ודן דיהוי ליכי כו' כרבי יהודה דסבר ידים שאין מוכיחות לא הוי ידים ולכן צריך לכתוב ודין דמוכחא מילתא בהאי גיטא מגרש לה (ורצה לומר אי לא כתב כן אז אמרינן דבדיבורא שיאמר לה בשעת הגט הוי מותרת לכל אדם גרשה ושטר זה ראיה בעלמא וא"כ לא גרשה בספר ולכן צריך לכתוב ודן כו' כ"פ) לאפוקי מחכמים דס"ל דסגי בכתיבה הרי את מותרת לכל אדם:

ונהגו בכל המקומות לכותבו בלשון ארמית ע"ל סימן ק"ל שכתב דלא לכתוב מקצת הגט בלשון זה ומקצתו בלשון אחר. ועיין בש"ע בר"ס זה דכתב יישובים וטעמים על מה שאנו נוהגים לכתוב מקצת תיבות בלשון הקודש (כי ב' לשונות אלו נתנו בסיני וקרובים בלשון וכלשון אחד דמיא כ"ש) ע"ש:

בשבת כך וכך לירח פלוני כך כו' כצ"ל (ומה שכתב בשבת ולא לשבת כמו שכתב לירח דלירח משמע מה שעבר כך וכך זמן מיום התחלת חידוש הירח ויום החודש בכלל ואם היו כותבין לשבת היה ג"כ מעת התחלת השבת ויום הז' שעבר בכלל וז"א אלא כונתינו כך וכך בשבוע לשבת הבאה כ"פ):

ביום ר"ח כו' כשר"ח יום אחד וק"ל:

בשני יכתוב בשני ימים לאפוקי בשתי ימים: (כולן לשון זכר שהימים נקראים לשון זכר. בה"א לבסוף וסימנך מימים ימימה כ"פ):

וכן באחד ועשרים בשנים ועשרים לאפוקי באחת ועשרים והא דלא כתב אחד עשר נראה דלא הוצרך להזכירו מאחר שמזכיר אחד ועשרים ואחד ועשרים הוצרך להזכירו כדי לאפלוגי בינו למספר השנים דבימים כותב מספר קטן קודם ובשנים מעשרים ואילך כותב מספר גדול קודם ומה"ט הזכיר נמי בשנים אחת עשרה כדי לאשמעינן חילוק בין אחת עשרה לעשרים ואחת:

וכן כולם רצה לומר בכולם יכתוב המנין הקטן קודם ולשון זכר:

ומשם ואילך עשרים ואחת ובהגהות מרדכי כתוב בימים יכתוב מנין הקטן קודם עד שיגיע לעשרים ומכאן ואילך המנין הגדול קודם ובשנים לא ביאר איזה יכתוב קודם ועיין בב"י: (יכתוב באדר ראשון כתב ב"י מיהו אם כתב אדר סתם הגט כשר ובאדר השני אם כתב סתם פסול ועיין בח"מ סימן מ"ג לענין שטרות ובא"ח סימן תכ"ח כ"פ):

אבל לשון נוסח הגט הוא ספירת דברים כו' ואע"ג ששני עדים חתומים עליו והם מעידים על מה שכתוב בגט אם כן למה לא נכתב גם כן בגט לשון איך יש לומר שהעדים מעידים שכך אמר הבעל להם מ"מ אין צריך לכתוב לשון איך שעיקר העדות בגט הם עידי מסירה ואין העדים חותמין על הגט אלא משום תיקון העולם כדלקמן סימן קל"ג ולכן א"צ לכתוב לשון איך:

ולאתריהון דאהבתיכי כצ"ל (ועיין בב"י):

ודין מלא דמשמע דין הוא שאגרשיך אבל אם אינו דין עלי שאגרשיך לא תתגרשי רש"י:

ולא יכתוב ואיגרת מלא יוד דמשמע לשון איגרא (בלשון התרגום הוא גג כ"פ):

כל אחד שלשה יודין רצופים (דאז נקראת הוי"ו דתיהוייין בשבא וחירק תחת היו"ד עם הגו"ן ומשמעתיה לשון נקבה נכחית יחידה כ"פ) דאי לא שדי ביה אלא שנים משמע דותהויין נשים דעלמא וכן דתצביין רש"י רצה לומר שאינו נרמז בלשון שמדבר עמה אלא על נשים דעלמא:

כי די תיהויין הן שני תיבות כו' יו"ד:

דתהוייין תיבה אחת כו' כן כתב בסוף גיטין מתחלת בתי"ו שייך יו"ד אחר התי"ו לכתוב תיהויין אבל אם הכל הוא תיבה אחת אז נבלע התי"ו ולא נשמעת ולא שייך לכתוב אחריה במקום שי"ן שתהיי שתרצי וגם על יו"ד שבין תי"ו לה"א אין להקפיד עכ"ל והביאו מ"ו וב"י. ולכאורה נראה דרצה לומר אף אם כותבין די לתיבה בפני עצמו ולא כתב יו"ד אחר התי"ו אפ"ה אין להקפיד ועיין בש"ע שכתב דתיהוייין הכל תיבה אחת ואפ"ה כתב יו"ד אחר התי"ו:

ולורכיה רצה לומר יאריך לוי"ו דתירוכין דאי לא מאריך ליה מיחזי כיו"ד ומשמע ספר תרוכין גרושות דעלמא ואגרת שביקין נשים עזובות דעלמא ולא שלה הוא ואי לא מאריך וי"ו דוכדו משמע וכדי כלומר בולא כלום באין ספר כמו כדי נסבא ר"ש (כתב הכלבו שלא להאריך וי"ו דוכדו יותר מדאי שלא תהא נראה כנון כ"פ):

מלא בשני יו"דין ז"ל מ"ו ואין המנהג כן אלא כולן בחד יו"ד וכן עיקר וכן בש"ע. ולמהך חסר יו"ד דאל"כ משמע לי מהך רצה לומר לו תהיה מספר הזה ואילך רש"י ממהך משמע דמהך כתיבה ואילך כ"פ):

שירחיקנה מגגה שלא תהא נראית כחי"ת והוי למחך דמשמע כי חוכא מצחק אני בך רש"י:

לאתנסבא דלא לישתמע לא תנסבא (רצה לומר שמא ירחיק לא מן יתנסבא כ"פ):

כתב הר"ר פרץ לא ימחא באלף ואע"ג בסמוך בתשובת הרא"ש שהביא רבינו משמע שצריך לכתוב ימחה בה"א כתב ב"י אפ"ה לא נמנע מלכתוב דברי הר"פ שהם היפך דברי הרא"ש שכן דרכו לכתוב כל הסברות ומה שלא כתב תשובת הרא"ש סמוך לדברי הרר"פ לפי שרצה לכתוב כל תשובת הרא"ש ביחד וסמך על המעיין שיעיין כל הסימן ועיין בב"י וכתב מ"ו שנוהגין כהר"ר פרץ ולא כהרא"ש שכתב "בהא לקמן ועיין בשלחן הערוך:

אלא כדת משה וישראל לבד לפי שאין למדין משיטה אחרונה:

ואין ראוי לעשות כן והטעם משום דאז לא נלמד משיטה שנייה שעל החתימה שמאחר שהיא סמוכה לעדים יש לחוש שהוסיפו בעל השטר בין העדים לכתב (לפי שאין כל העדים מומחין בחתימתן כמו הסופר וחוששין שמא מתוך שאינן יכולין לאמן ידם הרחיקו חתימתן מן הכתב בכמות שיטה אחד ואח"כ הוסיף בעל השטר מה שרצה לכך אמרו שאין למידין משיטה אחרונה כ"פ) ונמצא שבטלת ודן דיהוי ליכי כו' דכתיב באותה שיטה (וזהו עיקר הגט) כ"כ הסמ"ג והוסיף לומר עוד דגם אין תקנה להחתים העדים תחת הכתב של חצי שיטה אחרונה שיש לחוש שמא תמצא ממה שתרצה החצי שיטה חלק ותוסיף עוד שיטה שלימה בין העדים ובין הכתב וילמדו מחצי השיטה שהוסיפה שהוא קודם האחרונה (וע"ל סימן ק"ל ובח"מ סימן מ"ד כ"פ) ועיין בדרישה:

דע כי לא נפסל בכך משום דכדת משה וישראל הוי כמו שריר וקיים שכותבין בשטרות ולפיכך למידין משיטה אחרונה ב"י רצה לומר ומ"מ אין לעשית כן לכתחלה משום חומרא דגיטין דשמא כדת משה וישראל לא חשיב כמו שריר וקיום (וכמ"ש בח"מ סי' מ"ז כמ"ש בדרישה:

אינו נפסל משום דכיון דרגילין לכתוב כן ינוקא דלא חכים ולא טפש יקרא ישראל ואע"ג דבספר תורה לא הוי כשר לא בעינן בגט כתיבה תמה כמו בספר תורה תשובת אשיר"י:

שאין עדות העדים מועיל כו' לומר שאח"כ אירע הטעות ששום אדם הגיה כך:

בתריה ך' יום לחדש ואני אומר עוד הוכחה דאי אחדש קאי היה לו לכתוב בארבעה ולא ברביעי מ"ו:

הכא אין חילוק דע"כ טעה כו' עיין בח"מ סימן ל' מ"ש שם אזה:

דטעו אינשי כו' עיין בדרישה:

הגט פסול שכיון שאמרו חכמים שלא לעשות כן כל המשנה ממטבען הגט פסול ולא תינשא בו לכתחילה אבל אם נישאת לא תצא כ"כ במ"מ בפ"ד:

כשר תינשא כשר ותינשא בו לכתחילה אבל אם מערער והבעל צוה לכותבו סתם נראה דסבר ב"ה שלכתחלה לא תינשא בו ואם נישאת לא תצא ועיין בדרישה: (האי דכתיבת ודין ר"ל ודן דיהוי כו' מלא משמע דין הוא לגרשה הא לאו הכי לא וא"כ היה מטיל תנאי בגט כ"פ):

ולא היו הווי"ן ארוכין זה לשון בית יוסף נ"ל דאע"ג דמדינא אין צריך להאריך ווי"ן הנזכרים בתלמוד יותר מדאי (כמ"ש לעיל בסי' ע' ס"ו ואם כן מה השאלה ותשובה כ"פ) כיון שנהגו להאריך קפדינן בהו לכתחלה א"נ ווי"ן היו נקראים על ידי הדחק ומשום הכי הצריך להאריכן עד כאן לשונו:

אין יכולין להאריכן פירוש ולא יתן לה הגט כלל מ"ו רצה לומר אם הבעל אינו רחוק:

לבעל שיתקנוהו ותימה מה מועיל תיקון לאחר שיחתמוהו העדים ס"ס העדים אגט פסול חתמו ויש לומר דסבירא ליה מידי מסירה כרתי וסלק עידי חתימה מכאן ונמצא שניתן כהלכתה בעידי מסירה וגם אינו פסול ממש אלא שצריכה תיקון כה"ג מסתמא אמרינן הבעל צווה עכ"ל מ"ו (וב"י כתב דמיירי בווי"ן הנ"ל דתרוכין כו' כ"פ):