שידע. לשון הפסוק נקט. וכדר"ל יבמות ס"ב: מפסוק (לא טוב היות אדם לבדו [בראשית ב' י"ח]. הגה) שמי ששרוי בלא אשה שרוי בלא טובה. ואע"ג שרש"י (על התורה [שם]. הגה) פי' האי קרא שאין טוב לאדם להיות לבדו: שלא יאמר (כו' כצ"ל) הקב"ה יחיד בעליונים והאדם בתחתונים כו'. מ"מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו. ועוד כי מוכרח לפרש כן מע"ש [שם שם כ'] לפני זה ולאדם לא מצא עזר כנגדו. וע"ד שפי' הראב"ד והביאו רבינו בהקדמה. וכתב שמציאה זו אינה אחר החיפוש. אלא מציאה מחשביי כו'. ע"ש:

שכל. נראה שהגי' הנכונה שצ"ל וכל מי שאינו כו'. עד"ר:

וגורם. ביבמות [סד:] יליף ליה מלהיות לך לאלהים ולזרעך אחריך וגו' [בראשית י"ז ז'] בזען שזרעך אחריך כו' [ועד"ר. כ"פ].

שרוי. ע"ל בהקדמה שמביא על כל א' פסוק א'. ומ"ש בהקדמה בלא דירה דכתיב [שם ב' יח] אעשה לו עזר כנגדו. ר"ל דלשון כנגדו משמע סביבו. דהיינו דירה. אלא שק' שזוהי אמרם בלא חומה. לכן היה נ"ל אמרם (אומרו כצ"ל) "דירה ע"ד שאמרו [שבת קיח:] ר' יוסי או' מעולם קראתי לאשתי ביתי. שכל מעשה הבית נעשית על שמה. וזוהי ג"כ קצת בכלל מ"ש עזר כנגדו %. ולכאורה נראה פשוט דט"ס נפל בס' הטור. ותמורת מלת בלא דירה. צ"ל בלא עזרה. וכ"ה להדיא במד"ר בראשית פרשה י"ז תני ר' יעקב כל שאין לו אשה שרוי כו' בלא עזר שנאמר אעשה לו עזר. וכן בילקוט שם רמז כ"ג. וע"ש עוד דרשות שרוי בלי כפרה בלי חיים. והטור דנקט דרש זה דוקא. אולי דהיה לפניו נוסחא זו בגמרא. א"נ מפני שלפי הוראת הכתוב זה עיקר כוונת הבריאה: (ועיין דרישה. כ"פ):

אינו אדם. דכתיב [שם ה"ב] זכר ונקבה בראם (וגו' כצ"ל) ויקרא שמם אדם. ומשום דאדם הוא לשון חשיבות. כמ"ש [יבמות סא. ב"מ קי"ד]:

עוונותיו מתפקקין. פי' נסתמין מל' פוקקין הנקבים %: הגה [צ"ל שפקקו נקביו והוא בשבת (מ.):

ויפק. לשון פוקק. רש"י. ולפ"ז כך הוא פי' הפסוק ויפק רצון מה'. ר"ל מי שנושא אשה ועושה רצון ה' שירצה שישא אדם אשה ולקיים תכלית הבריאה. הוא גורם שה' פוקק בעד עונותיו שלא יהיו נראין. וזש"ה ויפק רצון מה'. ר"ל הרצון של ה'. (שעשה הוא גורם שפקק כו'. כ"פ). הוא פוקק בעד עונותיו %: הגה וי"מ ויפק רצון מה. ר"ל שמוציא רצון מה' ואין ברצונו של ה' אלא מחילת עון:

בן י"ח. משמע במיי' פט"ו מה"א דר"ל כשהוא נכנס לשנת י"ח. וכ"כ המ"מ שם. ואם כך הוא דעת רבינו. לא יהיו שוין פי' כשהוא י"ת (צ"ל י"ח שנה) ומ"ש כשהוא בן י"ג שנה וצ"ע:

אבל. והטעם כמ"ש תיכף אח"ז המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן עהכ"א וידעת גו'. לכן כתב תיכף אח"ז ת"ר המשיא כו' להורות שלכך הוא מצוה מן המובחר. והוי כאילו כתב דת"ר המשיא כו'. שהוא נתינת טעם למעלה:

סמוך. פי' בזכר כשיגיע לשנת י"ג שלימים ונקבה לשנת י"ב שלימים הוא פרקן. וזמן של נשואיהן סמוך לפרקן. לדעת הטור היינו אחר שעברו על הזכר י"ו שנה שלימים (ויום א' כצ"ל) ועל הנקבה י"ב שנה שלימים ויום אחד. ולדברי התוס' ורש"י הוא קודם שנת י"ג לזכר ושנת י"ב לנקבה %: וא"ל לפירושם למה נאמר ואי נסיבנ' בר ארביסר כו'. הול"ל בר תחלת י"ג. די"ל המצוה מן המובחר הוא כשהוא בן י"ג שלימות. אבל בתחילת י"ג אינה מצוה מן המובחר. ועד"ר. ועי"ל דגירוי יצה"ר היינו דוקא כשהוא בן י"ג שלימות. (כ"פ.):

בר ארביסר. פי' בהתחלת שנת י"ד:

כזנות. דקדק רבינו וכתב כזנות. ולא כ' דהוי זנות. משמע דאינו זנות ממש אלא דהוי כמו זנות. דהואיל שנשא אותה בחופה וקידושין לא הוי זנות ממש. כמ"ש רבינו לקמן סי' ל"ז בשם תוס'. וכ"כ הרא"ש בפ"ב דקידושין [מה: סי' ח']. ומביאו הב"י לקמן סי' מ"ג. וז"ל קטן שהשיאו אביו לא חשיב כאילו היא בזנות אצלו. ואפי' היא גדולה ובת עונשין. אע"ג דלא תקינו ליה רבנן נישואין עכ"ל. ואלה"ק שרבינו שכתב שהוא כזנות. יחלוק על הרא"ש אביו. די"ל שרבינו ג"כ ס' כהרא"ש. ולכן כתב דהוי כזנות ולא זנות ממש כמ"ש. ונ"ל דלכתחילה אין להשיאו. אבל אינו מחויב להוציאו אם כבר השיאה. ועד"ר:

וכ' א"א הרא"ש רווק שעברו כו' כצ"ל. וכ"פ).

בשנת כ'. דקדק וכתב בשנת כ'. שלא תאמר שלעולם הוא פטור מלישא אשה. לכן כתב שאינו חייב לישא בשנת כ'. אלא ילמוד עוד ואח"כ ישא אשה.

ואומר. צ"ל וכתב א"א הרא"ש. ולא קאי אדברי הרמב"ם. שהרא"ש לא זכר בדבריו דברי הרמב"ם. אלא קאי אלשונו שכתב דלכ"ע מי שא"א לו ללמוד אם ישא אשה. שאינו מחויב לישא אשה בשנת כ'. וע"ז כתב קצבה לאותו לימוד לא ידענא. ומשמע שסובר רבינו שהרא"ש חולק על הרמב"ם. שהרא"ש סבר ששום אדם בעולם אינו רשאי שיתבטל שלא מצינו זה אלא בב"ע בלבד. והרמב"ם סבר שכל מי שחשקה נפשו בתורה יכול להתבטל. ומ"מ נוכל לומר שגם רבינו סבר שאינו חולק על הרמב"ם. וז"ש הרא"ש שלא מצינו זה אלא בב"ע שחשקה (נפשו כצ"ל) בתורה. ה"ה אם נמצא אדם אחר שנפשו חשקה ג"כ בתורה כב"ע שיכול להתבטל. ולא כתב שאינו יכול להתבטל כל ימיו. אלא מי שא"א לו ללמוד אם ישא אשה. אבל מ"מ נפשו אינו חושק כ"כ בתורה כב"ע. וחלוקים אלו מבוארים ג"כ בדברי הרמב"ם. שכתב תחלה מותר להתאחר. ובמי שחשקה נפשו בתורה כ' דאפילו ביטל כל ימיו אין עבירה (ועד"ר). ובספר של קלף מ"כ ז"ל וא"א הרא"ש ז"ל כתב על הא דאמר וא"א (ואם א"א כצ"ל) לו כו' עד וקצבה לאותו לימוד לא ידענא כו'. וא"ש האי גירסא דגרסי תיבת על. וגם וי"ו של תיבת וקצבה כו'.

כיון שיש. (דילפינן מבריאת עולם. כ"פ). שנאמר (בראשית ה' ב') זכר ונקיבה ברא"ם %: הא דלא גבה ממוקדם מהכתוב [שם א' כ"ז] זכר ונקבה ברא אותם. לפי ששם איירי מבריאת אדה"ר לבד וכמשא"זל ברכות סא. דו פרצופין ברא הקב"ה באדה"ר שנאמר [תהלים קלט] אחור וקדם וגו':

היו לו בנים ומתו דלשבת יצרה בעי' והא ליתא:

כיון שיש. בן לבן ובת לבת או בן לבת ובת לבן. כן היא הנוסח שלפנינו. וכ"כ לעיל % מלת לעיל מוסב על הטי"ד. ולפי שהוא מוקדם לענין סידור הש"ע כתב מלת לעיל: בי"ד סי' שצ"ב ובריש סי' רנ"ו % שם בריש סי' רנ"ו לא נזכר מזה כלל. ואולם דברים אלו כהווייתן הם בהמ"ק סי' רפ"ד. ודוחק לומר שנתחלף מלת ובריש תמורת ובסמ"ק ומלת רנ"? תמורת רפ"ד. הג"ה: אם הבני בנים הם זכר ונקבה מזו"נ הוא קיים מצות פ"ו. אבל גי' ספרי ב"י כיון שיש לו לבן בן או בת ובן [או בן כצ"ל] או בת לבת כו'. ולפי גירסא זו סבר רבינו שאפי' הבני בנים הם שני זכרים או שני נקבות קיים מצות פריה ורביה עד"ר.

(שאם. וא"ת הלא מותר ליקח מיד אחרת כמ"ש בסמוך. י"ל דמיירי בדלא אפשר למיקם בסיפוקייהו כ"פ):

כדי שיגיע. פי' אף אם ינהוג עצמו כת"ח רש"ל וכ"כ לקמן סימן ע"ו. ואמור (צ"ל ואמר) השיעור של עונת ת"ח. כי לזה יוכל לנהוג עצמו כל אדם משא"כ בעונות אחרים. כמ"ש בסי' ע"ו. כ"פ.

אשה. דאמר קרא [בראשית א' כ"ח] וכבשה איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש ופריך אדרבא וכבשוה תרתי משמע אר"נ וכבשה כתיב גמ' [יבמות סה:] כ"פ):

בטענה. לאפוקי אם באתה בטענת בעינא חוטרא לידי טענתה טענה. כמ"ש לק' בסי' קנ"ד ע"ש וכדאיתא ביבמות סה] [הגה"ה]: