ואני תמיה על דבריו דבהדיא מסיק הגמרא כו' עיין במגיד משנה פרק כ"ד דאישות דמיישב דברי הרמב"ם דסבירא ליה כלישנא בתרא שם בגמרא ולבסוף כתב אבל בהלכות לא כתבו אלא לישנא קמא וכן נראה עיקר. ולכאורה היה נראה לחלק בין ידע בה והכיר אותו שלותה ממנו שהיא אסורה לו ללא ידע. דבלא ידע איכא משום נעילת דלת בפני נשים הכשרות שלא ילוו לה. אלא שאם כן לא הוה ליה להרמב"ם למסתמא אלא לפרש:

לא הכיר בה כו' צ"ל דלא קאי אמ"ש בת ישראל לנתין ולממזר דשם לא שייך למיתני לא הכיר בה דדוקא כשאיש ראוי והיא אינה ראויה שייך הכיר בה מה שאין כן בנתין וממזר שהוא אינו ראוי. ורבינו דנקט בת ישראל לנתין ולממזר לשון המשנה נקט דתנן אלמנה לכהן גדול כו' בת ישראל לממזר ולנתין יש להם כתובה ואשמועינן אף על פי שהקידושין בעבירה אפילו הכי יש להם כתובה:

אבל התוספת יש לה דומה לזה לעיל ס"ס ס"ח. וז"ל הרמב"ם והטעם דהעיקר שהיא תקנת חכמים שלא תיהוי קלה בעיניו להוציאה הואיל שלא הכיר בה אין לה עיקר אבל תוס' שחייב עצמו בו כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנאתה לו הנאתה אלא שהתורה אסרה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוס' כיון שאין מעשיה גורמין לה להאסר ורש"י פי'משום דתוס' מתנה דעלמא הוא דיהיב לה בחיבת ביאה: (ואין לה שום תנאי כו' דתנאי כתובה ככתובה ואם כתובה אין לה כ"ש תנאי כ"פ):

ואינו חייב בפרקונה ל"ד לא הכיר בה אלא אפי' הכיר בה כדלעיל בסימן ע"ח אבל מ"ש אינו משלם הפירות שאכל דוקא בלא הכיר איירי כדמוכח להדיא בפ' יש מותרות (יבמות דף פ"ה) מ"ו. ובזה נתיישב למה כתב רבינו ואינו חייב בפרקונה בלא הכיר דאשמעינן דאע"פ שאינו חייב בפרקונה מ"מ אינו חייב בתשלום פירות אבל בהכיר בה דחייב לשלם פירותיה אין חידוש כלל במה שאינו חייב בפרקונה כיון שהוא עליו באיסור ותפרוק נפשה בדמי פירותיה וק"ל:

פירות שאכל עיין בב"י שתמה על רבינו שהרא"ש לא כתב דין זה אלא בממאנת כו':

כגון שנשתמש בהן ז"ל ב"י היינו לומר דוקא בכה"ג הוא דחייב לשלם בנ"מ אבל אם נגנבו או נאבדו אינו משלם כלל בנ"מ דלגבי נצ"ב אפי' בכה"ג (שנשתמש וכלה אותם) א"צ לשלם לה אבל אין דעת הרמב"ם כן (ורבינו הביאו בסמוך בנוסחא המדוייקת אבל בנוסח ספר ב"י לא היה כתב בסמוך בדברי הרמב"ם דין נ"מ) אלא אפי' אם נגנב מנ"מ חייב לשלם ומנצ"ב אינו חייב לשלם ובין להרמב"ם ובין לרבינו דין אשה זו היפך מכל הנשים והטעם משום שאין שם אישות גמור (ונ"מ ברשותה קיימי ואין לבעל אלא פירות כ"פ) לא זכה בנ"מ ובנצ"ב היא נתנה לו (ולא ברשותה קיימי אלא שהבעל חייב באחריותן אוקמינן בחזקת כמו שהן עכשיו כ"פ) לכך פטור:

והרמב"ם כתב דחייבי עשה כו' היינו מצרי ואדומי קודם דור שלישי כדלעיל בסימן י"ח ולשון שכתב רבינו והרמב"ם כתב משמע דאיפליגו אתי נראה דקאי אמ"ש בתחלת הסימן הנושא אשה בעבירה משמע אפי' חייבי עשה ומ"ש כגון אלמנה לכ"ג היינו לדמיון בעלמא וה"ה חייבי עשה ולא אתא למעט אלא חייבי כריתות שאין קידושין תופסין בהו והשתא כתב שהרמב"ם אינו סבר כן דחייבי עשה כיון שאיסורן קל אפילו כו':

אפי' אם "לא הכיר בה דינם כחייבי לאוין "שהכיר בה כצ"ל (ופי' לעניין כתובתה כ"פ) וכן הגיה מ"ו וכן הוא ברמב"ם וכן מוכח ממ"ש רבינו דברי הרמב"ם בסמוך וז"ל בין הכיר בה ובין לא הכיר בה משמע דבשניהם דינם כחייבי לאוין שהכיר בה:

יש לה הכל פירוש אפי' מזונות בחייו וכדבסמוך וה"ה פרקונה ול"ד "כדין "אלו קאמר וק"ל מ"ו ועד"ר:

והנשאת לשני ולא היה לה בנים פי' לפני זה איירי מאיילונית דיש לה סימני איילונית וקאמר דלפלוגי בבעלה ראשון יש לה דין נשים הנ"ל. וכאן איירי באשה שאין לה סימני איילונית אלא שנשאת לראשון ולא היה לו בנים ממנה וכן לשני ואח"כ נישאת לשלישי וג"כ לא היה לו בנים ממנה ואז הוחזקה עקרה ושהחסרון הוא מצדה לכן דינה כמו הנשים הנ"ל משא"כ בעודה נשואה לראשון ושני דעדיין לא הוחזקה לעקרה וק"ל:

כגון שנייה פי' שנייה לעריות וע"ד שנתבארו לעיל בסימן ט"ו ומאחר שאין זרעה פסול כלל א"כ היא מרגילתו לעבירה וקנסוה טפי (ור"ל דחייבי לאוין הנ"ל הוא מרגילה ומסיתה לינשא דהרי פסל אותה בביאתו א"כ היא אינו מסיתה אותו ולכן קנסו אותו בהכיר בה אבל שנייה כיון דלא מפסלא איהי ולא זרעה א"כ לא מפסדא מידי היא מרגילתו ומסיתו לינשא לה מפני כו' כ"פ) מפני שהאשה יותר רוצה להנשא מהאיש:

ושאינן בעין מפרש בגמרא דקנסו דידה בדידה דהיינו נ"מ וקנסו דידיה בדידיה דהיינו נצ"ב (ור"ל בלאות דנ"מ שהוציא שלא ברשותה היתה ראויה לגבות משלו קנסו אותה ולדידיה קנסו במה שהיה ראויה לו משלה דהיינו דנצ"ב שהוציא ברשות אבל חייבי לאוין שפסלה אותה לא רצו לקונסה דודאי סופה בעי למיפק מיניה כ"פ):

אינו חייב לשלם ונ"מ אפי' ליתנהו "חייב לשלם וא"א הרא"ש ז"ל כצ"ל והטעם מפורש בהרמב"ם וז"ל היפך מכל הנשים מפני שאין שם אישות גמורה לא זכה בנ"מ ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה ר"ל דאינו משלם נ"מ בלא הכיר בה אח"כ נשתמש בהם וכלה אותם ולא כדעת הרמב"ם דס"ל היכא דליתנהו חייב לשלם אפי' נגנבו או נאבדו וכן איתא בהדיא ברמב"ם שם פכ"ד. דין ח' וק"ל מ"ו ועיין בדרישה:

קטנה היוצאת במיאון כו' (ע"ל סימן קנ"ה כ"פ) עד אבל תוס' יש לה משום דמתנה בעלמא הוא דיהיב לה בסיבת ביאה רש"י:

ה"ג או שהלך למדינת הים "ולותה "למזונותיה "ואכלה ור"ל בין שלותה למזונותיה או לצורך פדיון אינו חייב לשלם והא דכתב ואכלה רבותא קאמר אע"פ שאין המעות בעין להחזירן למלוה יפסיד המלוה ואין הבעל חייב לשלם לו וק"ל: פירותיה ואפי' הן כצ"ל: