ומן הזיבורית שבנכסיו דאמר עולא ד"ת ב"ח גובה מן הזיבורית אלא שחכמים תקנו שיגבה בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ובכתובת אשה אוקמוה אדאורייתא דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ומה"ט אפשר דאפילו נדוניא אינה נגבה אלא מן הזיבורית דרשב"א והר"ן בריש הניזקין כתב די"א דנדוניא היא כשאר ב"ח ובבינונית ולזה הדעת נוטה עכ"ל ועיין במ"מ פי"ו דאישות כ"פ):

ולא משבח שהשביחו הנכסים ואע"ג דבעל חוב גובה את השבח שהשביחו לקוחות כמ"ש בח"מ סי' קט"ו מתרץ בגמרא דמקולי כתובה שנו כאן (פירוש דהא מקולי כתובה כ"פ) אבל מה שהשביחו היורשים גם לוקח אינו טורף כמ"ש שם ועד"ר:

ולא מהראוי פירש כגון שמת יעקב בחיי יצחק אביו ואין האשה גובה כתובתה במה שמגיע על חלקו של יעקב אחר מיתת יצחק אביו כמ"ש לעיל סי' צ' ובח"מ סי' רע"ח:

נקרא מוחזק אע"ג דלענין בכור בח"מ סימן רע"ח לא מיקרי מוחזק (וכן לעיל בסימן צ' כתב רבינו לענין ירושת הבעל שמלוה נקרא ראוי ואינו יורש מלות אשתו כ"פ) מ"מ לענין כתובת אשה וב"ח מיקרי מוחזק וגובה ממנו והטעם כתב הרא"ש בפרק יש נוחלין דף ר"ז ע"ב דהא בחיי אבוהון הוי משועבד להו מדרבי נתן ואע"ג דכתובה אינה נתנה לגבות מחיים מ"מ היה לה שיעבוד על כל בעלי חובין ומש"ה יכולה לגבות מהב"'ח עצמן ואם קדמו היורשים וגבו קרקע חוזרת היא לטרוף מידם ואם גבו מעות או שאר מטלטלים דוקא אינם גובין מהן דמטלטלי דיתמי אינם משועבדים לבעל חוב ולכתובת אשה אבל לאחר תקנת הגאונים גם כן גובה מהן וכל זה מבאר שם באשר"י והביא קצת ראיות לדבריו וכתב שיש לדחות אבל במסקנא קאי הכי עיין שם וכך הם דברי רבינו:

נגבית ממטלטלים אבל רשות ביד היורשים לסלקם בקרקע רמ"א (בשם הגהות אלפסי דף תק"א ועיין בחושן משפט סימן רנ"ב ורנ"ה כ"פ): (בנין דיכרין כדלקמן בסי' קי"א כ"פ):

גובה מהן פי' לפי תקנת הגאונים וקצת קשה לשון לפיכך אם גבו היורשים מעות דקאמר למה כתב "לפיכך אם גבו מעות אם הניח להן מעות נמי הוה ליה למימר דהא בודאי קודם תקנת הגאונים לא היו גובה כתובה ממעות שהניח להן אביהן דהוי נמי בכלל מטלטלי דיתמי אינו משועבד לכתובה ובעל חוב וכמו שנתבאר בחושן משפט ריש סימן ק"ז דמצוה איכא אבל כפייה ליכא דאע"ג דמלות אביהן משועבד להן מדרבי נתן מכל מקום אם קדמו וגבו היורשים הרי הן מטלטלי דיתמי והוא הדין אם הורישו להן מעות וי"ל דלרבותא כתב כן דאפי' אם גבו מעות בחובת אביהן דאיכא תרתי שהן מטלטלין וגם נקרא כהאי גוונא ראוי גבי בכור וכנזכר לעיל אפי' הכי גובת מהן:

או נתנם במתנת בריא דהוה דאורייתא אבל במתנת שכיב מרע דהוי מדרבנן גובה ממנה:

ואם מכרום היורשים ומכל שכן אם נתנו במתנה דגובה מהן ועיין בדרישה:

אחרי מותו גובה מהן שהרי משמת נפלו הנכסים לפני האלמנה ואין כח ביד היתומים ליתנם בית יוסף:

ודבר זה תיקון גדול הוא כו' ר"ל שתיקן והמועיל אף למי שאינו יודע מתקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משועבדים לכתובה שאותן אנשים דלא ידעו לולי זה שכתבו בכתובתן כן בהדיא לא היו גובין ממטלטלי כיון שלא נתפרסם וזהו שמסיק וכתב הרי שלא כתבו כן בכתובתה כו' רצה לומר זה הנפקא מינה בתיקון זה וק"ל:

הרי שלא כתב כן (זה לשון הרב המגיד דעת רבינו הוא שאין לומר בזה אע"פ שלא נכתב כמו שכתוב דמי שאין זה תנאי בית דין כיון שנתחדש אחר התלמוד עד כאן כתונת פסים) ועיין בדרישה:

מוכרין ונותנין לה הא דכתב מוכרין ולא כתב מגבין אותו הקרקע אפשר דאשמעינן אם הקרקע גדולה וחשובה וכתובתה מועטת ואם יתנו לה קרקע לא יגיע על חלקה תשעה קבין שהוא שיעור קרקע כמו שכתוב בחושן משפט בסימן קי"ד אז מחויבים למכור כמו שנתבאר שם בחושן משפט ובלאו הכי נמי יש לומר כיון דבשומא והכרזה נותנין לה זהו מיקרי מכירה לה והכי קאמר מוכרין על ידי שומא והכרזה ונותנין לה באותה שומא:

שמכר או שנתן פירוש אחר שנשא אותה:

כדפרישית לעיל סימן צ':

קנה ואינה גובה ממנו כו' עיין לעיל בסימן צ' מה שכתבתי שם:

אם יכולה לגבות מן הראשון פירוש היכא שחתמה לשני ולראשון לא חתמה אם טורפת קרקע מהראשון אי דוקא אבדה כתובתה מן השני קאמר או דלמא אבדה לגמרי קאמר אף מן הראשון:

לרש"י אינה גובה ממנו שהרי יכול לומר לה הנחתי לך מקום לגבות ממה שמכרה לשני:

ולרבינו חננאל ולרבינו תם גובה ממנו ואע"ג דבכהאי גוונא בבעל חוב אמרינן בהדיא בגמרא דאיהו דאפסיד אנפשיה שכתב לשני דין ודברים כו' היינו דוקא בבעל חוב שייך לומר כן דידע דסופו לגבות ואפילו הכי כתב ליה הלכך לא גבי מראשון אבל אשה ליכא למימר כולי האי איהי דאפסיד אנפשה דהא בשעה שכתבה לו לא היתה עדיין ראוייה לגבות בבירור דלא נתנה כתובה לגבות מחיים אשר"י:

שהיא קדמה ששיעבוד חיוב כתובה שלה חל משעת נישואין מה שאין כן במזונות דחיוב שלהן משעת מיתה לכך אין להן דין קדימה כמו שנתבאר לעיל בסימן צ"ג:

עד שיעשו פשרה ביניהן כיון שיש פסידא לכולהו לא מוקמינן ביד הלוקח עד שיעשו פשרה ולא דמי למאי דכתב לעיל בסימן צ"א דמוקמינן ביד הלוקח דהתם אין פסידא אלא ללוקח וכמו שנתבאר עיין שם ובחושן משפט סימן קי"ח:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כו' עיין שם כלל ס"ג דין ד' שמוכח שם מכל לשון השאלה והתשובה שאין כוונת האשה היתה להוציא מיד הבעל חוב כדי להעמיד השדה בידה עד שיתפשרו עמה אלא כל כוונתה היתה להעמידו ביד הלוקח שמכרה לו תחילה כל זכותה שאפשר שיהיה לה בהשדה אלא שהבעל חוב טען שכבר סלקה נפשה ואין לה כח להוציא מידו וממילא השדה ישאר בידו ועל זה השיב הרא"ש שהדין עם האשה שלא סלקה נפשה אלא מה שהוא לטובת הלוקח אבל לסלקה נפשה מכל וכל מי בקש זאת מידה שהרי הסילוק היה לטובת הלוקח וזה הוא רעתו והביא ראיה ממי שנשא שתי נשים הנזכר לעיל זה לשונו והלוקח הזה עומד במקום האשה ובמקומו כו' ודמי כאילו נתפשרו יחד הלוקח והראשונה כו' ורצה לומר כמו בדין המשנה במי שנשא שתי נשים שתולה בפשר שנים יחד איזה מהן שיהיו ואם נתפשר הלוקח עם אשה הראשונה לא יצא מתחת ידו כן בנדון זה אף בלא פשר כלל דמי כאילו נתפשרו וזה ברור בפירוש התשובה ורבינו קיצר ושינה ומשום הכי לשונו קצת אינו מובן ודו"ק:

והאשה מוציאה נדוניתא שם בשאלה כתב נדוניא וכתובה ובתשובה לא הזכיר אלא נדוניא אבל בודאי לאו דוקא והוא הדין כתובה לחוד:

עד שיעשו פשרה ביניהן פירוש האשה תתפשר עם הלוקח ותתן שטר נדוניא לידו ואז לא יהא צריך הלוקח לטעון שום זכות בבית מצד הלקוחות אלא מצד זכות נדונית האשה ואם כן מסולק הבעל חוב לגמרי וק"ל עכ"ל מ"ו ובענין פשרה זו עושין גם כן כדין הנזכר לעיל מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר שדהו כו' וכי כתב הרא"ש בתשובה זאת דלשניהן דין אחד ב"י אבל נראה לחלק ביניהן כדבסמוך:

כי הבעל חוב יוציאנו מיד הלוקח נראה דלאו דוקא קאמר דיוציאנו בעל חוב מיד הלוקח דאפוכי מטרתא למה לי אלא הכי קאמר שהלוקח זה יש לו זכותו של עצמו וזכות האשה וזהו שכתב לעיל והלוקח עומד במקומו ובמקום האשה ומש"ה אף אם תאמר שהבעל חוב יכול להוציאה מיד הלוקח מצד זכותו של לוקח מכל מקום כיון שהלוקח יש לו גם כן זכות האשה ישאר כך הענין כו' ונ"ל שדוקא בנדון וה שהיתה האשה רוצה שישאר השדה ביד הלוקח וכמ"ש לעיל בשאלה הדין כן אבל אם לא היתה רוצה היתה יכולה ליהנות הבעל חוב ולהניח בידו ואין הלוקח יכול לכופה אבל אם תאמר שבנדון זה מיירי שמכרה לו כל זכות שהיה לה כמשמעות השאלה ולכך מחויב לצדד בזכות הלוקח מכל מקום אם לא מכרה כן אלא שסילקה עצמה מהלוקח שהיא אינה רוצה לטרוף ממנו כמו שנזכר במשנה שאמר דין ודברים אין לי עמך אם תרצה הראשונה תניח השדה ביד השנייה ומש"ה סתם המשנה וכתב וחוזרת חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם ולא קתני שישאר ביד הלוקח ומש"ה דקדק הרא"ש ורבינו שכתב ז"ל נמצא הפשרה עשויה בנדון זה כו' דר"ל דוקא בנדון זה וגם שם בתשובה אחר שכתב כל זה סיים וכתב ודמי כאילו נתפשרו ביחד הראשונה והלוקח אחר שהוציאה הראשונה מיד השנייה דאבדה השנייה זכותה כיון שהלוקח אינו מוציא מיד הראשונה עכ"ל משמע דוקא אם נתפשרו הא אם אינם רוצים להתפשר אינה מחוייבת כדי שישאר ביד הלוקח ודו"ק. וזהו דלא כמשמעות הב"י שכתב סתם בשם הרא"ש שדין זה שוה לדין מי שהיה נשוי שתי נשים כו' וגם בש"ע לא כתב אלא דין המשנה מי שהיה נשוי שתי נשים כו' ולא דין תשובת הרא"ש דמשמע דס"ל דשניהן שווין ומיהו י"ל מ"ש שדין זה שוה לדין מי שהיה נשוי שתי נשים כו' היינו לעניין שחוזרין וטורפין זה מזה כמו שהוא במשנה אבל מכל מקום מוקמינא ביד הלוקח לבסוף:

ואין הכתובה נגבית אלא בפחות שבמטבעות דקדק לכתוב דוקא כתובה אבל בנדונייתא היא כשאר חוב. ומ"ש בפחות שבמטבעות ר"ל כגון מטבע זהובים אדומים או טאלר שביש מקומות אינן נוטלין כ"א במשקל גדול ויש מקומות אין מדקדקין אפי' אינן שוקלין כ"כ ודומה למ"ש וישקול לו ארבע מאות שקל קנטרין שיוצאין בכל מקום:

בכתובה הקילו הואיל שכתובה מדרבנן:

לפי המקום שנשתעבד בו אבל הרמב"ם ורב אלפס כו' אזלי לטעמייהו שנתבאר בסימן ס"ו שר"ת סבר כתובה דאורייתא והרמב"ם וכל הגאונים ס"ל שהיא מדרבנן והרא"ש דס"ל ג"כ כתובה דרבנן מ"מ מצריך ליתן חמשים סלעים צורי כסף דאורייתא:

כתבו כסברא הראשונה ודוקא שלא יפחות ממנה או ממאתים כי לפחות מכאן א"א (דקי"ל דכל הפוחת ממנה ומאתים הרי בעילתו בעילת זנות כ"פ) ובנצ"ב הולכין תמיד אחר מקום שנשתעבד שם וכן השליש שמוסיפין יש לו דין נצ"ב כ"כ ר"ן וריב"ש ומהרי"ק:

אלא נשבע פי' ואם אין שטר כתובה בידה אינה גובה אלא נשבע כו' ומ"ו הגיה במקום אלא ואם לא:

היסת ונפטר פי' אם הבעל קיים וטוען פרעתי ואם מת אין טוענין להיורשים ה"ה ועד"ר:

בתנאי ב"ד שבמקום שסומכין על תנאי ב"ד על הבעל להביא ראיה שפרע:

שהאשה שאומרת מת בעלי נאמנת פי' כשלא הזכירה לכתובה כדבסמוך. ומ"ש בעדי מיתה "או אפי' "בלא עדים אין להקשות כיון דאפי' בלא עדים ה"ל לסתום או לכתוב בקיצור אפי' בלא עדים די"ל דנ"מ בעדים משום נדוניא ותוס' כדמסיק ועוד דבעדי מיתה אפי' לא אמרה אלא תנו לי כתובה לחוד נותנין לה אליבא דכ"ע ואפי' בלא שבועה. ומ"מ הל' מגומגם שלא הל"ל "שהאשה שאומרת מת כו' אלא הל"ל או אפי' בלא עדים אם לא הזכירה כתובתה אלא אמרה מת בעלי שהאשה שאמרה כו' שהרי הרישא דבעדי מיתה מיירי אפי' שהזכיר כתובתה לחוד. (כדפרישית לעיל בסי' י"ז כ"פ):

אפי' יש עדים כמה היה דשמא פרע דכיון שאין אלו מתנאי ב"ד הרי הם כמלוה ע"פ שנאמן לומר פרעתי שהמלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים (משא"כ עיקר כתובה שהוא תנאי ב"ד והטוען אחר מעשה ב"ד פרעתי לא אמר כלום ועיין בח"מ סי' ע"ט כ"פ):

והרמב"ם כתב שצריכה לישבע שמת עיין בדרישה:

אבל אם אומרת מת בעלי תנו לי כו' הוא לשון רבינו והוא מגמרא פרק האשה שלום ואדלעיל קאי שאמר או אפי' בלא עדים שהאשה שאומרת מת בעלי נאמנת כו' והשתא כתב אבל אם אומרת מת בעלי תנו לי כתובתי וכו' ואף הרמב"ם כ"כ דמאחר שלא הזכירה כלל התירוני לינשא אינה אומרת כן אלא ליטול כתובתה ואפי' בשבועה אינה נאמנת:

והרמב"ם כתב שאם אומרת התירוני לינשא כו' ונותנין לה כתובתה ר"ל אבל שבועה עכ"פ בעיא וק"ל ומ"ש והרמב"ם כתב בלשון פלוגתא אדלעיל קאי שאמר שאין מתירין לינשא ע"פ כ"א בלא הזכירתה כתובתה כלל ע"ז כתב דהרמב"ם לא ס"ל הכי אלא מתירין אותה אף אם הזכירה כתובתה עם הנישואין אלא שלענין כתובה חילק:

ואני כתבתי למעלה (בסי' י"ז) דבשניהם אין מתירין אותה לינשא ומחלוקת תלוי בגירסת הגמרא ועיין בדרישה:

ולא מהימן לומר פרעתי ולקחתי מידה הכתובה וקרעתי אותה ולא חששתי לשובר כיון שהחזירה לי הכתובה:

אנפשיה שכתב לה פירוש אי לא כתב לה ודאי לא הוי פרע לה כי אם בפני עדים או לקח ממנה שובר והוי נזהר טפי: (ולא ישתנה הדין בכך פירוש לא ישתנה הדין בכל מקום בשבילו כ"פ):

ובספר המצות כתב ע"ש ר"י כו' הכי נהגינן מ"ו: והוציאה גט דוקא גט ממש אבל עדי גט לא דחיישינן דלמא הגבוה הב"ד ע"פ הגט וקרעוהו נ"י כ"פ):

והוא במקום שאין כותבין דאי במקום שכותבין לא היה לו ליתן לה המעות עד שתתנה הכתובה בידו:

ואומר מפני שאין רגילין לכתוב לא האמינו לי במה שכתבתי לה נראה לי דה"פ לא האמינו לי על מה שאמרתי שפרעתי לה אף שהבאתי ראיה שכתבתי לה כתובה ועכשיו אין כתובה בידה וזו ראיה על הפרעון משום שאמרו ליה אתה הפסדת אנפשך וכמו שנתבאר לעיל אבל אין לפרש כפשוטו דלא האמינו לי קאי אמאי שכתב כתבתי לה כתובה דהא כבר כתב דאף אם ידוע זה בעדים שכתב לה כתובה לא מהני מטעם דאיהו אפסיד אנפשיה ואף ששם טוען כבר לקחתי מידה הכתובה וקרעתיה ומש"ה לא לקחתי מידה שובר קל וחומר כאן דבודאי אינו אומר שטען ראשונה שמ"ה לא לקח ממנה שובר משום דלקח מידה הכתובה וקרעה דהא עכשיו מראה היא הכתובה לפנינו אלא מחוורתא כדכתיבנא ראשונה ודו"ק:

מפני הסכנה מחמת שמד שלא יכתבו גיטין:

היא נאמנת וגובה הכל (אפילו אין לה עידי גירושין דהוי לן להימניה לבעל במיגו דאי בעי אמר לא גירשתיך כדפריך הגמרא לרב אי ליכא עידי גירושין במאי גביא ויש לומר דלרבי יוחנן דאמר אלמלהו רבנן לכח האשה דאף קודם סכנה אין נאמן לומר פרעתי אין תימא דאלמוהו לאחר הסכנה כיון שמודה דאינו נאמן לומר פרעתי אע"ג דאית ליה מיגו אבל לרב דלא אלמוהו פריך עיין בתוס' כ"פ) ועיין בדרישה: (והרמב"ם כתב בזה כו' פירוש בהוציאה כתובה בלא גט כ"כ):

חייב ליתן לה עיקר כתובה וז"ל הרמב"ם בפי"ו האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנה שאין מעיזה פניה בפני בעלה לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גירשתני ואבד גיטי תן לי כתובתי והוא אומר לא גירשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובה כו'. ואבד שוברי מתוך שיכול לומר לא גירשתיה ולא יתחייב בהוספת נאמן ומשביעה בנק"ח כו' אבל אעיקר לית ליה מיגו דהרמב"ם ס"ל דאף אם אמר בפירוש לא גירשתיך אינו נאמן לענין עיקר כתובה שהוא תנאי ביה דין אבל לענין תוספת אף בנאמנת לומר שגירשה מי יאמר שהיה לה תוספת אבל אחר שהביא ראיה שגירשה והוא מודה לדבריה שכתב לה תוספת אלא שטוען שלא גירשה הוחזק כפרן בעדים לכך צריך לשלם אף התוספת אבל אי ליכא עידי גירושין אף שהוא הודה לתוספת הרי גם כן אומר שלא גירשה והפה שאוסר הוא הפה שהתיר וכן כשטוען שגירשה ופרע לעיקר ותוספת ולית לה עידי גירושין מן הדין שנאמן לענין תוספת שהוא הפה שאוסר ושהתיר דהא אין ידוע שהיה לה תוספת כי אם על פיו ואף אם ידוע שמא שילם לה כבר מה שאין כן בעיקר שמחשב כשטר חוב בידה ובזה נתיישב תמיהת רבינו על הרמב"ם אלא שרבינו סבירא ליה דהואיל והיא תובעת כתובה אינה נאמנת לומר גירשתני:

ומשביעה בנקיטת חפץ דוקא בזה שטוען שכבר פרע לה התוספת והיא רוצה להוציא ממנו צריכה לישבע בנקיטת חפץ כדין נשבע ונוטל מה שאין כן ברישא שטוען שלא גירשה והרי הוא מודה שלא פרע לה והיא נאמנת לומר גירשתני לענין עיקר כתובה לפיכך אין צריך שבועה בנקיטת חפץ וק"ל:

ול"נ שאם הוא נאמן כו' וה"ה כתב שטעם הרמב"ם שגובה עיקר מפני מדרש כתובה לכשתנשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליכי אבל בתוספת לא לפי שאין מדרש בתוספת:

גובה שתיהן פירוש כל הכתוב בכתובה עיקר ותוספת וז"ל רש"י שהרי גירשה והחזירה וכתב לה כתובה שנייה אבל קדמו ב' הכתובות לגט ראשון לא שהרי כשהחזירה לא כתב לה כתובה ותנן בסיפא ב' כתובות אינו גובה אלא אחת שע"מ כתובה הראשונה החזירה עכ"ל:

אינה גובה אלא אחרונה ואינה טורפת אלא מזמן השנייה דכיון דכתב לבתרא אחליה לשיעבוד קמא דאי לאו לבטולי קמא אתא למאי כתב הואיל ששתיהן שוות ועיין בח"מ סי' ר"ס שכתב שם כל דינים אלו באר היטב לענין ש"ח ונראה דה"ה או כ"ש אם סכום כתובה השנייה פחות מהראשונה דאמרינן בטולי בטלה להראשונה ובס"א ובדפוס ב"י סתם וכתב ז"ל הוציאה שני כתובות שכתב לה שתים זא"ז אינה גובה אלא אחרונה שביטל הראשונה כשכתב לה האחרונה ואם האחרונה יתירה על הראשונה כו' הרי שברישא לא כתב אם סכום שתיהן שוות אלא מיירי גם כשבשנייה סכומה פחות וכמ"ש וק"ל:

יתירה על הראשונה ולא כתב לה כו' פירש"י דאי אוסיף בה לתוספת כתבה ולא אחליה לשיעבוד לבטל זמן שטר הראשון ותרווייהו מיהא לא גביא מדלא כתב לה ואוסיפית לה מדילי הך אקמייתא אלא שטר כתובה יתירא כתב לה וה"ק אם תתרצי למחול שיעבוד של ראשונה גבי כתובה זו המרובה ואם לאו גבי הראשונה המועטת והי מינייהו דבעי גביא:

אלא אותה שמן הנישואין דאומדנא דדעת הוא שזה עיקר תחילת השיעבוד ולא כתב לה מן האירוסין אלא שאם תתאלמן או תתגרש מן האירוסין שתגבה בו אשר"י. ומה שכתב בכל ענין אינה גובה אלא אותה שמן הנישואין נראה דל"ד הוא מה שכתב בכל ענין דהא אם כתב בהא דמן הנישואין לשון ואוסיף לה על הראשונה דמן האירוסין כו' גובת שניהן אלא אשני בבות הנ"ל דלא כתב בהשנייה ואוסיף לך כו' קאי וע"ל סימן נ"ה:

גט וכתובה ועידי מיתה פירוש עדי מיתה אומרים שיודעין שהיתה אשתו בשעת מיתה ונתאלמנה ממנו והשתא א"ש מה שכתב רבינו בסוף הסימן וז"ל ואם כתובה קודמת לגט אין לה אלא כתובה אחת שעל דעת כתובה הראשונה החזירה ע"כ שקשה דהוה ליה למימר טעמא דלמא לא חזרה להנשא אחר הגירושין אלא ודאי עידי מיתה מעידים ע"ז כמו שכתבתי:

רואין אם אין דרך לכתוב כתובה גובה בגט עיקר הכתובה לאפוקי אם דרך לכתוב כתובה אינה גובה בגט בלא כתובה כדלעיל. וה"ה דה"מ למימר דין זה בהוציא שני גיטין וכתובה אחת ולכללו בבבא שלפני זה דהא בבבא שלפני זה איירי כשזמן הכתובה הוא קודם לגט ראשון ודין המחודש בבבא זו הוא כשזמן הכתובה הוא אחר גט ראשון אלא מפני שבבא דשני גיטין וכתובה אחת הוא לשון המשנה ובבבא דגט אחד ועידי מיתה וכתובה אחת הוא לשון ברייתא נקט גם כן רבינו בצורתם וק"ל: