צריך (שיהיה בדעתו כו' דלשון וכתב ונתן משמע שיכתבנו ויתננו מרצונו הטוב כ"פ):

היה הדבר ספק כו' עיין בדרישה:

הרי זה ספק רצה לומר ואם נתגרשה בו הרי היא ספק מגורשת:

ואחר כך אחזו החולי רצה לומר החולי הנזכר:

ואם כתבו ונתנוהו רצה לומר כתבו או נתנוהו ורצה לומר בנתנוהו אם כתבו כבר כשהיה בריא ונתנוהו בחוליו:

לא שנא אם מת כו' ונפקא מינה לענין יבום וחליצה ולכהן וכה"ג:

לא שנא נתרפא רצה לומר ואפילו אם הסכים כשנתרפא על כתיבתו ונתינתו שנעשה בתוך חליו:

ונותנין אותו הל' אינו מדוקדק דפתח בכתיבה ומסיים בנתינה וי"ל דאשמעינן רבותא מה שכתב ונותנין דרצה לומר אע"ג דמיחה מלכותבו אפ"ה כותבין אותו וגם נותנין אותו:

צריך לדקדק בו כתב ב"י א"צ לבודקו ג"פ כדין נשתתק אלא שצריך לחוקרו קצת לראות אם דעתו מיושבת ולא יהא כמו החולים שמדברים ואינם יודעים מה מדברים דכל שהוא מדבר כן הרי הוא כשוטה ומוכח כן מדברי הרא"ש ע"ש (בשעת כתיבה וכ"ש בשעת נתינה מדכתיב ונתן כ"פ:

אפי' אם נשתתק אח"כ כצ"ל ור"ל (כותבין ונותנין) עד שעת נטילת נשמה דדעתיה צילותא וכחישותא הוא דנקטיה (רצה לומר שדעתו צלולה אלא שכחש כחו מלהוציא דיבור מפיו כ"פ) ולא מחזקינן ליה בדעתא שגישתא ול"ד לאחזו רוח רעה אבל בריא שנשתתק מודה דצריך בדיקה ג"פ דמחזקינן ליה בחזקת שוטה:

מי שנשתתק בלא ש"מ איירי ב"י:

והרכין בראשו (פי' הטה בראשו כ"פ) כו' ואף ע"ג דאמרינן דלא יכתבו עד שישמעו מפיו מתרץ בירושלמי היא שמיעת קול היא הרכנת הראש דכיון שעושה מעשה בגופו המוכיח שמצוה לכתוב חשיב כאלו מצוה בפיו וכן כתבתי בסימן ק"ד: (ג"פ בכל אחד דהיינו ג' פעמים בהן וג"פ בלאו והן ו' שאלות כ"פ):

אלא חד הן ותרין לאו כו' אבל חד הן וחד לאו ג' פעמים זה אחר זה לא מהני דחיישינן שמא חולי שגעון שלמדו תמיד להרכין בראשו בהרכנות לאו והן ואינו משיב על דברי שאלתם אבל כשאומר חד הן ותרי לאו תו לא חיישינן דשגעון מלמדו כן גמרא ורש"י ועד"ר:

בפירות של התורף (ול"ד ששואלין אותו על פירות אלא ה"ה שאר בדיקות וכמו שהתחיל וכתב בודקין אותו בדברים אחרים רק אשמועינן שלא יבדקו בדברים הנמצאים באותן זמן כ"פ) וכתבו התוס' דאין לפרש ששואלין אותו אם רוצה פירי של ימות הגשמים בימות החמה או איפכא שאפשר למצא כבושין בדבש או בענין אחר אלא ששואלין אם רוצה שילקטו אותו מן האילן:

או אלם השומע (והר"ן כתב דמדבר ואינו שומע הוה כשומע ואינו מדבר וצריך בדיקה ועיין בח"מ סימן רל"ה כ"פ) ר"ל אלם זהו שמתחלת ברייתו שומע ואינו מדבר בית יוסף: (סומכין על רמיזתו להוציא דוקא על רמיזתו סומכין אבל אין סומכין על כתיבת יד כמ"ש לעיל סימן ק"ך דהרכנת הראש חשיב כקולו ועדיף משום דמראה בגופו עיין בב"י דף קמ"ד כ"פ): (בד"א שנשאה כשהיה פקח ונשתטה כו' דאז הוי קידושיו דאורייתא לכן אינו יכול להוציא עכשיו שנעשה חרש ברמיזה אבל נשאה כשהוא חרש דקידושיו הוי מדרבנן כ"פ):

יבמה מאחיו פיקח דזקוק לו מאחיו בקידושין גמורין (ר"ל מדאורייתא):

כשהוא חרש דכשם שכנסה ברמיזה כך מוציא ברמיזה:

ברמיזה ודוקא ברמיזה ולא בקפיצה ופירש"י רמיזה בידיו ובראשו קפיצה עקימת שפתים:

שחשוב כחי כו' וצריך בדיקה כדין שכיב מרע שנתבאר לעיל בסימן זה ועיין בב"י שמביא דעות שסוברים דדוקא במדבר חשיב כחי:

וכן מגוייד ?חתוך בחתיכות. לשון גודו אילנא:

ורמז ואמר כתבו כו' רצה לומר שאומרים לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו ועיין בדרישה: