אם זמנו של אחד כו' ר"ל זמנו של קנין וכן הוא בח"מ סי' ק"ד:

אלא מטלטלים ואבי העזרי כתב שחולקין במטלטלים עיין בספרו במשפט הכתובה (וכ"כ המרדכי בשם ראבי"ה גבי אלמנה ולא בגרושה אבל הרמב"ם והרא"ש והר"ן לא חילקו וכתבו כמ"ש רבינו כ"פ):

ה"ג דלא אקנו להו והיתומים רוצים לשלם חוב אביהן דאל"כ הא מטלטלי דיתמי אינם משועבדים עיין בח"מ ר"ס ק"ז או מיירי בזמן הזה לאחר תקנת הגאונים וכ"כ הרא"ש בהדיא דבמטלטלים בזמן הזה דינן כמ"ש רבינו מיהו יש ליישב הגירסא דלא אקני "ליה ור"ל למוקדם דכיון דלא אקני למוקדם מטלטלי אגב קרקעי אף שהאשה מוקדם מ"מ הלא אין קדימה במטלטלים ואם האשה מאוחר אף שהקנה לה אג"ק ולא לבעל חוב המוקדם וה"ל גביה מטלטלים ולגבי האשה קרקע מ"מ כיון שהוא מוקדם ינתנו לב"ח כל זמן שלא תפסה:

ינתנו לב"ח אפי' הוא מאוחר משום שלא תנעול דלת כו' אבל אשה (ר"ל ולא חיישינן משום חינא כ"פ) דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצית להנשא:

ותדחה האשה צ"ע לקמן סימן קי"ג:

מאן שם לך אע"ג דלעיל ס"ס צ"ג ובסמוך סי' ק"ג מוכח דאם לקחה לעצמה אפי' על ידי שומא של שלשה הדיוטות אינו כלום מטעם מאן שם לך ה"ט משום דשם מיירי דלא הקנוהו לה היתומים אבל הכא איירי דהיתומים גם כן נתנו לה רשותם ליקח:

ותפסה מטלטלי אף על גב דכבר כתב רבינו כן לעיל נראה דה"ט משום דהרא"ש אמר עיקר דינו אהיכא שזמנה שוה או ששיעבודם חל כאחד ולכן אע"ג דכבר אשמעינן דתפיסתה מהני אפי' היכא שבעל חוב קודם מ"מ נקט הדין במקום שאמרו הרא"ש אביו (אבל א"ל דכאן אשמועינן דאפילו בזמן ששניהם שוין דלא מפקינן משא"כ לעיל דזמנה מוקדם ז"א שהרי סתם לעיל ומשמע דאפי' אם הב"ח מוקדם אם תפסה לא מפקינן כ"פ):

ולאשה קרקע פירש"י הטעם זה הלוה מעות וזו סמכה על הקרקע ואם בשביל נצ"ב הנישומין בכתובה הוא זכה בהן מיד וזו צרפתה עם הכתובה על שיעבוד הקרקע עכ"ל: (כתב א"א הרא"ש שמוציאין כו' פירוש ונותנין לה קרקע כיון שמספיק לשניהן יהבינן לכל חד כדיניה כ"פ):

ולכאורה יראה כו' קאי ארישא היכא שלא תפסה (פירוש הקרקע ורצה לומר מה שאמרו חכמים דאם זמנן שוה ויש קרקע ומעות לשלם לשניהם דנותנין לבעל חוב מעות כו' דלא אמרו כן אלא מפני תקנת בעל חוב כ"פ):

שומעין לו בחושן משפט סימן ק"א לענין מלוה ולוה דאם המלוה רוצה שיתן לו קרקע אין הלוה מחויב ליתן לו שאני התם דלוה עצמו יכול לסלקו במעות כדינו ולהשאיר בידו הקרקע:

והרמ"ה כתב דאין שומעין לו טעמו משום דמשמע ליה דלאו משום נעילת דלת נגעו בה אלא משום האי כדיניה והאי כדיניה הלכך כל כך יפה כח האשה לענין זה כמו הבעל חוב והיינו כרש"י ב"י:

המוקדם נותנין לו מעות וכתב בית יוסף נראה דלטעמיה אזיל וכו' קחנו משם:

יראה דהוא הדין נמי כו' לפי מה שסובר רבינו דטעמא משום נעילת דלת ודאי דכן נראה אבל כבר כתבתי דלהרמ"ה לא הוי טעמא אלא משום דהאי כדיניה והאי כדיניה ב"י:

שאבדו רצה לומר הבעל אבדם לנכסי צאן ברזל שלה או שלקחה ויכול להיות שעדיין הן ברשות היורשין לאפוקי אם היו עדיין בעין אזי היתה לקחן כאשר הם כמו שכתב בר"ס פ"ח:

כשאר בעל חוב בדין קדימה הנ"ל והטעם כתב הרב המגיד שלא הורע כח האשה אלא בעיקר הכתובה שהרי לא חסרה בה כלום אבל נדוניא הרי הוא כחוב בעלמא עכ"ל וכתב ב"י דקאי אכל מה שכתב בסימן זה להקל על הכתובה דאין הנדוניא בכלל ולפי זה לדידן היתה במנה כדין בעל חוב שאנו אין פורטין מה שנתנה לו לנדוניא אלא כוללין הכל יחד וכותבין בכתובה שהחתן קיבל עליו ליתן לה מאה זקוקין כנגד הנדוניא וכמו שכתב רבינו לעיל סימן ס"ח ורשמתיהו שם:

ורש"י לא פירש כן אלא דין נכסי צאן ברזל כו' עיין בדרישה:

בכתובתה אינו מתחייב כו' משום דמצוה קעביד ולא מידי חסרה (גמרא) ופי' רשב"ם ע"ז עיין ב"י:

אפי' בקנין שהרי ערב אסמכתא הוא אלא משום דאית ליה הנאה וכו' ומבואר בב"י:

אפי' יש נכסים לבעל דה"א דגמר ומשעבד נפשיה משא"כ כשאין לו כמבואר בב"י:

אפי' אם אין נכסים לבנו לפי שאב לגבי בנו גמר ומשעבד נפשיה:

הנשאי לזה ואני קבלן וכתב ב"י ז"ל זהו על פי מ"ש בח"מ סימן קכ"ט לדעת הרא"ש (דלשון ואני קבלן הוא קבלן כ"פ) וכבר כתב שם שדעת בעל התרומות שאינו אלא ערב וכאן סתם דבריו כדעת הרא"ש:

דאפי' ערב גרידא טעמו משום דאין אסמכתא בקניין וכו' כמבואר בב"י:

ולפ"ז ערב לכלתו כו' דבגמרא אמרינן היכא דלא משתעבד גבי ערב משתעבד גבי כלתו ולפי דבריו מאי שערב אינו משתעבד היינו בלא קנין וכמו זה משתעבד בכלתו וז"ל ב"י לא הוי צריך ללמוד כי מדבריו דבהדיא כתב כן בפכ"ה מהלכות מלוה אבל הרמב"ם סבירא ליה דבעי קנין ולעיל דכתב הטור מתחייב בקנין כתב אליביה:

והכי מסתבר וכתב ב"י ויש לתמוה למה סידר הדינים סתם על דעת הרמב"ם ז"ל ה"ל לסדרם על דעת הראב"ד כיון דכוותיה ס"ל ואח"כ הל"ל שהרמב"ם חולק:

הערב לאשה בכתובה ר"ל באופן המועיל:

ואסור לאדם שישיאנו עצה שיגרשנה דשמא כו' תכלית העצה הוא זה שיגרשנה שלא בב"ד כלומר במקום שאין בקיאין בדין שידעו שכל המגרש באופן זה צריך להדירם ויעשה עמה קנוניא שתגבה כתובתה גם כן במקום שלא יהיו בקי בדינים ולא ידירנה גם בשעת הגבייה. ומ"ש רבינו דשמא לא ידירנה ר"ל מה מזיק עצתו של זה הלא ודאי כשיראה שהב"ד ידירנה בשעת הגירושין יחזור מיד מהגט ולא יגרשנה דלא ירויח כלום ע"ז קאמר דשמא יפסיד בעצתו שלא ידירנה וק"ל. דשמא לא ידירנה לשון הגמרא דאטו כל המגרש בב"ד מגרש. וה"ה דגובה כתובתה שלא בב"ד אלא מעשה בגמרא ודברי אביי נקט והגמרא לא איירי אלא בהדרא בשעה שמגרשה אלא שהפוסקים הוסיפו שבאם לא הדירה אז ידירנה בשעת גבייהו:

לא תגבה מן ההקדש שלא יעשה קנוניא על ההקדש ואינו אסור לגבות מההקדש כ"ש) דאין הקדש מוציא מידי שיעבוד אלא אם כן קדוש קדושת הגוף ועין בח"מ סימן קי"ז שצריך פדיון במקצת וכ"כ בית יוסף (בשם הרמב"ם):