הקדיחה תבשילו פי' שרפה או עלידי אור או ע"י מלח רש"י:

או ערוה או דבר ובגמרא בברייתא מפרש ב"ה דשניהם צריכי אם נאמר ערוה ולא נאמר דבר הייתי אומר משום ערוה תצא ומשום דבר לא תצא ואם נאמר דבר לחוד הייתי אומר משום דבר תינשא לאחר אבל משום ערוה לא תינשא לאחר צריכא. וכן לר"ע בחן ובערוה ואיפשר דר"ע לא דריש דבר בפני עצמו דהא הקדיחה תבשילו וכיוצא בו נפקא במכ"ש מלא תמצא חן מיהו יש לומר דה"א דוקא משום לא תמצא חן מצי מגרש דה"ל כמו שנואה דאסורה לבעלה משא"כ משום דבר אחר כל דהו קמ"ל דבר:

או שמצא בה כו' דר"ע סבר "דכי הוא לשון אם ותרי מילי נינהו אם לא תמצא חן של נוי בעיניו ואם מצא בה ערות דבר גמרא ופירש"י בסוף גיטין:

כדי ליקח נאה הימנה דכתיב כי שנא שלח פסוק הוא במלאכי (סימן ב' ועיין בסוף גיטין כ"פ):

אבל בזיווג ראשון אין כו' פי' אע"ג דאם רוצה לגרשה לא כייפינן ליה שלא לגרשה מ"מ אין למהר כו' רש"י ורצה לומר כי הפסוק דכי מצא בה ערות דבר כו' מיירי בכל ענין בין בזיווג שני בין בזיווג ראשון ולכן פירש דאף ע"ג דאם רוצה כו':

מזבח מוריד עליו דמעות (דכתיב במלאכי וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' וגומר ואמרתם על מה וגומר אשת נעורך אשר בגדתה בה ואשת נעורך היינו זיווג ראשון וכתיב בתריה ושמרתם ברוחכם ובאשת נעורך אל יבגוד כ"פ) וז"ל ב"י מצאתי כתוב בשם ספר אגודה (פרק המגרש) היינו דוקא כשמגרש בע"כ:

דכתיב גרש לץ ויצא מדון עיין בדרישה:

ול"ג דהאי דכתיב כי שנא כו' ובנוסח ספרי הרמב"ם שלנו איתא אבל שנייה אם שנאה וכו' ב"י:

בין בזיווג ראשון בין בזיווג שני בכל מקום שעבר וגירש נראה בזיווג שני עבר וגירשה בשביל הן או בשביל דבר קל יותר והלכה כבית הלל דאין לגרשה כ"א בשביל הקדיחת התבשיל וכיוצא בו (וילפינן מדכתיב גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו ואמרו דאם לא שלח ב"ד כופין אותו להחזירה ומדגלי קרא באונס דקאי בעמוד והחזר מכלל דכל המגרשים אפי' שלא כדין אינם בעמוד והחזר כ"פ):

ודעתו לגרשה וכתב ב"י ומיהו אם הודיעה וכו' עד וכ"כ הרמב"ם עכ"ל ונראה דיש איזה טעם וסברא לרבינו דאין ראייה מהני עובדא דמייתי התם ולהכי לא כתבו רבינו כאן גם לעיל בס"פ ב' כתבו בשם הרמב"ם ולא בשם הגמרא וב"י תמה שם עליו בזה ע"ש ובק"ש בארתי שם דלק"מ ע"ש: (אבל האיש אינו מוציא אלא ?ברצונו דבדידיה תליא רחמנא שכן כתיב וכתב לה ונתן בידה ושלחה מביתו אפי' בע"כ משמע כ"פ):

אע"פ שאין בה דעת אבל מ"מ צריך שתהא מבחנת בין גיטה לד"א (ר"ל שתדע לשמור את גיטה שלא תחזור לבעלה מדכתיב ישלחה ויצאה מביתו לאפוקי זו שאינה יוצאת מביתו אפי' אחר שלוחיה כ"פ) כדלקמן בסי' קמ"א ב"י:

כדי שלא ינהגו ר"ל תקנו שלא יוציאנה כדי שלא ינהגו כו':

וכתב הרמב"ם לפיכך ר"ל הואיל שאינה יכול לגרשה משום תקנה הנ"ל:

יראה שחייב כו' אע"ג דאתיא מכ"ש כתב יראה משום דאיפשר למדחי דכי גרשה קאמר דחייב במזונותיה משום דקנסיה רבנן ב"י ועד"ר:

מה הועילו חכמים בתקנות שלעולם יעבור ויגרשנה:

וגם על מה שפטרו כו' ואע"ג דכבר כתב שהרמ"ה סבר שחייב בכל תנאי כתובה ורפואתה בכלל נראה דהכי קאמר וגם על מה שפטרו כו' כלומר אפי' לסברת הרמב"ם שפטור מכל תנאי כתובה מכל מקום לענין רפואתה כתב הראב"ד ואם בת רפואה כו':

כתב הראב"ד ואם כו' הרב המגיד הליץ בעד הרמב"ם בפרק י' דהלכו' אישו' ועד"ר:

אין ראוי לאדם כשר כו' זה לשון הגמרא בסוף גיטין ושלחה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר הכתוב קראו אחר לומר שאין זה בן זוגו של ראשון זה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו:

אלא במבוי ואם הוא מפולש דרבים בקעי בו ליכא למיחש וזהו לשיטת הרא"ש דסבירא ליה שכונה גדולה ממבוי ובנשואה שהיא א"א חיישינן טפי שלא יבאו לידי איסור חמור (דאיכא למיחש מאחר שמכרת ברמיזותו שיבואו לידי עבירה ולכן לא תדור אפי' בשכונה כ"פ) מה שאין כן לאחר שגירשה שאינה עליו אלא באיסור לאו וכן הדין בכהן שגירש אפילו לא נשאה עדיין כדלעיל בסימן ו' אבל ישראל שגירשה כה"ג מותרת ואפי' במבוי ב"י ועד"ר:

לא תתבע ממנו פירוש אחר שנישאת לשני וגירשה דאסורה עליו בלאו (דאם לא נישאת כלל לית לן בה וע"ל סימן ז' וסימן י' כ"פ) ב"י עיין שם ומ"ו כתב בהגהותיו ז"ל כאן משמע אפי' עדיין לא נישאת לאחר ומשום פריצות והארכתי בספרי עיין שם:

והיא תובעתו הוא הדין הוא תובעה שלא ע"י אמצע ב"י:

משמתינן להו פלוגתא הוא בפ"ג דכתובות ומבואר בב"י ע"ש ועיין בדרישה: