הרי זה ספק מגורשת (ר"ל עד שיגיע הגט לידו ואז תתגרש ודאי כ"פ) משום דהוי שליחות שאינה חוזרת אצל הבעל גמרא ופירש רש"י שליח שחוזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ניתק משליחות הראשון עד שלא היה שהות לחזור אצל שלוחו ולומר לו עשיתי שליחותך ושליחות שאינו ראוי לחזור ולהגיד אינה שליחות ואסיקנא שם בגמ' דספיקא הוא (ועוד סברא הוא דכתיב ונתן בידה שיהיה הנותן והמקבל שני גופים כן הביא רמ"י כ"פ): שאינה יכולה לעשות כו' רצה לומר אפי' ספק לא הוי (והטעם משום בזיון הבעל שיאמר שקל הוא בעיניה שאינה רוצה בעצמו לקבלו ומקפיד על כך כ"פ): אינה יכולה לעשות שליח כו' דלא אלימי ידה כיד אביה לענין זה גמרא בפרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ד ע"ב) אבל אביה יכול לעשות שליח לקבלו: (או שנישאת כו' דשוב אין לאב רשות בה כ"פ):

קטנה אפי' כו' דאין שליחות לקטן ולקטנה: (ושוב חזר בו רש"י כו' ז"ל הר"ן וטעמא דמילתא דכיון דנערה נמי ברשות אביה היא אעפ"י כן היא עצמה מקבלת גיטה ה"ה קטנה כל שיש לה דעת מצי זכייא לנפשה כ"פ):

וכן פר"י וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל וכן הגיה ב"י (ומ"ש אחר כך וכיון דאיכא פלוגתא דברי עצמו ולא דברי הרא"ש כ"פ):

בפעוטות עיין לקמן בח"מ סי' רצ"ה:

אבל פחות מכאן כו' דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת ורבינו תם סבירא ליה כיון שיש לה אב הוא משמרה מלחזור (יש לה תורת חצר כו' דחצר משום ידה אתרבאי מדכתיב ונתן בידה וידה רשותה משמע כדכתיב ויקח את כל ארצו מידו ובהג"מ דה"ה דיש לה גם כן ד' אמות כמו גדולה כ"פ):

צריכה לעשותו בפני שני עדים אע"ג דלעיל בסימן ל"ה כתב רבינו בשם הרא"ש בקידושין שאפי' האשה יכולה לעשות שליח בלא עדים היינו משום דיש לחלק בין גט שבא להתיר ובין קידושין שבאו לאסור:

וצריך לקבל הגט בפני שנים היינו עידי מסירה:

מצטרף עם עד אחר הרא"ש חולק על זה במה שפירש הירושלמי שאמר שאין השליח משם שנים כמו שכתב רבינו בסמוך בית יוסף (סעיף י"ט):

אבל אם יוצא מתחת יד שליח קבלה אין צריך עדים כו' כתב ב"י אבל מ"מ עדים שעשתה שליח קבלה בעינן אלא שאין צריך עדים שקיבלו בפניהן:

אפי' נתנו הבעל בינו לבינה הרמב"ם לטעמיה אזיל דסבר עידי חתימה לחודיה כרתי בדיעבד (כמ"ש רבינו בסי' קל"ג):

וכ"כ בשליח כו' רצה לומר שצריך ליתנו לה בפני שני עדים:

יטלנו ממנה ויחזור הואיל ואפשר לתקן מחשב כלכתחילה:

בפני עדים פסול ז"ל מ"ו האי פסול לאו דוקא אלא כלומר אינו גט וכדפרישית לעיל בסי' קל"ג עד כאן לשונו:

אבל אם נתקיימו כו' והא דלעיל סימן קל"ג ששם גוף הדין לא כ"כ היינו משום דשם איירי שהעדי חתימה בפנינו אבל כאן איירי בשליח שהביא גט במקום אחר:

שאין מקום לעדים ז"ל הרמב"ם בפ"ג מהלכות אישות דין ט"ו בעושה שליח לקדש לו אשה שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמיתת הדבר לפיכך אם הודו השליח והמשלח אין צריך עדים כמו שליח הגט כו' עד בכל דבר שלוחו של אדם כמותו ואין צריך עדים ובפ"ו דהלכות גירושין כתב שם דשליח קבלה שעושה האשה צריך לעשותו בעדים ואחר כך כתב דשליח הולכה או הובאה אין צריך לעשותו בעדים (וכתב ב"י דהא דלרמב"ם אין שליח האיש צריך עדים דוקא כשמסר לה גט שחתומים עליו עדים אבל אם אין עדים חתומים בו והלך השליח ומסרו לה בפני עדים ה"ז ספק מגורשת כמ"ש הרמב"ם סוף פ"ט כ"פ):

בשליחות זה ר"ל לאפוקי שליחות של קבלה וכמ"ש רבינו לעיל סתם ומשנה היא בפרק המקבל:

משם השנים וצריך השליח ליתנו לה בפני שנים ואין השליח משם השנים כן הגירסא בס"א אבל ברוב הספרים אינו ואפשר שגם לפני ב"י לא היה כתוב כן בספרי א"ה שלפניו ומש"ה תמה על רבינו בסמוך אבל נ"ל שזאת הגירסא היא עיקר וכמ"ש בסמוך וגם אשר"י כתב עיקר דינו על העדים של נתינת הגט ועל זה מסיק שם בטעם דהרי הוא עומד במקום בעל אבל לענין שאינו עולה לעד כשמחזיקו שליח א"צ טעם דפשוט הוא בעיני הרא"ש כיון שהעדים באים להעיד עליו שנעשה שליח ואיך יעיד על עצמו וכמ"ש בסמוך:

וא"א הרא"ש ז"ל כ"כ בריש פרק השולח ע"ש דכתב שם שני הבבות ואע"ג שכתב הרא"ש ורבי' בסי' שאחר זה שנאמן השליח לומר שעשאו הבעל שליח וא"צ לא שטר ולא עדים מ"מ צריך לעשותו שליח בעדים ב"י ע"ש:

(שהוא במקום הבעל ר"ל וה"ל בעל דבר ואינו נאמן על עצמו כ"פ):

אבל עולה במקום עד אחד כו' ז"ל מ"ו וק"ל דאם כן מה צ"ל ואין השליח משם השנים מאחר שכתב וצריך ליתנו לה בפני שנים ועוד מסתמא דומיא דלהחזיקו בפני שנים קאמר (ורצה לומר ושם פשוט דבעינן שנים זולת השליח דהא אשליח קאי מה שאמר וצריך להחזיקו) ומה שדייק הטור בפני שנים הוא דאינה עולה הא במקום אחד עולה אין זה דיוקא דהכי קאמר אינו במקום שנים לפי הסברא שראוי להיות במקום שנים ומאחר שבמקום שנים לא קאי ה"ה במקום אחד לא קאי ודוק עכ"ל:

וכן דייק לישנא דירושלמי עיין בב"י שהביא גירסא האמיתית והשמיט מוכן דייק לישנא כו' עד וכן דקדק ב"ה ובאמת כפל הוא שכבר כתב רבינו לעיל דקדוק הירושלמי ונלע"ד להפך הגרסא ולגרוס וכן דקדק ב"ה לשון הירושלמי דקאמר אין עולה במקום שנים אבל במקום אחד עולה וק"ל:

וכ"כ הרמב"ם שהשליח הוא עד אחד רצה לומר כשהשליח נותו הגט לאשה שאז צריך ליתנו לה בפני שנים סבר הרמב"ם שהשליח הוא עד אחד וכן רבינו איירי נמי בעניין זה כמו שכתבתי לעיל שהרא"ש אמר עיקר דינו ע"ז מה שכתב לפרש בירושלמי דקאמר וצריך ליתנו לפני ב' ואין השליח משם השנים דאפי' במקום אחד אינו עולה ורבינו דייק לשון הירושלמי דעולה במקום אחד ומביא ראיה שגם הרמב"ם סבירא ליה דעולה במקום אחד ואף שצריך לומר שהרמב"ם לא סבירא ליה כהירושלמי מדלא הצריך להחזיקו בעדים מ"מ מביא שפיר ראיה מדבריו דסבירא ליה כוותיה בהאי דינא ולאפוקי מסברת הרא"ש (והא דלא סבירא ליה הרמב"ם כהירושלמי שלהחזיקו בפני שנים היינו טעמא כמו שכתב המ"מ וב"י ראייתו מגמ' פרק האומר והיותר נראה שלא היה גורס בירושלמי האי בבא דצריך להחזיקו בפני שנים וגם בירושלמי שבידינו ד' מ"ה ע"ג אינו ע"ש (וממילא מסיפא דירושלמי נשמע לרישא דכמו דפי' ואין השליח משם הב' דסיפא ר"ל הא במקום אחד עולה כדאמרינן בשנים הן הן שלוחיו הן הן עדיו ה"ה בא' עם צירוף אחר וכמ"ש הרמב"ם כן נפרש גם כן הרישא דצריך להחזיקו בשנים ואין השליח משם הב' דר"ל הא במקום א' עולה ואף שהוא דחוק לפרש כן וכמ"ש לעיל דהא אשליח קאי וקאמר דצריך להחזיקו בפני ב' ובזה המה מחולקים הרא"ש ורבינו דהרא"ש ס"ל כמו דברישא מסתבר לומר דבעינן ב' זולתו וכמ"ש לעיל בשם מ"ו ה"ה סיפא נמי פירוש הכי ומחלק בין עושה ב' שלוחים לעושה שליח אחד וכמ"ש בדרישה ורבינו ס"ל איפכא דכמו שסיפא מיירי בעולה במקום אחד גם כן פירוש דהרישא ולא כמו שהבין ב"י דברי רבינו שמיירי בעשאו שליח להולכה להחזיקו בשליחותו ועיין בדרישה: צריך שתתקיים חתימתו אבל השליח א"צ לקיים חתימתו שהרי הוא עומד לפנינו:

אין צריך כדלקמן בריש סי' קמ"ב ועיין בדרישה: (שיאמר תן גט לאשתי פירוש צריך לומר לשון גט ושהוא יתן כ"פ):

או שלחוה כו' לישנא דקרא אמר האי גברא ושלחה מביתו וכן הני לישנא דגט נינהו ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שבוקין אבל פטרוה דלמא פטרוה מן החובות וכן פרנסה לשון עשיית צרכיה הוא ולא ידעינן איזה צרכיה (אי צרכי הגט שלא תהא זקוקה ליבם או צרכי מלבוש וכסות עשו לה כדת לא ידעינן אי דת גט או דת מזון וכסות וכן אינך כ"פ):

כנימוס פירוש כחוק ולא ידעינן איזה. (אינו כלום בהגהות רא"פ כתב ז"ל נלע"ד שצ"ל ספק מגורשת וכ"כ הרמב"ם פרק שני דגירושין כ"פ):

עזבוה הוציאוה הניחוה התירוה קצת משמעות לשון הגט הן הוציאוה לשון ויצאה מביתו עזבוה לשון אגרת שיבוקין התירוה לשון הרי את מותרת לכל אדם א"ד התרת חגורה רש"י:

בין על עסקי ממון שכל שיוצא בקולר בחזקת סכנה הוא רשב"א: (שהוא ודאי גם פירוש אם נפל לאלתר כ"פ):

בשעת סכנה ס"א שעת סכנה וכן לא חיישינן דלמא צרה היא שמכוונת לקלקלה שתינשא בגט זה ותיאסר על בעלה דבשעת הסכנה כגון זה שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי כותבין כן הוא בגמרא (ע"ל סי' ק"ך) וכתב ב"י דלא התירו משום עת סכנה כי אם בחשש צרה דלא שכיחא אבל לחשש שד דשכיח טפי חששו ומשום הכי בעינן שיראו דוקא בבואה דבבואה וגם יראו צורת האדם כדאיתא בגמרא וברי"ף וברא"ש ורבינו שקיצר בזה ה"ט משום דכשרואין אחר בבואה דבבואה תחילה רואין אם יש לו דמות אדם עד כאן לשון ב"י ואני כתבתי לעיל סימן י"ז דהיינו טעמא דלא סמכינן ומתירין בלא צל צלו כיון שהוא שעת סכנה משום דאיכא ריעותא לפנינו דאי אדם הוא הוה ליה לראות לפנינו צל צלו עיין שם:

בבואה דבבואה צל צלו:

בבור אפי' בעיר תו':

בלילה רצה לומר בעיר:

כתב הרמב"ן שאם כן צריך להיות:

כל השומע קולי כו' כלומר אע"ג דאמר כל לא הוי כאומר כולכם כתובו דצריך לכתוב במעמד כולכם כמו שנתבאר בסי' ק"ך בית יוסף:

ליתן רשות לכל שנים כו' אע"ג דכתב רבינו לעיל בסי' קל"א דבעינן שלשה כי בחתם סופר הגט פסול נ"ל כיון דמדינא כשר אלא משום גזירה פסלוהו כמו שנתבאר שם שפיר קאמר הכא לכל שנים רצה לומר שנים דבעינן מן הדין ולאפו: דלבעי כולם במעמד אחד וק"ל: (אע"פ שבודאי ימות רצה לומר ואין גט לאחר מיתה כ"פ):

אב ובנו פי' והיה עוד אחד עמהם מ"ו:

יצטרפו שם אחד כו' זה לשונו מ"ו ולא נאמר מסתמא אין אדם עושה שליח לבן במקום אב אלא דעתו היה על האב לא אמרינן הכי ודעתו היה על הבן כמו על האב ואיתא בזה פלוגתא בסוף המקבל ופסק רבא הלכתא הכי ומהרר"י קארו הקשה אמאי יצטרפו דוקא לאחר למה לא יהיה שניהם שלוחים הלא האב ובנו כשרים לשלוחי ולק"מ בודאי האב ובנו כשרים לשליחות אבל בסתם לא אמרינן שהיה דעתו על אב ובנו כי אם אחד מאחר דאיכא אחר בהדייהו ולפי זה מיושב נמי מה שהקשה עוד הלא בגמ' איירי לענין כתיבה ולמה כתב לענין שליחות והשתא לק"מ דמ"ה כתב דין זה לגבי שליחות להודיע שאפי' בשליחות מן הסתם לא סגי בהני תרי בלא צירוף אחר עכ"ל:

כדפרי' לעיל בסי' ק"ך:

מדברי הר"ף כו' כל דברי הר"ף מכאן עד לכך נכון להחמיר שלא לעשות כו' הכל כתוב בסמ"ג ובכלבו ועיין בב"י:

נראה שאין צריך כו' פירוש כיון שאומר בפני נכתב ובכני נחתם א"כ ממילא נאמן על השליחות וכמו שנתבאר בריש סי' קמ"ב (ובזה מיושב דלא תקשה הא כתב בס"ס זה תשובת הרא"ש שמשמע שצריך עדות על השליחות ואפשר דהרא"ש חולק על הרמ"ה וס"ל דאינו נאמן רק במקום שצ"ל בפני נכתב ונחתם דסמכינן עליו ולקמן מיירי במקום שאין צ"ל כן עיין בב"י וכ"כ אמ"ו ז"ל בס"ס כ"פ):

לעשות כמה שלוחים ואפי' לא יחלה ולא יאנס לקמן בסימן זה כתב רבינו שדעת רבינו חננאל הוא שיכול השליח לעשות שליח אחר אפי' בלא חולי ואונס אלא שאין כן דעת הרי"ף והרא"ש וצריך לומר שהר"ף סבירא ליה כוותייהו דהרי"ף והרא"ש:

עד כאן בתשובות ר"ל זה שכתבתי עד כאן הוא כתוב בתשובות:

כאן במתא פלוני מסר פלוני בר פלוני לפלוני בר פלוני גט זה "להוליך לאשתו פלונית בת פלוני "וכך אמר לפנינו כו' כך הוא בספרים אחרים:

עד מאה אפי' בלא אונס כן הוא בנוסח רבי' יחיאל ועיין בבית יוסף ובשלחן ערוך מה שפסק בנוסח זו:

(ותהיה מגורשת ממני ובנוסח שלנו כתוב מגורשת "בו ממני רש"ל כ"פ):

והשליח אומר לאשה הילך גט מפלוני בעלך (ע"ל סי' קמ"ב) המכונה פלוני בן פלוני הא דלא כתב ג"כ באביו "המכונה פלוני משום דכבר נתבאר בס"ס קכ"ט דאפי' אי לא כתב שם אביו כלל כשר רק שלא ישנה לקראתו ולכתבו בשם אחר ע"ש ולעיל בנוסח ההרשאה דהולכה לא כתב לשון המכונה אפי' בשם המגרש נ"ל דה"ט משום דאותה הרשאה עצמה אינה צריכה דהא השליח נאמן וכמו שכתב הר"ף בריש דבריו מש"ה לא דקדק כולי האי אבל בהרשאה דשליחות קבלה דצריכה מן הדין וכמו שכתב רבינו בסמוך כתב שם נמי בלשון ההרשאה מרת פלונית המכונה פלונית אבל גם שם לא כתב לשון מכונה באביה וק"ל: (טוב להצריך לדקדק כו' כשעושה שליח וכן כשנעשה שליח הא דלא כתב סתם דכל מגרש יבדקו אחריו יש לומר דהוי מילתא דפשיטא ולא אשמעינן בו דאין הבית דין שבמקום המשלח יסמכו אבית דין שבמקום הנתינה ודוק כ"פ):

שאין הקטן עושה שליח ז"ל מ"ו ותימא מה שצריך לדקדק אחריו אם הוא קטן א"כ קדושיו קידושין ואין לומר דמכל מקום הוו קידושי דרבנן הא איתא לעיל בסימן מ"ג להדיא דלא תקנו ליה נישואין ואין צריך ממנו גט עד שיגדיל ויבעול או מתייחד עמה וצ"ע עכ"ל ונראה לומר קצת בודאי צריך ליתן גט שמא גדול הוא וכשיעשה שליח יטעו הרואים ויאמרו שהקטן יכול לעשות שליח ויעשו ג"כ בעלמא לעניין דינים אחרים שקטן יעשה שליח ועיין בדרישה:

ומיהו אם יש לו זקן בפניו אין לחוש גם מכאן ראיה דשני שערות דגדלות בעינן שיהיו דוקא במקום התורפה לא בפנים שלמעלה והוא פשוט:

במתא פלונית דיתבא על נהר פלוני כו' הא דלא כתב לעיל בשטר הרשאה של הולכה דלכתוב שם הנהר היינו משום דשם אין הרשאה חיוב ששם אין צריך הרשאה מן הדין ולכך אין צריך לדקדק בה כ"כ כמו הכא שהרשאה הוא מן הדין ומטעם זה נזכר כאן בהרשאה זו הכל שריר וקיים ולעיל לא הזכירו:

כי אם על פי האב וכגון שבאו ממקום אחר ואין מכירין אותן ואין האב נאמן עליו כ"כ רבינו לקמן ר"ס קס"ט עיין שם:

ולא יטיל בו שום תנאי תמהני אמאי דמאי שנא מכשמגרש וכו' מבואר בב"י.

העומד היום בפלונית מתא כו' זהו למנהגינו דגם בגט אין כותבין כי אם מקום עמידת האיש וע"ל בס"ס קכ"ט מה שכתב הרא"ש:

שאין אדם יכול לצאת י"ח נקי ה"ג "כי "ברוב "הפעמים אינו מצוי שיהיו שלשה בני אדם ידועין וחתימתן ניכרת במקום נתינת הגט בעדים שיכירו חתימת כל השלשה דיינין כן הוא בדפוס בית יוסף וגירסא זו כתוב בכלבו והתם אין כתוב מה שכתוב בגירסת הספרים שלנו "וצריך "שהשלשה "דיינים "שהן כו' אבל בסמ"ק אין כתוב האי כי ברוב הפעמים כו' והמכוון בזאת הגי' הוא על שלשה הדיינים שראו שהבעל נתן הגט ליד שלוחה ומסרו בידו כראוי אותם שלשה דיינים צריך שיהא חתימתן ניכרת וידועים בכל העולם שאם באתה האשה להנשא שיהא חתימתן לה לראייה שהגט בא כראוי ליד השליח והבבא שנייה שכתב צריך שהג' דיינים כו' בא לומר שהג' דיינים שהשליח מביא ההרשאה לפניהם שהיא עשאתו שליח לקבלה צריכה שיכירו חתימת העדים שחתומין על ההרשאה וזה ברוב פעמים לא נמצא שיהו שלשה הדיינים הנ"ל או חתימת העדים נכרות לכן נכון שלא לעשות שליח לקבלה זאת כוונת רבינו בשני אלו בבות: וזה פי' כי ברוב הפעמים כו' ר"ל ברוב הפעמים אינו מצוי במקום הכתיבות הגט שיהו שם שלשה בני אדם ידועין וחתימתן ניכרת במקום אחר כי כשאשה מוציא הכתב נחתם בשלשה דיינים ובאת להנשא צריכין שיהא חתימת השלשה דיינים נכרים ודלמא לא נמצא שם שיכירו את חתימתן:

שהן בשעת נתינה רצה לומר והשליח מביא בפניהן ההרשאה שהאשה עשאתו שליח לקבלה:

וצריך לקיים כל ג' בגט כו' נראה לע"ד דאקיום קאי שאמרו בזה לפני זה ואע"ג דבעלמא הקילו בקיום וסגי בקיום שני דיינים בקיום דגט החמירו וז"ש רבינו וצריך לקיים כל השלשה בגט ר"ל דוקא בקיום דגט והטעם כמו שבעדות דלא סגי בפחות משני עדים בעינן לקיים כל העדות הכי נמי בקיום דייני הקיום צריך שיכירו כל השלשה והכי קאמר צריך שהשלשה דיינים שהשליח מביא בפניהם ההרשאה שיכירו חתימת העדים שחתומים על ההרשאה ולא סגי שיקיים השליח חתימת העדים מעיר לעיר כי אז צריכין הדיינים שבהם בשעת נתינה שיכירו אותם הדיינים האחרונים שקיימו חתימות העדים ושמא לא יכירו החתימה מכולם רצה לומר כל שלשה החתימות ומה שכתב וצריך לקיים כל שלשה בגט רצה לומר למה צריך שיכירו כל שלשה החתימות ועל זה כתב כי צריך לקיים כל שלשה בגט דקיום שטרות בשלשה כלומר הואיל ששלשה דיינים בעינן לקיים חתימת העדים ובגט צריך שיכירו כל שלשתן ולא סגי בשנים כמו בעלמא כאשר כתבתי (וכ"כ בתשובת בן לב ח"ג דף י' ע"ג ע"ש כ"פ) ועיין בדרישה:

שלא לעשות שליח קבלה וכן אם נוהגין עתה מורי ורבי:

חוץ מחרש שוטה וקטן כו' (דלאו בני דיעה וגבי שליחות איש כתיב ולא קטן דשליחות נפקא לן מויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולן כ"פ) וסומא עיין דינו לקמן בסימן קמ"ב:

עבד דלאו בן גירושין הוא (רצה לומר שאינן בתורת גיטין וקידושין דלא תפסי בהן ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי למעבד שליחותא לאחריני כ"פ):

כשרים לעדות זה רצה לומר לשליחות זה וכן הוא בהדיא בספרי הרמב"ם שלפנינו:

וכן הפסולים מדבריהם בעבירה כו' אפי' לא נתקיים בחותמיו (אע"פ שצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם והיה לו כמו עד שמעיד מ"מ משום עיגונא הקילו כ"פ) ועיין בבית יוסף:

ואם הביאו הרי זה פסול ס"א כשר:

בד"א ר"ל שפסול ואינו בטל:

אבל אם לא נסמך בו ס"א עליו רצה לומר על הגט:

בעבירה מן התורה היינו כשלא נתקיים אחר כך אבל אם נתקיים אח"כ לאחר זמן בחותמיו כשר כ"כ המ"מ:

ואין דעת א"א הרא"ש ז"ל כן שכתב כו' רצה לומר שהרא"ש חולק על הרמב"ם בתרתי שהרמב"ם סבר בפסולי דאורייתא כשנתקיים בחותמיו הגט פסול ובאינו מקיים הוא בטל לגמרי והרא"ש סבר בא"י דהיינו כמו מקוים יכולין לכתחלה להביאו דכיון שאין צריך לומר בא"י בפני נכתב ונחתם אין סומכין על עדותו כלל כמו במקויים ובחוצה לארץ דהיינו אינו מקוים הוא פסול ואינו בטל לגמרי. ואע"פ שכתב המ"מ טעם לדברי הרמב"ם וז"ל שהרי אפילו בעדות אשה שמת בעלה אינו נאמן וכן נראה מן הגמרא קצת וכ"כ הרשב"א בריש גיטין כו' ואם כן קשה איך יפלוג הרא"ש אהא בלי טעם הא תשובתו בצדו דשם מסיק המ"מ וכתב ז"ל מיהו תמהו עליו הראב"ד והרשב"א למה יהא הגט בטל דלמא כשר ויתקיים למחר על פי חותמיו ומסיק המ"מ דאה"נ ולא כתב שהוא בטל אלא אם אין בגט עדות אחרת עכ"ל. ואפשר דרבינו לא הבין דברי הרמב"ם הכי אלא כמו שהבינו אותו הראב"ד והרשב"א שבטל בכל ענין קאמר ומש"ה כתב שהרא"ש והרמ"ה חולקין עליו וסבירא ליה דאינו אלא פסול ולא בטול וברא"ש גופא אינו מבואר הפלוגתא בזה בהדיא אבל מדמסיק שם כל דברי הרמב"ם משמע ליה לרבינו דאתרווייהו פליג ע"ש ד' ק"ב ע"ב. והרמ"ה נראה שהוא גם כן חולק על הרמב"ם וסובר דבין בארץ ישראל ובין בחוצה לארץ דהיינו בין מקויים ובין אינו מקויים הוא פסול ואינו בטל ועיין בבית יוסף שאינו מפרש כן ועיין דרישה:

דבני כריתות נינהו רצה לומר ליתן לנשותיהן גט כריתות:

ואם הגט מקויים כו' זהו דעת הרא"ש ולא דעת הרמ"ה שהרי לעיל בסמוך כתב בשמו שפסולין בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ ובארץ היינו לומר אפי' נתקיים בחותמיו (דלדידיה אינו פסול מכח משום שיקרא כ"פ) וכמו שנתבאר לעיל ב"י:

ואם מינה פי' אבל אם כו':

ולא לעשות שליח אחר כו' שאינו שליח גירושין שיהא קאי במקום הבעל לעשות שליח אחר רש"י (ואם נתן לה הראשון או שלוחו את הגט הרי זו ספק מגורשת דשמא דעתו היה ג"כ עליו כ"פ):

שאפי' אם יאמר ז"ל הגמרא וניחוש שמא פייס נאמנת עלי שלא פייסתי ודוקא בנשואה אבל בארוסה לא ופירש רש"י שמפייס שמא בא הבעל אצלה בתוך שלשים יום ונתייחד עמה ופייסה ובעל והוי גט ישן:

כדלקמן בסימן קמ"ד אפי' אם נתן הבעל עצמו הגט לידה על תנאי שאינו חל מיד שצריך להאמינה מטעם חשש גט ישן והא דכתב רבינו אשליחות ל"ד שהרי גם כן כתב שכל הנותן גט כה"ג ורצה לומר אפי' הבעל עצמו אי נמי יש לומר משום דבעי למימר דאם אינה האמינה אינו גט משום הכי כתב דין זה אשליח דאילו אם גרשה הבעל עצמה אם כבר גרשה בו תינשא לכתחלה כמו שכתב רבינו לקמן: (אפי' אמר ליה הולך לה סתם כו' כתב בד"מ נראה דלא מיירי אלא כשאמר ליה סתם הולך אבל כשנתן לו רשות למנות שליח אחר כמו שכותבין בהרשאה פשיטא דמותר למנות אחר בלא אונס כלל וכמש"ר לעיל בשם הר"ף דאין צריך בהרשאה אלא זה עיין שם כ"פ):

ורב אלפס כתב דוקא כו' וכ"כ הרא"ש דדוקא חלה הא לאו הכי לא דלא עדיף משליח הראשון דזה בא מכחו:

ואין צריך לומר אם פירש כו' ארישא דמילתא קאי שכתב שהשליח שיעשה שליח יכול לעשות גם כן כו' ואין צריך לומר אם פירש כו' ב"י ונראה דאם אמר ליה בפירוש שיעשה שליח אחד יכול לעשותו אפי' לא יחלה ולא יאנס שליח ראשון ומש"ה כתבו רבינו דאם לא כן קשה כיון דאין צריך לומר הוא למה כתביה רבינו וק"ל:

אם הוא בארץ ישראל שאז בכה"ג בארץ ישראל אין צ"ל שליח ראשון בפני נכתב ובפני נחתם גם שליח אחרון אין צ"ל שליח ב"ד אני רש"י:

שליח בפני עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים אשר"י:

כל זמן שהבעל קיים דכולהו מכח בעל קאתו:

כדאמרינן גבי עדים שחתמו כו' בחושן משפט סימן מ"א ודומה לזה כתב לעיל סי' קכ"ב:

שליח להולכה רצה לומר להובאה:

גם האשה עושה שליח כו' עיין בדרישה:

כיון שהגיע גט ליד הראשון וכל שכן ליד השני וכ"כ ב"י:

דלא מסרה לו אלא מילי וצריך לומר דהיינו דוקא בשליח לקבלה דאין כאן אלא מילי לאפוקי בשליח הבעל עושה להוליך לה גט נתינת הגט ומסירת השליח לשליח לא מקרי מילי לחוד ובאשה שעשתה שליח להובאה כבר נתבאר הטעם משום דהשליח השני או השלישי הוא שליח הבעל שעשאו שליח מחדש במסירתו הגט לידו וגם צ"ל שמ"ש הרמ"ה כאן דאין שליח יכול לעשות שליח משום דמילי כו' היינו דוקא שאם עשה כן יכול להיות שהגט פסול אבל מ"מ אינו בטל שהרי רבינו כתב בשמו לעיל סימן ק"ך דאפי' באומר אמרו לסופר לכתוב כו' דאינו בטל ע"ש:

ואין כן דעת א"א הרא"ש ז"ל כלומר על מה שכתב בסוף דבריו דמסתמא ביטל שליחות הראשון בעשיית השני הרא"ש חולק עליו ב"י:

גם כן לבקשו פירוש להבעל:

לומר לאחר לחותמו יכול כו' והא דכתב לעיל בסימן ק"ך שאפי' אמר אמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום לא יכתוב כו' ומסיק שם שאינו גט כלל כבר כתבתי שם בשם מהר"ד כהן בתשובותיו דהתם עיקר קפידא הוא משום הכתיבה אם אמר השליח לאחר שיכתוב ואז הגט בטל מטעם שכתב הרמב"ן דכתיב וכתב לה אבל החתימה דאינו אלא מדרבנן כמו שכתב רבינו לעיל בסי' קל"ג אין הגט נפסל אם אמר לאחרים שיחתמו אותו ואפי' לכתחלה היה מותר אלא שלכתחלה גזרינן חתימה אטו כתיבה והא דכתב הכא אבל כשאמר לו בהדיא כו' יכול לומר לאחר לחותמו דמשמע אפי' לכתחלה הכי קאמר מן הדין מצד החתימה יכול לומר לאחר לחותמו דלא חשוב מילי כדאמרינן לקמן בח"מ סי' רמ"ד לעניין מתנה באומר לשנים אמרו כו' אלא שהכא בגט אע"ג שגבי חתימה לא חשיב מילי מ"מ גזרינן חתימה אטו כתיבה וא"כ ה"ה גבי שליח קבלה נמי יכול לעשות שליח אחר ולא חשיב מילי ועיין בדרישה מה שאכתוב בשם מ"ו:

אל תתנהו לה אלא בעלייה ונתנו לה בבית הא דהוצרך לומר "אלא בעלייה משום דקיימא לן האומר לחבירו בית אני מוכר לך יכול ליתן לו עלייה וכמו שכתב רבינו בח"מ ס"ס רי"ד ומש"ה הכי נמי לא הוי שינוי מעליא אם לא דא"ל אלא:

כתב הרמ"ה אמר ליה אל תגרשנה אלא בימינך הוה ליה כאילו אמר ליה את הולך גם בכאן צ"ל כמו שכתבתי לעיל דלולי דאמר ליה את הולך הוה יכול לעשות שליח ולא אמרינן דמילי לא ממסרן להרמ"ה הנ"ל דשאני הכא דהגט בידו ומוסרו שליח שני לא מקרי מילי:

כתב הרמב"ם אמר לה כו' המ"מ כתב שהוא תוספתא:

הבא לי גיטי ממקום כו' הוי גט משנה הוא בפרק התקבל (גיטין דף ס"ה ע"א) והרמב"ם כתב נמי דין זה בפרק ט' מהלכות גירושין וכתב המ"מ בתחלת פ"ו והטעם לדין המשנה לפי שהיא מתגרשת בהגעת גט לידה אפי' בע"כ וכיון שהיא מקבלתו אפי' הביאו ממקום אחר כשר כנ"ל עכ"ל ור"ל דהוי כאילו הבעל עשאו שליח להולכה והר"ן כתב כיון דאינה מתגרשת בקבלתו ליכא קפידא כשמביאו לה ממקום אחר:

ופעמים תמצאנו במקום אחר פירוש שהזכיר ג"כ אותו מקום גמ':

לכשיגיע למקום שאמרה הוא ז"ל הגמרא בפרק התקבל והכי קאמרה ליה משקל כל היכא דמשכחת ליה שקול מיניה. גיטא לא הוי עד דמטי לאותו מקום שאמרה ר"ל מאחר שאמרה אח"כ ופעמים תמצאנו במקום אחר מכלל דלא קפדה אם מקבל ליה במקום אחר והא דקבעי מקום מתחלה הכי קאמר לא תהא פי' כ"פ) ופירש"י שהכי קאמר ליה לא תהא שלוחו לקבל להתגרש אני על ידך עד דמטית התם ומסקי התוס' דממקום שקיבל השליח עד אותו מקום שאמרה היא הוי הכל שליח לקבלה והוי כאומר לאשה הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' יום כו':

אבל אם הקפיד לומר שיטול כו' פירש"י שהיה בדעתו לעכב הגט אם לא תתן לו החפץ ולרדותה בעיגונא עד שתתן הלכך הגט תלה בחפץ בדבר זה וזה שאם שינה נעשה כמו שאומר לו אל תגרשה כו':

לפיכך לא ישלחנו ביד אחר כו' וז"ל הרא"ש לפי שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ונמצא שלא נתקיים התנאי עד שיגיע החפץ ביד השליח ובההיא שעתא כבר הגט בידה ואינו גט כיון שלא היתה מגורשת כשהגיע הגט לידה ויקחנו מידה כו':

המביא גט מארץ ישראל כו' דבארץ ישראל א"צ השליח שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם הואיל שהשיירות מצויות לקיימו כדלקמן בסי' שאחר זה:

אע"פ שאין מכירין חתימת העדים דלא חיישינן לזיופא לפי שהבעל אינו חשוד לקלקלה בידי שמים והיא עצמה לא תזייף לקלקלה עצמה אבל "להוציא "ממון מיתומים ולקוחות חיישינן לזיופא אבל לענין פרעון כתובה נחתינן לנכסי דכיון דשריא לינשא גביא נמי כתובתה מבני חרי דמספר כתובה נלמד לכשתנשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליכי עד כאן לשון הרא"ש בפ' שני דגיטין:

אבל לא ממשעבדי דלא הימנוהו לגבות ממשעבדי:

אין שומעין לו דאין ערעור פחות משנים:

אפילו נישאת כבר תצא אע"ג דנתקיים בחותמיו תרי ותרי נינהו ואוקי אתתא בחזקת נשואה:

ואם לא יתקיים תצא וכ"כ הרמב"ם תצא והולד ממזר וכתב המ"מ ואף ע"ג דקיום שטרות מדרבנן מכל מקום כיון שחזרנו על קיומו ולא נודעו עדיו והבעל טעון ברור מזוייף הוא והיא אינה יודעת מזה כלום העמדנוה על חזקתה שהיתה א"א וכתב בית יוסף אבל אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר חיישינן לה (כיון שאיפשר שיתקיימו עדיו אינה ודאי א"א ואין דעת הרמב"ם שיהיה בטל לגמרי כ"פ) דאם לא כן הוה ליה לכתוב סתמא הגט בטל:

אבד הגט רצה לומר והבעל מערער הרי זה ספק כו' דאז אינה יכולה לקיימו: (לפיכך נשים כו' רצה לומר כיון דסתם הבא מארץ ישראל מחזקינן ליה דכשר הוא ואין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כ"פ):

כדלקמן בסי' קמ"ב דשם אומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם ואז אין הבעל נאמן לערער מה שאין כן בארץ ישראל דיכול לערער הואיל שלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם:

יתקיים בחותמיו דשליח הקבלה אינו עדיף מאשה וכשם שהאשה אינה נאמנת בלא עידי חתימה ומסירה אם טוען הבעל מזוייף הוא כך השליח אינו נאמן המ"מ:

ואם הוא מודה שכתבו כו' ארישא דמילתא קאי דהיינו עשתה "שליח "לקבלה בעדים ב"י:

שליח להולכה כו' אינו נאמן רצה לומר הבעל דליכא למימר דאם איתא דבתורת גירושין יהביה לה לדידה הוה יהיב דהא הבעל מודה שסתר החזקה זו דהא אמר שעשאו שליח:

השליח נאמן דהא אף לפי דבריו לשליח:

ומיירי שאומר שמסרו לו כו' ר"ל השליח אומר שמסרו לו בפני עידי מסירה: (טוב ליזהר שלא לגרש ע"י שליח כתב מהר"ם פדוא עכשיו שנוהגים דהשליח יש לו הרשאה מן הבעל אין קפיד אם הבעל בעיר כ"פ):

נאמן בכל ענין ר"ל אפי' בעיר אחר ואמר שלפקדון נתנו לו:

דוקא שהגט ביד האשה דאז נאמנת במגו דאי בעי אמרה לדידי יהיב ליה דאם אינו בידם ליכא מיגו ואי משום שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת כיון דאיכא שליח דמסייע לה מעיזה:

ואח"כ נתנו לה וא"א הרא"ש ז"ל כצ"ל לאפוקי במקצת ספרים שכתוב בהן וכ"כ הרמב"ם:

דאפי' אם הוא ביד השליח כו' דכיון שאין מסייע לה אלא השליש לחוד אינה מעיזה אשר"י:

והיא אומרת שקבלתי בשליח הולכה מיירי וכן פירש"י:

השליח כראוי ר"ל בעדי מסירה ואומרת שהלכו למדינת הים או מתו שאם לא כן יבאו ויעידו ב"י. ונתגרשה בקבלתו והשתא אין השליח נאמן הואיל שאין הגט תחת ידו. אינו גט גט כיון כו' ואע"ג דאמרינן דאשה שאומרת לבעלה גרשתני נאמנת הכא שהבעל והשליח מסייעין אותה מעיזה ומשקרא: (ואין כאן שני עדים אלא השליח כו' ר"ל שהבעל אינו אומר שגירשה אלא אומר שבא ליד השליח להוליכה לאשתו ואם כן לא הוי אלא שליח לבד ואין דבר שבערוה פחות משנים כ"פ):

כיון שחזקה שליח עושה שליחותו ז"ל הגמרא כי אמרינן חזקה שליח כו' לחומרא אבל לקולא לא:

וכתב הרמב"ם אפי' אמרה בפני כו' ז"ל מ"ו ובאמת שאין חידוש גדול בדבריו מאחר שהבעל מודה שנתן ליד השליח לגירושין עכ"ל ר"ל שאין חידוש במה שכתב "אפילו "אמרה "בפני נתנו לשליח הואיל שגם הבעל מודה שנתנו לידה:

ואינה יודעת רצה לומר בשעה שהגיע הגט לידה אינה יודעת אם בעלה שלחו רצה לומר בעלה לא היה רוצה ששלוחה יהא שליח לקבלה או ששלוחה עצמו לא היה רוצה שיהא שליח לקבלה אלא שבעלה היה עושה לזה המביא גט שליח להולכה:

או שליח קבלה שלחו רצה לומר ששלוחו קבל גט מיד הבעל בתורת שליחות לקבלה כאשר עשאתו ושלח הגט בשליח זה:

או שלוחו של בעל ר"ל הבעל עשה לשלוחה שליח להולכה והוא שלח הגט בשליח זה כל זה מספקא לאשה בשעה שהשליח הביא הגט לידה הרי מגורשת רצה לומר אעפ"י שאינה יודעת בשעה שקבלתו איך הגט בא לידה ונ"מ באלו ספיקות לענין אם יבא בעל ויערער אח"כ ויאמר מעולם לא נתתיהו לו וכדמסיק לאפוקי אם יטעון נתתי לו לשם פקדון כבר נתבאר שאינו נאמן אם אין האשה בעיר וגם כאן מיירי באינה בעיר שסתם גט ע"י שליח מיירי שאין האשה בעירו:

שלא נתנו רצה לומר לשליח אלא הוא בעצמו מצאו והעדים אינם מעידים רק שראוהו בידו אבל אינם יודעים היאך בא לידו:

הרי זה יתקיים בחותמיו אבל כשאינו מקוים נאמן דלא נתנו לשליח אלא מצאו במגו דמזוייף כדאמרינן בשאר שטרות מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כמבואר בח"מ סימן מ"ו ובספרי הרמב"ם שלפנינו כתוב בהן בפי"ב מהלכות גירושין בזה הלשון שלא כתבו או שהוא גט בטל יתקיים בחותמיו כו' אבל גירסת רבינו שגרס שלא "נתנו יותר נכון שלפי זאת הגירסא מתפרש מ"ש "שהרי "עדים "מעידים כו' כפשוטו:

שהרי עדים מעידים כו' יצא מתחת יד שלוחה כו' והא דלא קאמר שהאשה נאמנת הואיל שהגט יוצא מתחת ידה כדאמרינן בכל מקום היינו משום שהאשה אינה יודעת בברור שהבעל נתנו לשליח ואינה יכולה לטעון ברי אבל השליח יכול לטעון ברי שהבעל נתנו לו ואע"ג שהשליח אינו בפנינו מ"מ אמרינן הואיל אילו היה בפנינו היה טוען טענת ברי והיה מהימן הואיל שעדים מעידים שראו הגט בידו השתא נמי אמרינן מסתמא הבעל נתנו לידו מאחר שהעדים מעידים שראוהו בידו ועיין בדרישה:

כדלקמן בסימן קמ"ח:

לא תינשא והטעם כתבתי שם ריש סי' קמ"ח:

ואם מת קודם שיגיע לידה כו' דאין גט לאחר מיתה (ונ"מ שלא תקרא גרושה לאוסרה לכהונה וזקוקה ליבם כ"פ):

אפי' חזר בו תוך כדי דיבור דבכל התורה כולה תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ומקדש ומגרש גמרא פרק יש נוחלין (דוקא כשחזר בכ"ד מדבר שתלוי בדיבור הוי חזרה מדיבורו אבל הכא הא מעשה דנתינה איתעביד דכתיב ונתן בידה ונתקיים והיאך יחזור בו כ"פ) והטעם כתב הר"ן בפ' שבועת העדות ורשמתיהו בק"ש בחושן משפט סימן רע"ט ועיין לעיל ס"ס מ"ט:

אלא בפני השליח מפני תיקון העולם שהשליח שאינו יודע בביטול מוליכו והיא ניסת בו גמרא:

אפי' בטלו בפני שנים כו' דאודועי בעלמא הוא וסגי בתרי (רק שצריך שיהיו השנים ביחד כשמבטל השליחות כ"פ) רש"י בריש פרק השולח:

זה שלא בפני זה דקיימא לן כרבי מאיר דאמר שליחות שבטלה מקצתה לא בטלה כו' וכיון דלא אמר כולכם אחד כותב ושנים חותמין וכשאותם שלא בטלם יכתבו ויתנו גט שפי' דמי רש"י:

אלא שבטלי בפני השליח לבדו רצה לומר בפניו ועיין בדרישה. וכתב בית יוסף הא דכשמבטלו בפני שליח וכו':

ודוקא שלא יבטל שליחות כולן זה שלא בפני זה דכיון דאפי' כו' ה"ג וכן הוא בדפוס בית יוסף וה"פ ודוקא רצה לומר הא דמותר לבטל זה שלא בפני זה היינו דוקא שלא יבטל את כולן בענין זה ואע"ג דאם יבטל כולן בעניין זה הרי כולן יודעין שבטלו ולא יתנו לה הגט מ"מ מאחר שזה דומה קצת לשלא בפניו גזרינן אם יכול לבטל תחלה את כולן זה שלא בפני זה יבטל גם כן לכולן שלא בפניהן וכשמבטל כולן שלא בפניהם הוי בטל ואם כן נפיק חורבה מיניה דזימנין שיבטל כולן שלא בפניהן ולא ידעי כו' והא דכתב דכיון אפי' אם בטל כו' הכי קאמר הואיל דאפי' אם בטל לכולן שלא בפניהן הוי בטל מ"ה אפי' אם יבא לבטל לכולן לכל אחד בפני עצמו אסור לכתחילה דגזרינן הא אטו הא בשלמא אי הוי הדין שאינו בטל אם ביטל לכולן שלא בפניהן לא הוה ליה למגזר מידי אבל השתא שבטל גזרינן הא אטו הא ומה שכתב לכולן שלא בפניהן כו' ל"ד דהא אפי' אם ביטל תשעה בפניהן ואחד שלא בפניו שלא ידע בבטולו נפיק מינה חורבא אלא כל שלא ידעו כולן בביטול קרי שלא בפניהן ועבד"ר:

ומיהו אם עבר וביטל כולן הוי בטל ק"ק פשיטא דהא כבר כתב דקי"ל אפי' אם בטל לכולן בטל שלא בפניהן הוי כ"ש כשביטל לכולן לכל אחד בפני עצמו זה שלא בפני זה:

שליחות של ב' קיים ז"ל מ"ו ובדיעבד כשר בב' כדלעיל בסי' ק"ל בשם הרמב"ם והרמ"ה וקצת משמע שכך דעתו עכ"ל ור"ל אם אין כאן אלא ב' א"כ צריך אחד לכתוב ולא נשאר אלא אחד לחתום והוי עד וסופר ולעד"נ דר"ל דאחד יכתוב ושניהן יהיו עידי מסירה דבעידי מסירה אין קפידה בסופר ועד וגדולה מזו כתב רבינו בר"ס ק"מ בשם בעל העיטור דאם אמר לאחד הולך גט זה לאשתי ואם יאבד תכתוב גם אחר כו' עד ואם כתבו הוא בעצמו ונתנו לה בפני עדים כשר ותינשא בו לכתחילה עכ"ל ש"מ דיכול השליח עצמו ליקח עידי מסירה כפי רצונו וליתנו לה וכן הדין בכל גט ע"י שליחות להולכה דמסרו לה בפני עידי מסירה אלא שכאן שהקפיד על אלו עשרה שהם בעצמן יכתבו ויהיו עדי חתימה ועדי מסירה ואשמעינן דאם חזר וביטל ממנה מהן ונשארו ב' הא' יכתוב והסופר עם האחד יהיו עדי מסירה:

אבל גילה דעתו כו' דקי"ל כאביי בפרק השולח דאמר גילוי מילתא בגיטין לאו מילתא היא:

אמר בטל הוא וכלל הדברים שצריך שיאמר לשון שמשמעו להבא וגם שמשמעו שהוא מבטלו ולא לישתמע שהוא מעצמו פסול או בחרס כו' רש"י וצ"ל דלשון הוא כשאמר בטל הוא משמע להבא לרש"י:

אינו לשון ביטול ז"ל הרמב"ם לא אמר כלום שאין זה לשון מבטל אלא לשון מודיע אמיתת הדבר והרי מודיע לנו דבר שאינו כן (כגון שאמר גט זה אינו גט הרי הוא משקר דהא עינינו רואות שהגט מעולה וכשר הוא כ"פ):

ואם אמר בטל ולא אמר הוא פירש רש"י מי אמרינן כיון דלא אמר הוא לשעבר משמע ואינו מבוטל א"ד בלא הוא נמי משמע להבא:

והרמב"ם פירש דמיבעיא בבטל כו' ז"ל הרמב"ם בפרק ו' מהלכות גירושין אמר גט זה בטל שמשמעו פטל שעבר כגון חמק עבר הרי זה ספק וכתב המ"מ ואפשר שהיה שונה בטל בפתח חמק עבר שכתב אבל רש"י ז"ל פירש בטל מהו אם אמר בטל ולא אמר הוא כו' ואפשר שאף זו היתה כוונת רבינו עכ"ל ור"ל לפי' הראשון שהרמב"ם סבר שאין חילוק כי אמר הוא או לא אלא בין בטל בסגול או בפתח במשקל חמק עבר ורבינו שכתב והרמב"ם פירש דמיבעיא כו' שהוא לשון פלוגתא משמע שסבר כפירוש הראשון של המ"מ:

וכן כתב הר"ר משה כהן שהרי הוא פסול כנ"ל:

אינו כלום והיכא דאמר כצ"ל ומיהו יותר נראה לקיים גירסת הספרים וה"ג והוא פסול דאמר שאינו כו' (ואמר אחד מאלו הלשונות אינן כלום דאין כוונתו אלא לבטלו ואלו הלשונות אינן מועילים לביטול כ"פ):

או שמבטל גט שבידו דהשתא לא נוכל לומר שכוונתו על השליחות: (אינו יכול לחזור ולגרש בו ואם גירש הרי זו ספק מגורשת דלא ברירא לן אם יש בדיבורו לבטל מעשה כתיבת הגט וחתימת העדים כ"פ):

בחזקת שלא בטלו דאל"כ א"א ליתן שום גט ע"י שליח דניחוש שמא בטלו ב"י: (שהוא פחות מבן שמונים שנה כו' פירוש שעדיין לא הגיע לגבורות עדיין אינו זקן ובחזקת שהוא קיים כ"פ):

או מבן ק' שנה ומעלה כיון דאפליג משאר דרך כל הארץ שהאריך שנים עד ק' אפליג ואינו כשאר כל אדם להיות קרוב למות רש"י:

כדפי' לעיל סי' קכ"א פירוש שם מבואר דאעפ"י שהוא גוסס יכול לגרשנו הוא עצמו כיון שהוא עצמו חי:

ואם נתנו לה פירוש השליח שהניחו גוסס: וספינה המטורפת פירוש ועדיין לא טבעה כ"פ):

חיל ממלכת אחרת ז"ל בית יוסף נראה לו דה"פ דבכרקום של אותו מלכות כל זמן שלא נכבשה יושביה בחזקת קיימים לפי שהם חסים על העיר שהיא שלהם (אבל על הדרים בתוכה אינן חסים שהרי באים עליה למלחמה ומש"ה כתב דאם כבר נכבשה אפי' בחיל של אותו המלכות הן כספק חיים) אבל כשהכרקום של מלכות אחרת הרי הם כליסטים שאינן באים אלא לבזבז ולהחריב עיר וחומותיה ומש"ה חיישינן שמא יפלו החומה פתאום על יושבי העיר:

או מי ששטפו נהר ז"ל ב"י וחסר בספרי רבינו מי שנפלה עליו מפולת אולי טעות סופר הוא:

אפי' יצא לאחר פסק דין דדילמא חזו ליה זכותא ומהדרי:

אביי היוצא ליהרג כו' והרמ"ה כתב דגם הוא חשוב בספק חי (אפי' לאחר פסק דין משום דמקבלי שוחדא ואיכא למיחש שמא לא הרגו כ"פ) עבד"ר:

ובלבד שעידי ישראל מעידים כו' ואע"ג דעכו"ם נאמן בעדות אשה במסיח לפי תומו ה"מ במילי דלא שייכי בה אבל במילי דשייכי בה כי הכא שמתפארים שהרגו בדין עבידי לשקר ולומר נהרג אע"פ שלא ראוהו אלא יוצא לידון רש"י (וע"ל בסי' י"ז כ"פ): (וששאלת בענין השליח כו' ע"ל סי' י"ב כ"פ):

ואפי' אם היו העדים בעיר ז"ל מ"ו ותימא כיון שלבסוף אתו עדים א"כ איגלאי מילתא למפרע דליכא חשדא ובספרי הארכתי בפרק שני דיבמות ע"ב:

ובטל הגט ונתייחד עמה פירוש שאמר בפירוש שהגט יהא בטל דאין לפרשו דמלשון הרא"ש הוא או השואל כתב שביטל הגט במה שנתייחד עמה. דז"א דהרי מסיק הרא"ש דאינו בטל הגט וגם השואל שאל אם בטל אם לא ועוד שהרי מסיק הרא"ש וכתב כי סבור שהגט בטל והיינו משום שביטלו:

ואמר הזקן שהוא שליח לקבלו ר"ל וקבלו על תנאי שמחוייבת לפייס בנה כמו שהבטיחה מתחילה והבן היה מפוייס לע"ע והשאלה היה בשביל ייחוד הבעל וביטולו לגט א"כ כיון שהבן שאל שלא כהוגן איפשר דגם כן בכה"ג מותר להטעותו כמו בחליצה כמי שנתבאר לקמן סי' ועיין בס"ס קמ"ג שהאיש שמטעה אשתו לקבלו ע"ת שיתן לה ר' זוז אין צריך ליתן לה כלום ואף שאינו דומה לזה ממ"ש מ"מ רמז לדבר מיהא איכא:

אם יש עדים ששמעון בנה כו' כתב ב"י בסימן זה ריש דף ק"ף דמכאן מוכח דהרא"ש פליג אדברי הרמ"ה שכתב רבינו בסמוך ר"ס קמ"ב שס"ל דאפי' בארץ ישראל נאמן על השליחות דאם כן למה הצריך הרא"ש כאן בתשובה עדים ע"ז אלא ס"ל דבא"י או בח"ל במקום שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כגון שנתקיים בחותמיו אינו נאמן על השליחות אלא אם יש עדים וכתב עוד ואיפשר דהכי קאמר אם עשאו שליח בעדים דאם עשאו שליח שלא בעדים ואע"פ שהשליח והמשלח מודים בשליחות לא מהני לדעת הרא"ש וכמ"ש רבינו בשמו בסי' זה עכ"ל: