טוליטולא ומולינא כן צריך להיות:

והניחה ממנו זרע של קיימא כו' רצה לומר כשלא הניחה זרע של קיימא לעולם לא יטול הבעל אלא חצי עזבונה והחצי השני יטול יורשיה מה שאין כן כשהניחה זרע של קיימא דאז אין ליורש כלום שייכות בחציה השני כי אם זה הבן ואם ימות שעה אחת אחרי מיתתה אז האב יורש את בנו ויקח הכל. ומה שכתב יחלק אותו הבעל עם אותו הזרע רצה לומר בחייו יקחנו ואם ג"כ מת יקח הוא הכל ומסיק וכתב אבל אם לא הניחה כו' וק"ל:

וכוונתינו בזרע כצ"ל:

ואחר פטירתה שלשים יום אינו רצה לומר שצריך לחיות אחר פטירת אמו ל' יום דודאי אם חי כ"ט יום קודם מיתת אמו ואחר מיתת אמו יום אחד יצא מכלל נפל ויש לו דין זה דזרע קיימא אלא ר"ל שחי מיום הולדו ל' יום וגם היה בחיים אחר מיתת האם:

מכל מה שימצא מעזבונה שהוא מבגדים שלה כו' דוק מראש ועד סוף בלשון התקנה ותמצא שלא נתקנה בעיקר הכתובה דהיינו במנה ומאתים גם לא בתוס' כתובה כי זה שהיה לו ליתן לה משלו נשאר הוא בו בזכותו שהוא יורש את אשתו ולא נתקן התקנה כי אם בנדונייתה שהכניסה לו. וגם בהנדוניא לא בכל ענין כ"א במה שנמצא ממנו בעין מטלטלין או קרקעות אבל אינו חייב באחריותו אם נאבדו וכ"ש אם נתקלקל לחוד דוק ותמצא. וכשמת הבעל תחלה שתקנו שהיא לא תטול כי אם חצי הכתובה היה ג"כ התיקון להיפך דוקא בממון דידיה אבדה זכותה בהחצי אבל בנדונייתה תשאר בזכותה ליטלו משלם:

ויחזור החצי הנזכר ממנו רצה לומר החצי הנזכר יוציא ממנו:

שהיה לו ליורש מן הדין כי מן הדין הבעל יורש את אשתו. ויצא לאשר יהיה לו דין קדימה כו' והא דלא כתב כן לעיל מינה בחולק עם הבן דשם אין הממון יוצא מרשותו כי אם לבנו יוצאי יריכו ואם מת חוזרת אליו הן הוא בחיים או שכבר מת יורש לבנו בקבר ומנחיל בניו אם לא שלאותו בן נולדו בנים כמבואר בחושן משפט ריש הלכ' נחלות סימן רע"ו:

אם היה הוא נפטר בחייה רצה לומר שעכשיו שהוא בחיים הוא יורש שלה הקודם ולכן אמר שכוונתנו שאנו רואין כאלו הוא מת ואז אותו שיש לו דין קדימה בירושתה יזכה בהחצי אף אם הבעל חי והוא היורש הקודם:

ומה שהכניסה לו ר"ל נכסי מלוג:

כגון שתהיה רצה לומר האם:

מלבד שהכניסה כבר רצה לומר שמה שהכניסה לו כבר בנישואיה ונכתב בכתובה אין צריך ביאור הרבה שזה יודע בקל ע"י כתובתה מה שהכניסה לו לאפוקי מה שנתנה לו אחר נישואין ולא נכתב בכתובה צריך ביאור היטב שהיא הכניסה לו או יש לומר דהכי קאמר כגון שתהיה אלמנה או גרושה מלבד שהכניסה כו' רצה לומר אע"פ שאינה גרושה או אלמנה והכניסה לו קרקע שלה רצה לומר שהוא שלה ואין לבעלה רשות כו' או הכניסה בגדים "שקנתה רצה לומר בגדים שהן קנין שלה שהן לעצמה ואין לבעלה רשות בהן. שוב ראיתי בתשובה שכתב בה וזה לשונו כגון שתהיה אמה אלמנה או גרושה והשיאה בתה ונתנה לה קרקע או בגדים שיהיו שלה וזוכר בכתובה מה שנתנה לה פלונית אמה או כגון זה הענין בענין שיתבאר ביאור גמור שאותו הקרקע היה לאמה או שאותם הבגדים נתנה אותם משלה ונפטרת כו' והוא נסחא אמיתית שלא כתב מלבד:

דין ר"ל כד הוא הדין זה הזוכה כו':

מלבוש וחלי כצ"ל. ותכשיטין שלה ר"ל תכשיטין שלה קנה מממונו:

וכוונתם דרך כבוד כדלעיל סימן ס"ו:

ואשר יהיה ממנו כו' ר"ל מה בכך שכוונתם דרך כבוד לכן אמר "ואשר "יהיה "ממנו בודאי אין ליורשים חלק בו ה"ה אף אם אין אנו יודעים בודאי שהוא ממנו אמרינן שהוא ממנו ואין ליורשים חלק בו. ולפי פירוש זה צ"ל דתיבת ממנו אכבוד הנזכר קאי ופשט זה דוחק מהענין ומהל'. לכן נראה דתרתי קאמר מתחלה קאמר דאין משגיחין בסך הנדוניא לפי שנכתב דרך כבוד ואח"כ אמר ואפי' אם נכתב בפרוטרוט כל מלבוש שהכניסה לו וערכו דכל אחד ואחד בכך וכך והוא הכל אמת שהיה שוה כ"כ בשעה שהכניסה מכל מקום אינו חייב באחריותו דהיינו אם נפחת אותה מלבוש מערכו אלא נוטלת אותו מלבוש כאשר הוא בנמצא בשעת מותו. והשתא יתיישב לשונו היטב שכתב ואשר יהיה ממנו "בודאי ר"ל שלא נכתב דרך כבוד ויכתב אותו ערך דכל אחד על שטר כו' מ"מ אינו חייב באחריות הפחת. אלא יתבעו ויטלו הנמצא בעין מהנדוניא אע"פ שכתב רבי' לעיל בסימן פ"ח שכך היו נוהגין אף בלא תקנה אפשר שהם תקנו שאף אם נאבד או לא היה משמש מעין מלאכתו ראשונה אפ"ה לא חייב באחריותו וכמ"ש בריש הסימן שהתקנה לא נתקנה כ"א במה שנמצא מנדונייתה בעין:

מהנדוניא אמיתית ר"ל שודאי הוה נדוניתא:

מה שהניח מהנכסים קרקע או טלטל נראה דל"ד "או קאמר אלא אף אם הניח קרקע "וטלטל תיטול משניהן כדי כתובתה או פחות אם לא יגיע החצי מהם לשיעור כתובתה:

בין שאינו מצוי פי' כגון שטרפו ב"ח:

ואין לה רשות שתגבה יותר מסכום כתובתה מהחציה בלבד נראה דה"ק שאין לה לגבות יותר מהכתובה אפי' מהחצי בלבד ול"ת כשם שאם לא הגיע החציה לשיעור כתובתה היתה מפסידה כן אם החצי הוא יותר משיעור כתובתה תרויח לגבותו הכל קמ"ל. ויש גורסין כתובתה ומהחצי בלבד:

מקודם לכן פי' קודם זמן הנישואין. ויתקיים ר"ל ומבואר הוא שלא היה כוונתו להברחה אלא למתנה גמורה שאם לא כן לא היה גובה כלום כדאמרינן בח"מ סימן צ"ט שבטוליטולא אין כותבין וחותמין שום שטר מתנה אם לא יתברר ע"פ גדולי העיר שלמתנה גמורה נתכוון או רצה לומר ויתקיים על דרך שכתב לעיל סימן צ' גבי אשה שנתנה מתנה לאחר קודם שנישאת שאמרינן שאינו מתנה אם לא ששיירה לעצמה וכך כוונתו במה שאמר הכא ויתקיים רצה לומר שלא היה נתן כל אשר לו לאחר רק ששייר לעצמו דאם לא הוי שייר לעצמו לא הוי מתנה. והיותר נראה כמו שכתבתי בדרישה ע"ש:

יזכה ג"כ המוציא י"מ ויקחנו מהאמצע ואחר כך יחלקו השאר בשוה וז"א כמ"ש בדרישה דהואיל ולא היה בקניינה פשיטא דלא היה להפסיד בחלקה גם מדכתב ל' ג"כ משמע שדינה כדין הראשון בשטר שיעבוד אלא ר"ל כמ"ש דל"ת הואיל והן נוטלין מכח התקנה יטלו ג"כ השדה מידו דזה שקיבל בהברחה וכאלו האשה גבתה כל כתיבתה שהיתה טורפת קמ"ל:

להשביעה ר"ל אם לא תוכל לברר מה שהוא שלה או משביעה שבועה כו' ומה שאמרי' לעיל בסמוך ושהבעל ישבע התם היא מתה ואינה בעולם לישבע ולכן אמרינן שהבעל ישבע ומה שנאמנת הכא בשבועתה להוציא מידו היינו משום ששטר כתובה בידו והוי כמוחזק:

על סכום כתובה שהתקנה לא נתקנה אלא באלמנה:

ולא אבד עינו במה שנלבש או נקרע ר"ל דאם היא קלקלה אותו בלבישתה אותו פטור מלשלמו ואפשר נמי דאפילו נתקלקל בלבישתו הוא עצמו בגדיה פטור מלשלם הואיל דהפירות שלו וברשותה לבשו ואינו מחויב לשלם אלא מה שמכר וקיבל דמים עבורו ואפילו ע"ז צריכין לישבע אם לא מכר ברשותה:

או לא פירוש שהוסיף וק"ל מ"ו:

זהב מטבע והיא כו' ר"ל אז אינה צריכה לישבע אלא שבועה אחת דהיינו שלא כתב להוסיף אבל כתב בכתובה שהכניסה לו בגדים או תכשיטים וכיוצא בזה אז צריכה לישבע עוד שבועות אחרות שלא נתנה לו רשות למכור ולא נאבד עינו במה שנלבש או נתקרע. או י"ל שלעיל איירי שהכניסה לו בגדים או סחורה ושמאתם בכתובה והכא איירי שהכניסה לו מעות א"נ שנחשב כל מה שהכניסה בסכום מעות כמו שאנו נוהגין ואשמועינן שבכל גוונא היא נאמנת בשבועה:

אבל בגדי חול אין שמין והא דכתב לעיל סי' צ"ט שאפילו בגדי חול שמין באלמנה היינו משום שהיא נוטלת כל כתובתה משלם אבל היכא שהמנהג שאינה נוטלת אלא החצי אין שמין לה בגדים של חול ועיין בדרישה:

ולא שתגבה כתובתה רצה לומר אלא החצי כפי התקנה:

והניח אלמנה ובת מעשה כך היה. כתובתה ולא היתה ניזונת כצ"ל וכן הגיה ב"י ע"ש:

שכיון שביד היתומים ע"ל סימן צ"ג פלוגתא אנשי יהודה וגליל והשואל עלתה על דעתו דאפילו לאנשי גליל דיד האשה על העליונה הכא כיון דמכח התקנה יד היורשים על העליונה ויתנו לה מה שירצו ממילא כאילו נתנה לה הכתובה והרא"ש מסיק שם בתשובה דאפי' לאנשי יהודה חייבין במזונות למפרע עד זמן שתתבע כתובתה כו' ע"ש:

כדי חצי מה שפרעה כי השיעבוד שעשה על נכסיו לאחר שנשאה אין לה להפסיד כלום מכח השיעבוד כי כל הנכסים משועבדים לכתובה ועל היתומים והיורשים לפרוע חובות אביהן מחלקם ואין לגרוע חצי שלה כמ"ש בסימן זה ולכן תובעת כדי חצי מה שפרעה דרך משל נתנה לבעל חוב שני שדות באותן שני שדות היה מגיע לחלקה החצי דהיינו ב' חצי שדות ותובע שיתן לה מחלק היתומים הנשאר אותן שני חצי שדות:

והאפוטרופוס אומר שאין לו לפרוע כו' כדין הפורע חוב של חבירו שלא מדעתו שיתבאר בח"מ סימן קכ"ח ועד"ר:

והוא תחת גביית כתובה ר"ל וכמו שכתובה אינה נגבית ממשועבדים במקום שיש בני חורין:

כגון שאם היו הנכסים מרובים יפרעו לה כתובתה ומתנתה ואם היתה כתובתה יתירה על הנכסים כו' נראה דהנכסים הנזכרים כאן ר"ל חצי הנכסים דהא גם אם כתובתה יתירה על חצי נכסים חולקין עמה אלא ודאי אדלעיל מיניה קאי שהתחילה וכתב שהסכימו שכל אלמנה שתבא "לחלוק כו' ש"מ שזה היה פשוט להן שעל כל פנים אין לה שייכות לגבות כי אם בחצי עזבון ועל זה קאמר דאם אותן הנכסים שיש לה שייכות בה דהיינו בהחציה:

שקודם ירצו לחלוק ר"ל יותר ירצו לחלוק מליתן לה כתובה:

עכשיו מתו ובא שמעון לתבוע שטר חוב כו' נראה שבתביעתו זאת בא לגבות גם כן מהנדוניא קרקעות שהשיאה בהן האם להבנות דהא בעל חוב טורף מהן דלא עדיפי מלקוחות אחריני כי לא מצא כדי חובו בני חורין מחלק היתומים ומש"ה אמרו הבנות אנו רוצים שתטול אמנו כל כתובתה וידעו באמן האלמנה שתוותר נגדן להניח נדונייתה אצל בעליהן ומש"ה כתב בשאלה זו שהשיאן אמן דאם לא כן קשה למאי כתבו:

כדי שיפרעו חובות אביהן ולא יהיה לוה רשע ולא ישלם:

טענו היתומים אנו במקום כו' לכאורה קשה מה השיבו היתומים על טענתו שאמר אנן סהדי דניחא כו' דמסתמא הואיל שאמר "אנן סהדי כו' כך הוא הסברא באמת וי"ל דכך השיבו דגם אנו מודים לסברא "דאנן "סהדי "דניחא "להו כו' מ"מ אנו אין רוצים לחלק הואיל שכבר השיאה אמנו אותנו ואנו במקום אחינו קיימים וכי היכי שהם היו יכולן לוותר אף על גב דיש לומר מכח אנן סהדי לא היו מוותרין מ"מ מאחר דאם היו רוצים היו יכולים לוותר גם אנחנו יכולין לוותר והשתא א"ש שכתב "והשיאה "הבנות דלכאורה נראה דזה אין ענין לשאלה זו אבל לפי מ"ש א"ש:

ולא שייך הכא כצ"ל:

לפי שכך היא התקנה כו' ר"ל שהתקנה לתועלת היתומים נתקנה שיהא בידם הברירה וגם נתקנה שכל זמן שלא סלקוה נעמידנה על דין תורה והשתא הבנות במקום אחיהן עומדות ואינן רוצים לסלק לאמן וממילא נעמידנה על דין תורה:

ועוד שאדרבא אומדנא הוא יותר הבנים היו חפצים שתטול אמן ר"ל אף שפריעת חוב מצוה גם אמן היא ב"ח של אביהן וז"ש שתטול אמן "בכתובתה ר"ל בחוב כתיבת ממה שיטלנו "ב"ח "אחר:

ממילא כל חצי העזבון של היתומים ר"ל ואין הברירה בידם אלא שלעולם בין יהיה כתובתה רב או מעט נוטלת חצי הנכסים ואע"פ שגם לעיל כתב ז"ל וששאלתם בענין התקנה שכל אלמנה שתבא לחלק שתהיה יד היתומים על העליונה ר"ל מתחלה נעשית התקנה כך לטובתם דמן סתם ניחא להו בכך ובזה יהיה ידם על העליונה אבל כשאירע שטובת היתומים היה שתטול היא כל כתובתה בזה ל תקנו שיהיה תלוי בהיתומים:

כיון שקדמה הכתובה לחוב ודוקא בקרקע איירי אבל במטלטלין כתב הטור דאין שייך דין קדימה וק"ל מ"ו:

וגם האלמנה לא כו' ר"ל כיון שקדמה הכתובה האלמנה לא כו':

אם לא הניח בנים ובנות ז"ל השאלה שם כלל נ"ו סימן ט' נוסח תקנת קהילת מולינא שכל אלמנה שתבא לחלק עם בניה או עם בנותיה שתהיה יד היתומים על העליונה אם ירצו ליטול חצי הנכסים והאלמנה חצי האחר הרשות בידם ואם ירצו תוציא האלמנה כתובתה והשאר יהיה להם ואם לא הניח המת לא בנים ולא בנות כו':

תוציא הנדוניא כמו שהיה בשעת חלוקה ר"ל לאפוקי שיתחייב באחריותו ואם נאבד או נתקלקל וכמ"ש לעיל דדוקא את אשר נמצא בעין נוטלת ראשונה והמותר יחלוקו:

שהיתה רוצה ליטול שטר מתנה קודם ואע"ג דלעיל בתקנת "מולינא כתב שיהיה יד היתומים על העליונה או שיפרעו לה כתובתה ומתנתה או שיחלקו עמה שמע מינה דכשיחלקו עמה א"צ ליתן לה מתנתה קודם. שאני התם שהניח הוא בנים וכבר כתבתי ל' התקנה שכשהניח בנים גם נדונייתה היתה חולקת עמהם משא"כ כשלא הניח בנים או בנות וחלקו עם היורשין שמן התקנה מוציא הנדוניא תחלה היתה רוצית ג"כ להוציא שיעור שטר מתנה תחלה באמרו שלענין שטר מתנה היא כשאר מקבלי מתנות שכ"מ שנוטל מיד היורשים והרא"ש השיג דגרוע כיון שפרט שיטלה נדוניתא תחלה משמע נדוניתא דוקא:

להוציא מיד היורשים הלכך כצ"ל:

והאריך הרבה בתשובה בדבר וזה שיצא כו' כנ"ל:

ודאי אם היתה נותנת מעכשיו נכסים לבעלה כו' דקדק וכתב שהיתה נותנת לבעלה ור"ל דוקא לבעלה אבל לאחר אפי' מהיום אינה מתנה דהא בחיי בעלה הבעל אוכל פירות ואין בה כח ליתנו לאחרים ומהיום ולאחר מיתה כ"ש דיורשה בעלה מן הדין או היורשים מכח התקנה משא"כ בעלה כיון שעדיין לא הגיע זכות היורשים יכולה להפקיע זכותם וכאילו לא הניח אחרים כלום משא"כ כשנותנת מהיום ולאחר מיתה אין במתנתה כלום דהא גם בזולת מתנתה יש לו זכות בחייה לאכול פירות והגוף יורש לאחר מיתה וכאילו לא נתנה היא כלל דמי וכיון שהפקיעה מכח התקנה זכותו וגם אין בדבריה ממש מש"ה אינו יכול לזכות בזה ועד"ר:

בענין שלא היתה כו' פירוש באופן המועיל שלא היתה יכולה לומר כו' אבל אם נתנה כו' ז"ל התשובה שם אבל זו דמעכשיו ולאחר מיתה נתנה לבעלה ומן התורה לא היתה צריכה ליתן נכסיה לבעלה לאחר מיתה כי ממילא יורש הבעל את אשתו אלא משום התקנה הוצרכה ליתן לו כי התקנה העביר חצי הנכסים מבעל ולתתו למי שראוי ליורשה הלכך אין במתנתה כלום לפי שעוקרת עיקר התקנה עכ"ל:

אין באותו צואה כלום והביא ראיה מהא דאמרינן בפרק יש נוחלין שלח ליה רב אחא בר עולא לדברי ר"י בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפלוני אם היה הראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאינו לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וכן בנדון זה זאת הבת ראויה לירושה כי אין לה יורש אחר לפי התקנה הלכך לא מהני מה שציותה אלא האב יורש את בתו עד כאן לשונו:

שהבת יורשת חצי הנדוניא אם מת האם:

אם יכול ב"ח של אבי אם הבת כו' שאותו האב נתן הנדוניא לאם הבת לכך בא ב"ח לגבות ולטרוף ממנה וכדמסיק ועד"ר:

נאמר "מאחר כצ"ל:

שחל שיעבוד בעל חוב עליו כגון אבי הבת לוה מב"ח קודם שהכניס הקרקע לבתו: (עשיתי אותה יורשת בכל נכסי כו' אף על גב דעשאה אפוטרופוס כשהוא נותן לה כל נכסיו היינו כשאינו משייר כלום וכאן שייר ליורשיו לכל אחד ה' זהובים כמבואר בתשובה וכן בח"מ סימן רע"א הביאה וכאן שלא כ"כ לפי שאין כאן מקומו כ"פ):

כיון שאינה ראויה לירש עיין בח"מ סימן רפ"א:

כתב לשון מתנה שם בח"מ:

ויכולה לגבות בכל עת שתרצה ואינה ככתובתה שזמנה דוקא לאחר מיתה:

שמנחת החוב כו' בתשובה כלל נ"ט דין ג' כתוב "ומנחת החוב כו':

הנותן מתנה "לאשתו כו' כצ"ל כמבואר לעיל סימן פ"ה:

באחת מג' שדות פ' חזקת סוף (בבא בתרא דף מ"ט) ע"ש בתוספתא שגרס ר"ח שם הכי ג' שדות א' שכתב לה בכתובתה ואחד שייחד לה בכתובתה וא' שהכניס לה שום משלו ועד"ר:

נקראין שיעבוד כתובה שאינה יכולה לגבות אלא לאחר מיתה:

יחזור נכסי מלוג ר"ל והיה לו דין נכסי מלוג:

שניסת גובה ממנו דכי היכי שהבעל משועבד לה ה"נ משועבד לב"ח מדרבי נתן כ"כ הרא"ש בתשובה ועד"ר:

ודאי מחלה עיין מ"ש בח"מ ס"ס תכ"ד שייך גם כן כאן:

אחר שניסת אינו גובה ממנו ושם נתן טעם דכיון דאחר שתגבה אותה יש להם דין נ"מ וא"א למוכרם אלא בטובת הנאה וכל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן ועיין בדרישה:

ואם נתן הבעל לה מתנה פירוש לאחר שנישאת:

גובה ממנו כיון דאין לבעל זכות באותן נכסים אפי' לפירות ואע"ג דנתבאר לעיל סי' פ"ה דאינה יכולה למכור כיון שאם תמות ירשנה מ"מ לב"ח הוא משועבד לגבות ממנו:

וכן רגילין לכתוב בשטרות עיין בח"מ סי' ס':

ונתתי לה כך וכך פי' שטר כזה היה מועיל ומחשב לשטר הודאה שכיון שכתב שנתן לה אנן לא בדקינן היאך נתן אלא אמרינן ודאי נתן באופן המועיל וישאר מה שביד המקבל או יתן לו מה שמפורש בשטר שנתן לו מבתים וקרקעות אבל מ"מ אינו יכול להוציא מטלטלים שאינם ניכרים מתחת יד היורשים בלשון כזה שהרי הלשון של נתתי משמע שכבר נתן וז"ש על האלף זהובים שאינה יכולה להוציא אף על פי שכתב לשון נתתי אבל בנדון זה שכתב בו איך שאמר לעדים ליתן והוא לא נתן להם כלום במה זכו ועיין בח"מ סי' ס':

אותו קרקע אם יש לו דין נצ"ב או כדין שאר נכסיו ונ"מ לענין מכירה בלי רשותה כמ"ש לעיל סימן צ' גם יתבאר כן בסימן זה גם לענין התקנת טוליטולא המתוקנת דאם תמות היא תחלה בניה או יורשיה יטלו חצי נדוניא שהוא נשאר בעין וכן אם ימות הוא תחלה תקחה היא נדוניתא בראש ובמותר יחלקו כמ"ש לעיל מש"ה שאלו אם יש לו דין נצ"ב ה"ל בעין לענין תקנה הנ"ל:

לוה הש"ח כצ"ל:

בכל עת שירצה פירוש שהיה כתוב בו כן:

דהיאך יתנו לשון התשובה דהיאך יתכן שהיא תוציא כו':

נדוניתה מוקדם וצ"ל שהקנה לה מטלטלי אגב קרקע דאם לא כן הא אין דין קדימה במטלטלין ועד"ר:

ומנעתו מלגבות ונראה ששטר נדוניא זה היה כתוב בו תנאי שתוכל לגבותו בכל עת שתרצה ואפילו בחיי בעל וכמ"ש לעיל שהיה מנהגם לכתוב כן ב"י:

שאם ישאר בידך היום או מחר תוציאנו כו' שאם יבא בעל חוב להגבות היום כו' כן הוא בתשובה:

ולפי "התקנה נפטר ראובן בחצי הנדוניא כו' צריך לומר דאלמטה מינה קאי אמאי שכתב וחצי שני ירשו בניה דזהו מן התקנה דאילו במה שנפטר מהחצי אינו מן התקנה אלא מדין תורה שהבעל יורש את אשתו ואין לומר שהכי קאמר מן התקנה אינו נפטר אלא מהחצי שאם כן עיקר חסר מן הספר:

ראובן שמקודם יגבו כן צריך להיות ופירוש שלא נשאר רק מטלטלין של אביהן ויתמי לאו בני פרעון מטלטלין נינהו אלא ממקרקעי והיינו קודם שתקנו הגאונים לגבות מטלטלי דיתמי ודוק מ"ו ועד"ר ובית יוסף כתב כשבא בעל חוב לגבות חובו כבר הוציאו היורשים המטלטלים וכן מבואר בדברי השאלה שפרעו הרבה מסיק והשיאו אחיותיהן הכל בממון אביהם ע"ש:

הרי שפרעו לעצמם מה שאביהם היה חייב לאמם כו' אבל בלא טענה זאת אין לחייבם מטעם שאתם הוצאתם ממון של אביהן שהיו עליכם מן הדין לשלם לי לאחר התקנה שהרי הרא"ש סבירא ליה דאפילו קדמו היורשים ומכרו קרקע של אביהן המשועבדת לבעל חוב לכותי באופן שלא יוכל הבעל חוב לטורפו והמעות עדיין ביד היורשים אפילו הכי אינו יכול הבעל חוב להוציא מידם כמו שכתב רבינו בשמו בח"מ סימן ק"ז עיין שם כל שכן בעזבון מטלטלין שכבר הוציאו וק"ל:

ולא לירושה מצד אביהן ושמעון יגבה חובו פירוש לא נחשב לירושה עד שתאמר כיון שירשה הוא שמעון יגבה חובו זה לא אמרינן:

עליו להביא פירוש על ראובן שבא להוציא צריך ראיה שהבן מת תחלה וכתב שם בתשובה כלל נ"ו דין ה' הטעם שהממון בחזקת שמעון הבעל הוא והאריך שם הרבה בראיות ע"ש: (הרי לא חל שיעבוד עליו פי' של ב"ח כדרך שלא יוכל הבעל למכרו דהיינו הקרקע משום שהיא שבח בית אביה וכמ"ש בסמוך וע"ל סימן פ"ה כ"פ):

חייב לה הבעל כו' חייבת אותם לבעל כצ"ל:

(צריך לגרש הראשונה וליתן לה כתובה היינו שאינה רשאי לישא אחרת ע"כ של ראשונה אלא אם תרצה היא שלא להיות צרה עם אשה אחרת צריך לגרש הראשונה כו' והיינו אם טעין שישא אשה אחרת עליה משום פריה ורביה אם מנהגם שלא לישא אשה על אשתו לא ישא כ"פ):

וששאלתם אם שהתה עמו י' שנים ולא ילדה כו' ועתה התנה כו' אי הוה כמתנה על מה שכתוב בתורה אין זה בכלל שאלה ראשונה דה"א דזה הוי טפי כמתנה על מה שכתב בתורה כיון דכבר הגיע זמן שחייב לישא אחרת מה שאין כן בשאלה ראשונה דסמכה דעתו שלא יבא לידי כך:

ששאלתם שנוהגים לכתוב למטה בכתובתה שטר שפלוני החתן נתן לפלונית כך וכך מעכשיו באחריות על כל נכסיו אם מתנה זו נידונית כשטר חוב. עיין שם בתשובותיו בכלל ל"ו סימן ח' שהוסיף בשאלה ותשובה וכתב ז"ל אם נידונית מתנה זו כדין שטר חוב כיון דאית בה אחריות. והשיב לא ידעתי במה נסתפקת למה לא יהא כשאר כל שטר חוב לגבות ממשעבדי אמנם צריך לדקדק בלשון שרגילין לכתוב אי כותבין אני נותן כך וכך אגב קרקע קונה ואם בקנין חליפין בלא אגב מטבע אינה נקנה בחליפין כו' עיין שם ורבינו קיצר במקום שהיה לו לבאר טעם השאלה ופרטי התשובה:

להתיר לו שבועתו צריך עיון למה יחול השבועה דהא נשבע לבטל המצוה דפריה ורביה ולכאורה נראה שאיירי שכבר קיים פריה ורביה אלא שרצה להוליד עוד בנים ובנוח וכבר נתבאר בסימן א' דבכהאי גוונא אינו חייב לגרש אף שאינה בת בנים אלא אם ירצה יכול לגרשה ומכח השבועה פסק דאסור לגרשה ועד"ר:

תשובה אין בדבריהם כלום דאפילו אם מוכר נכסיו כו' כל שכן אם שיעבד גופו 'לאחר (כצ"ל וכן כתב שם בתשובה) דאין שיעבוד חל על גופו כו' נראה לי דה"פ ומה נכסיו דהשיעבוד חל עליהן מכל מקום אם מכרן אינו טורף מהן כל שכן זה דשיעבד גופו בשבועה לאחר דצריך לקיים ואין האשה יכולה לומר גופו כבר משועבד לי דהא אין השיעבוד חל על הגוף ואפילו אם הוה חל אינה יכולה להוציא כיון דכבר נשבע דהוי כמו מכור נכסיו כל שכן דלא חל שיעבוד על הגוף וגם לאמר לא היה חל שיעבוד המתנה לולא חומר השבועה ועד"ר:

וששאלת על יהודים ז"ל בית יוסף תשובות אלו אין מקומם כאן אלא בסימן י"ז לא כתבם כאן רבינו אלא אגב תשובות אחרות:

דע כי אינו עדות פירוש בסתם סימנים מובהקים של העולם כי אם במובהקים ממש כדלקמן מ"ו ועיין בבית יוסף לעיל סי' י"ז שכתב אסימן מובהק הנזכר שם שאינו סימן מובהק ממש:

אבל אם אמר סימן מובהק כו' נראה דהרא"ש לטעמו וסבירא ליה דכשמעידין מת יוסף בן שמעון לא חיישינן לאחר אע"ג שאין מזכירין שם העיר והוא הדין בסימן מובהק אי נמי מיירי כאן שהכותים מעידין שיצא מעיר הזאת וקא משמע לן דאין צריך חיפוש באותו העיר אם יצא משם אחר כיון דאומרים ג"כ סי' מובהק שבו וע"ל סימן י"ז ובתשובתי שהארכתי מזה: (ואת אשתו ואת גיסתו פירש הב"י כלומר יבמתו שהיתה זקוקה לו אבל עיקר הגי' את אשתו לחוד וכן גורס רש"ל וכן מוכח מדמסיק הרא"ש בסמוך לפיכך אשתו מותרת כ"פ):

ויצא ממנו כל זה אמר המעיד שיצא ממנו דהיינו מעיר מיורקא הנ"ל ללכת לארצו ואח"כ בא תלמיד כו':

ובמסיח לפי תומו אמר כו' האי מסיח לפי תומו ל"ד דבעינן מס"ת דהא ביהודים אדרבא כשמתכוין לעדות עדיף טפי אלא כתב כמעשה כמו שהיה:

אריה אמר לי כו' קורין "אותו בעירי כצ"ל:

ובא לכאן עם בחור א' ששמו ר' יונתן כו' מהרי"ק בשורש קפ"ד כתב דלא כתב והם כל שלא נסתפק אף אם הוא זה שלמד אצל מ"מ שמא אינו בעלה כל הבטחה לכך כתב שזה יודע ע"י אותו הבחור שהא עמו נקרא רבי יונתן כ"ש: