליו לע"ע בחוב משא"כ במזונותיה דלהבא מטעם שכתבתי דכיון דלא נשאר בידו כלום לפרנס נפשו גם פרנסת אשתו אין עליו בתורת חוב ואף שמניחים לו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש ובא"ע סימן ע' כתב בשם הרמ"ה דאפי' אי לית ליה מזוני אלא לחד יומא חייב למיזן אשתו מינייהו או למיכל בהדיה ממאי דאכיל מ"מ כיון דמן הדין היה הב"ח נוטל הכל אלא שהתורה נטלה מב"ח וזיכתה לו וכנ"ל וילפינן דלו ולא לאשתו מש"ה אין חיוב מוטל עליו ליתן לאשתו מאלו מזונות שזכתה לו תורה מדמי ב"ח (מיהו י"ל דצריך לחלוק עמה אלו מזונות שזכתה לו תורה וכמ"ש בש"ע ע"ש) ומיושב נמי דהוצרכה המשנה דהניזקין הנ"ל ליתן טעם דלאחר מותו המלוה קודם לה מפני תקון עולם דהא כבר כתבתי דלאחר מותו מתורת חוב קבל עליו לפרנסה ואף למ"ד מזונות דרבנן מ"מ לא גרע ממקבל עליו ליתן מתנה דמתנה מוקדמת קודמת מדאורייתא לב"ח מאוחר וק"ל והשתא א"ש נמי דקאמר דאע"פ שאשתו סמוכה עליו והיא כגופו כו' דזה עיקר הטעם דאין לה שום צד חיוב עליו כ"א זה וק"ל. וא"ש נמי דאע"פ דקי"ל שיעבוד מלוה ע"פ דאורייתא מ"מ כתב דהלוואה למזונותיה (שלה) [שוה] לו מטעם שכתבתי דהא גם מה שלותה למזונותיה ועליו לשלמו עתה מוטל עליו זה החוב מן התורה אלא דאין לו שום קדימה כיון שהש"ח לא נכתב עליו כ"א עליה וכמ"ש בעה"ת הנ"ל ודוק היטב כי נראה שבדרך זה נתישבו כל הדקדוקים הנ"ל גם נסתלקה תמיהת ב"י שכתב ז"ל וק' כיון שכתב לה בכתובה ומזונייכי הרי נשתעבד לה בשטר ושיעבודא דאורייתא כמו שיעבוד דמלוה ולמה הקדים לה מלוה בשטר כו' ע"ש שנדחק ביישוב וכתב שמזונות דמכאן ולהבא עדיין לא הגיע זמנו וכו' וק' דהא הרשב"א הוכיח דכיוצא בזה חל עליו החיוב אף שהוא מכאן ולהבא וכמ"ש לשונו בדרישה וראייה ממזונות בת אשתו שטורפת אפי' ממשעבדי אף מכאן ולהבא ועמ"ש בדרישה:

ול"מ שלא תטול אשתו מזונותיה כו' דברים אלו כתב בעה"ת אבל בל' אחר כתבתי ל' בדרישה ע"ש ורבינו שפתח בל"מ שלא תיטול להבא וסיים באלא אפי' תפסה כו' שהוא ג"כ להבא ק"ק דלאו דבר והפוכו הוא וצ"ל דה"פ ל"מ שלא תיטול ר"ל אחר שבא ב"ח לגבות חובו שאין הב"ד נזקקים לפסוק שתטול מזונות במקום שיש ב"ח אלא אפי' אם תפסה מעצמה קודם לכן ומפני שאין מדרך האשה לתפוס לנפשה היכא שבעלה עמה קאמר כגון שהלך כו' והא דקאמר דמוציאין מידה אע"ג דבמטלטלין אין קדימה ה"מ כשקדם וגבה המאוחר או זה שהוא בעל פה בב"ד אבל מה שתפסה מעצמה בלא שומת ב"ד כאילו לא עשה כלום. וכמש"ר בסימן ק"ד ס"ה מ"ה מוציאין מידה. וי"א שאם קדמה היא למלוה שתשבע ותטול הצריכה שבועה כדין ב"ח מוקדם שצריך לישבע לב"ח מאוחר שלא נפרע מחובו כמש"ר ר"ס פ"ב וה"נ צריכה לישבע דלמא צררי אתפסה למזונות:

בד"א במלוה בשטר דיש לו קדימה למלוה ע"פ והיינו דוקא בקרקעות אבל מטלטלין אין להן דין קדימה כמש"ר בסי' ק"ד ב"י ועד"ר: אבל אם היתה המלוה כו' ואע"פ שגם למלוה ע"פ שיעבודא דאורייתא אנכסי הלוה וכמ"ש לעיל ס"ס פ"ח מ"מ הואיל דהלוה לו בע"פ לא סמכה דעתיה דמלוה אמקרקעי או מטלטלי דלוה דהא אי בעי לוה מצי למכרם או ליתנם לאחר ועמ"ש שם בסי' פ"ח בדרישה וק"ל. או בשטר א"ל הא כ"ש הוא די"ל דקמל"ן אע"ג דלותה בשטר מכל מקום אם קדמה מלוה ע"פ של בעלה או שגבה גבה:

בזמן שאין להם בגדים כו' ר"ל אלא שהוא רוצה עתה לעשות להם או שהם מעצמם עשו לעצמם בלי ידיעתו: אבל אם היו להם בגדים כו' משנה פ' שום היתומים א' המקדיש וא' המעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן. ודין סדור ב"ח כדין הערכין דהא מהתם ילפינן ליה כנ"ל בסי' זה וצבע שצבע לשמן נתבאר בדברי הרמב"ם פ"א ממלוה שכתב ולא בבגדים צבועים שצבען לשמן אע"פ שעדיין לא לבשו אותן:

ול"נ דלא עדיפי מספרים שלו כו' וב"י כתב דאין זה ראייה דהא כסות אין משיירים לו יותר מי"ב חדש ואילו לאשתו ובניו יותר אפילו מי"ב חדש משיירין מה"ט כיון שקנאן לשמה עכ"ל ב"י ור"ל (דלואף) [דאף] דאין מפשיטין מעליו הבגדים שהניחם לו לאחר י"ב חדש. מ"מ מתחילה בשעת הסידור אין מניחין בידו אלא הראוי לו לי"ב חדש משא"כ במה שקנה לאשה ובניו והטעם הוא דמה שקנאו לשמן הוו כאילו כבר נתנם בקניין לאחר שאין ב"ח גובה ממנו כשלא כתב לו דאקני מטלטלי אגב מקרקעי וכמ"ש בשם הרמב"ן בסמוך משא"כ אם נמצאו בידו כסות או ספרים דעליה רמיא לפרוע הלוואתה וטעמו דרבינו נראה דס"ל מדמצינו דאף דמשיירין לו מזונות וכסות ושאר צרכיו אפ"ה אין לו ספרים ש"מ דספרים אינן נקראין צרכי אדם כ"כ כי אפשר ללמד מתוך של אחרים ה"נ נאמר בספרים שקנה לבניו כיון שאין מצריכין כ"כ לא היה דעתו להקנות להן לגמרי כי אינו מקנה להן אלא מה שהוא צורך להן. והו"ל כתכשיטי כסף וזהב שקנה לאשתו ובניו דאמרינן דלא הקנה להן לגמרי וכדמסיק רבי' לכ"ע. גם הבעה"ת שער א' כתב דלא מסתבר ליה דברי ר"י אברצלוני אלא כסות דתנן תנן ספרים דלא תנן לא תנן והב"י הביא וכתב עליו ז"ל ואין זה הכרעה דאטו תנא כיי רוכלא ליזיל ולתניותני כסות וה"ה לספרים עכ"ל ואני אומר דהדין עם הבע"ת ורבינו ודייק שפיר מדתנא כסות דהוא צורך להן ולא קתני רבותא אפי' ספריהן ש"מ דוקא בכסות דינא הכי ודוק: בד"א בכלי חול ר"ל בד"א דמה שקנה להם אין ב"ח גובה מהם: אבל בגדי שבת כו' דין זה יצא להרמב"ם מאחין שחלקו דמחלקים במה שעל נשותיהן ובניהן כמש"ר לקמן בסי' רפ"ח וכ"כ המ"מ ומסיק דיש מחלקים בין מלוה ולוה לאחין שחלקו שאחין אין מקנים לנשיו ובניו של אחיו אלא בגדי חול לפי שלא יפשיטום ערומים משא"כ בעל לאשתו שמקנה לה גם בגדי שבת והא ראייה שבאחין לא אמרו אלא מה שעל נשיהן ובניהם ממש ולא במה שלא לבשו מעולם עכ"ל המ"מ ור"ל דכאן בבעל חוב דמיירי בשקנה להן קודם שלוה וכדמסיק בשם הרמב"ם ובדידיה תליא מלתא להקנות להן ובודאי הקנה לה גם בגדי שבת. משא"כ באחין דמיירי שהלבישן מתפוסת הבית ואין תליא בהקנאה דבעל אלא באחין שמחלו ובזה אמרינן דלא מחלו בגדי שבת: מפני שהיא עולה עמו ילפינן לה מדכתיב והיא בעולת בעל: ומש"ר די"א שאין חילוק כו' בתשובת ר"ש כהן חלק ב' סימן ר"י פרשו דר"ל אפי' מתכשיטין שקנה לה אינו גובה מכל הנשים ופסק כן אם תפסה ובתשובה הארכתי ע"ש וגם בש"ע בסימן זה ובא"ע סי' צ' רשמתי קצת ממנו ע"ש: והוא שכתב לו דאקנו כו' דבלא"ה הא קי"ל לוה וקנה ומכר או נתן לא משתעבד וה"נ מה שהקנה להם הוי כאילו מכרו לאחר וצ"ע לפי מה שנתבאר לעיל סימן ס' שהגאונים תקנו שאין מגבין לב"ח ממטלטלי שמכר או נתן אפי' כתב לו דאקני ושיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי אי התקנה קאי נמי אמה שקנה לאשתו ובניו או לא ונראה לפשוט זה מהא דהשמיט בש"ע דין זה דהרמב"ן בדכתב לו אקני שהוא פלאי למה השמיטו כיון דרבינו כתבו סתם בלי מחלוקת אם לא שתאמר דס"ל לש"ע דלפי מאי דתקנו מפני תקנת השוק דאין גובין ממה שמכר או נתן ה"ה דאין גובין נמי מהאשה וק"ל:

יראה שהיא כו' סתם וכתב שהיא נאמנת ולא כתב בשבועה אבל סתמו כפירושו דמי:

לצורך כל הדברים שפירשתי ר"ל לעניין מזון ומלבוש אבל אם לא היו לו כלי אומנות הנ"ל בתחלה אין סברא שמניחין לו עתה מקרקעי ליקח לו כלי אומנות יותר ממה שהיה לו קודם גביית החוב אם לא שהיו לו כלים הנ"ל ונאבדו לו קודם גביית החוב בהא איכא למימר דמניחין לו קרקע כדי לחזור ולקנות מה שהיה לו קודם שנאבדו ועיין מה שתכב עוד מזה בסמ"ע:

התנה עמו כו' לשון זה משמע שהוא מתנה שלא יבקש מבית דין שיסדרו לו והוי כאילו מתנה בשביעית על מנת שלא תשמטני בשביעית:

כדרך שאחד כו' לשון כדרך משמע שזה הוא פשוט גם סיים וכתב עליו דהרמ"ה כתב שדין סדור נוהג כו' משמע הא בדין השבת העבוט מודה הרמ"ה וקשה מאי פשיטותא דהא מהא והרמ"ה דפליג כאן אסדור פליג נמי אהשבת העבוט וכמש"ר בשמו בסכ"ה וצ"ל דבעה"ת מדמה השבת העבוט לדין כניסה לביתו דבכניסה לביתו הכל מודים דברייתא הוא דמיעטה כל הני אפילו מאיסורא דאי ממלקות הא אפילו במלוה שעבר ונכנס לבית הלוה ומשכנו אינו נלקה משום דניתק לעשה דהשב תשיב לו והיינו השבת העבוט וממילא הא דמיעטה רחמנא שכיר וערב מאיסור כניסה כאילו מיעטן ג"כ מחיוב השבה אבל הרמ"ה ס"ל דלא אמעיטו הני כ"א מאיסור כניסה לכתחילה וק"ל. אבל הרמ"ה כתב שדין סדור כצ"ל והוא הרמ"ה דלעיל בסכ"ה: קרוב לזה שפירשתי כו' עי' בב"י: ומהדר ליה ללוה פי' מה שצריך להחזיר דהוא כסות לילה בלילה כו'. וי"א דגם בשעת משכון מסדרין כו' הם הרמב"ם והרשב"א וכתב דבריהן בעה"ת ע"ש: ומ"ש וכ"כ הרמב"ם בפ"ג דמלוה כ"כ עד"ר: ומניח לו מטה ומצע לעשיר כו' עד"ר: יכול למשכנו ומחזיר לו לעולם במיימוני פ"ג ממלוה אין כתוב שם תיבת לעולם ולכאורה הוא מיותר ומיהו יש ליישב דה"ק ומחזיר לו לעולם ר"ל תמיד בכל יום ולילה הוא צריך להחזיר ולא יפסיק יום ולילה בלא החזרה ולא מיירי הכא במשך זמן החזרה עד שכתב עד מתי חייב להחזיר וליקח עד עולם ומש"ה דקדק השתא וכתב לשון עד עולם גם י"ל דה"ק לעולם מחזיר של יום ביום כו' ולאשל יום יקח ביום בשעה שממשכן אותו ביום ומחזיקו אותו ג'/כ בלילה לפעמים וכן בשל לילה. אלא לעולם אינו מחזיר אלא של יום ביום ולא בלילה: ומל' יום ואילך מוכרן בב"ד ל' יום הוא זמן ב"ד וע"ש במשנה דף קי"ג בדברי רשב"ג וקשה לדבריו כיון שצריך כו' עי' בב"י מה שהקשה ועד"ר: מסתברא טפי לתלות בדעת המלוה ז"ל ב"י ונ"ל שגם הראב"ד כך סובר שלא עלה בדעתו שיהא המלוה חייב להמתין ללוה לעולם כ"ו שיאמר לא בעינא לזבוני מינאי ולא בא הראב"ד אלא לחלק בין אי א"ל מעיקרא לא בעינא לזבוני מינאי להיכא דאמר בעינא דתסדרין לי דברישא אין מסדרין אלא הכל בחזקת מלוה וכשיבא אח"כ לגבות חובו גובה הכל בלי סדור ובסיפא מסדרין עכ"ל ב"י ור"ל דבזה יד הלוה על העליונה דבשעה שהמלוה בא למשכנו או הברירה ביד הלוה אם ירצה מסדרין לו מיד ומניחין בידו כל הצריך לו בצמצום כדין סדור והמותר מוכרין מיד ומגבי' להמלוה בחובו. ואם ירצה הלוה לומר לא בעינא בסדור להניח בידו כלום אלא תמשכן ממני הכל ותחזיר לי כלי יום ביום זמן מה כדין משכון דהיינו ל' יום כי סבור שבתוך זמן זה ישתדל מעות וישארו בידו כל כליו אז שומעים לו אבל בכלות הל' יום מוכרין הכל ואין מחזירין לידו כדין סדור הואיל ומתחלה לא חפץ בסדור אבל לא היה נראה בעיני ב"י לפרש דברי הראב"ד דאם אמר לא בעינא בסדור דשומעים לו ואין מסדרין לו מתחלה בשעה שבאה למשכן אבל אחר ל' יום לזמן גבייה מסדרין לו דא"כ הו"ל להראב"ד לפרש זה ולא לכתוב סתם בהא אין מסדרין ולפי ישובו דב"י צ"ל דגם מ"ש הראב"ד בסיפא ז"ל ואי א"ל בעינא דתסדרין כו'. דלא באמירתא בעינא דתסדרין תליא. אלא כלומר יאי לא אמר לא בעינא לזבוני אלא מניחה על שורת הדין והיינו לסדרו וק"ל: