שהתנתה עמו ז"ל ב"י לא ידעתי למה הוצרך רבינו להאריך בזה דמהיכא תיתי ליתן לה שום דבר עכ"ל ב"י. וי"ל דלא בא אלא לאשמעינן דמה שהתנה עמה יש לה אף ע"פ שהוא דבר שלא בא לעולם משום חיבת נישואין ולא תימא דמה שיש לה מה שהתנה עמה אף ע"פ שאינו בעולם הוא מכח תקנת חכמים או מתנאי כתובה וממילא יש לה ג"כ שאר דברים כמו שאר בנות קמ"ל (במ"ש רבינו כל אלו הדברים אינו חייב כ"פ) דאין לה שאר דברים אבל אין לתרץ דר"ל דאפילו כסות ומדור א"צ ליתן לה אף ע"פ שפסק עמה ליתן לה מזונות וכבר נתבאר דלעניין אשתו ובנותיו כסות ומדור בכלל מזונות הוא כמ"ש לעיל. סימן ע"ד וקי"ג דזה אינו חדא מנא ליה לרבינו הא דאין לה ועוד שהרי סיים בראייה שכתב דתנן הנושא כו' עד אבל אם לא פסקה לא וזהו פשיטא והוה ליה למימר אפי' אם פסקה אין לה אלא מזונות לחוד:

אז מהני בדבור בעלמא דכיון דמתני אהדדי גמר ומקני (והן הן הדברים הנקנין באמירה כדלעיל בסימן נ"א כ"פ):

אבל שלא בשעת קידושין כו' משום דסבירא ליה שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב (בלא קניין) וטעם זה כתב הרמב"ם בהדיא בפ' י"א מהל' מכירה ורבינו כתבו בח"מ סי' ר"ז (ועיין בח"מ סי' ח' כ"פ) ועיין בדרישה:

אין נותן לה אלא בדמי הזול (אע"ג דעיכב הוא כ"פ) מפני שאינו חייב לשלם אלא כעין שגזל דהיינו אותן שנים שהיו בזול אשיר"י: (ומעשה ידיה שלה ול"ד לאשתו דמעשה ידיה שלו משום המזונות דהתם המזונות מתנאי ב"ד איכא איבה אבל הכא הוא מרצונו הטוב התחייב נפשיה לא שייך איבה כ"כ):

ואם האם פוטרת אותו מלזונה כו' דלאו כל כמיניה כו' יש מלמדין מכאן שאם האב עושה שידוך לבתו עם אחר ופסק לה נדוניא ואח"כ נתרצו האב והחתן לבטל השידוך שאין לאב רשות לבטל שלא ברצון בתו דלאו כל כמיניה כו':

שלא ניתנו ליכתב כו' וז"ל הר"ן שאפי' נכתבו אין כתיבתו עושה שטר לגבות ממשעבדי שלא עלה על דעתם להשתעבד משום הנאת איחתוני אלא אצל בני חורי ולא אצל משעבדי עכ"ל וע"ל בסימן נ"א: (ולא לפי ברכת הבית בסימן צ"ד הוא מבואר. ולא דמי למזונות האלמנה שכתב רבינו שם דאם רוצה שיתן לה מזונות בבית אביה אין נותנין לה אלא כפי ברכת הבית שאני התם שלא התנה עמה לזונה אלא בביתו שכך כתב לה את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כ"פ): לא יוכל לומר כשתבא הבת אצלי כו' דלעולם אין נוטלין הבת בין גדולה בין קטנה מלהיות אצל אמה שזהו כבודה ולכן צריך ליתן מזונו' משלם כ"פ):

אחד זנה פי' השני שנשאת לו עכשיו דודאי כל זמן שאשתו עמו אין צריך לזון את בתו במקום אחר ומשום דסתם בת ניחא לה עם עמה מש"ה סתם וכתב אחד זנה:

דכל זמן שאת עמי מאלו נישואי משמע ובכאן אין שייך לומר כל המחזיר על דעת כתובה ראשונה הוא מחזירה דהא אין זה מתנאי כתובה. ועוד דלהחזיק בידו אמרינן כן לעיל ס"ס ק' ולא להוציא מידו:

אלא כזן את אשתו ע"י שליש ר"ל והבעל הוא עני דאל"כ הא חייב לזונה לפי כבודה וכבודו כמ"ש לעיל סימן ע':

כתב א"א הרא"ש ז"ל ול"נ ועיין בדרישה:

לפרנסו או עשה עמו טובה כדי לפרנסו בסתמא כצ"ל:

וישתו יין כו' אף ע"ג שאמרינן לעיל סימן ע' שאפילו לאשתו אינו חייב ליתן יין אלא מעט יין אם דרך המקום ששותת הנשים יין י"ל דהתם מיירי שאפילו אם הבעל ובני ביתו אינן דרכן ביין מ"מ צריך לתת לה מעט יין והכא מיירי שאם בני ביתו דרכם ביין חייב גם כן ליתן כך לאותו שאוכל עמו ודוקא כבני ביתו נותן לו ולא לפי עשרו וכמו שנתבאר לעיל סימן ע"ג דאפי' לאשתו ובניו ובנותיו דמחייב לזונם עד ששה שנים כתב שם ז"ל אינו נותן להם לפי עשרו אלא לפי צרכם:

ולא נתנו חכמים קצבה כו' פירוש דהרמ"ה אמר שיתן לה קצבה דהיינו כזן את אשתו כו' ועל זה כתב הרא"ש שלא מצינו שנתנו חכמים קצבה אפי' אם הוא עני אלא במשרה אשתו כו' ואפי' באשתו לא נתנו קצבה אלא במשרה אבל כשהיא אוכלת עמו מתגלגלת עמו במה כו':

דרפואה שאין לה קצבה כו' כמ"ש לעיל סימן ע"ט: