והשיאה אביה כו' עיין בדרישה (שאין לו עוד רשות בה דילפינן מדכתיב לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה כיון שבגד בה האב והשיאה פעם אחת שוב לא ימשול למכרה אפי' לאישות):

והשיאוה אחיה או אמה נקט הכי משום סתם קטנה שהיא עדיין לא נישאת אבל בנישאת ונתארמלה כן הדין גם כן אפילו בנשאה אביה וכן בש"ע לא הזכיר אחיה או אמה אלא נקט סתם והשיאוה:

לדעתה כיון כו' ז"ל המ"מ דקאמר בירושלמי איזה היא לדעתה עבדין לה גננא ומלבישין לה קוזמרין ומדכרין לה גבר איזו היא שלא לדעתה עבדין לה גננא ומלבישין לה קוומרין ולא מדכרין לה גבר עכ"ל ונ"י כתב שיש שפי' לדעתה כבת עשר כבת י"א שלא לדעתה כבת ה' כבת ו':

ואינה יודעת לשמור קידושיה ז"ל הרמב"ם בפי"א מה' גירושין איזוהי קטנה שצריכה למאן מבת ו' עד בת י' בודקין אותה לפי יופי דעתה אם יודעת לשמור קידושיה ושהן קידושין לא שתשמור אותן כדרך שמשמרת האגוז ותמרה וכיוצא בהם (אלא שתשמור אישותה שנראית כא"א כ"פ) הרי זו צריכה מיאון וכו' וכמו שהעתיק הב"י א"צ:

ולעיל בהלכות קידושין בסימן ל"ז ומ"ג:

אי אפשי בפלוני בעלי ואי אפשי כו' ז"ל ב"י ונראה דאו או קתני בין שאומרת אי אפשי בפלוני בעלי בין שאומרת אי אפשי בקידושין שקידשוני כו':

אינה צריכה מיאון אחר ומבטלת כו' ומ"מ עדיף במיאון לפעמים כדי שיעידו עליו עדים שהיתה קטנה בשעה שמיאנה וכמ"ש בסמוך. ונ"מ אם אינה רוצה להתקדש לאחר לע"ע עד אחר שתגדיל:

רק שיהא בפני ב' שיעידו כו' וה"ה בחד סגי אלא שצריך שנים שיעידו עליה תוס':

כך ממאנת ביבם ול"ת הואיל שמכח נישואין הראשונים באה לו ולא מיאנה בראשון שאינה יכולה למאן בו:

לפיכך אינה צריכה רצה לומר הואיל שאין נתינתו מגרש.

לא כתיבה לשמה ולא מסירה כצ"ל וכן הוא ברמב"ם:

ואין כותבין בו טופס הגט כו' פירוש לאפוקי ממה שהיו כותבין בראשונה וכ"כ בנוסח העיטור וזה לשונו ויהיבנא לה למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין ואנש לא ימחא בידה מן יומא דכן ולעלם וכתב עליו המ"מ דהרמב"ם לא ס"ל שיכתוב כן כיון שזה נוסח בגט אתי לאחלופי בגט שהרי בגמרא אסרו להוסיף דברים בשטר מיאון לכתוב לא רעינא ביה ולא צבינא ביה ולית אנא בעית להתנסבא ליה מטעם דאתי לאחלופי בגיטא הואיל דנפיש דיבוריה ומכ"ש לכתוב בו לשונות דגט דאתי לאחלופי ופי' דאתי לאחלופי בגט כתב המ"מ שיבאו לאסור קרובות כדין גרושה ורש"י פירש דאתי לאחלופי בגיטא שיכתוב סופר בו כגט גירושין לגרש בו אשה:

אותה ואת בעלה זה לשון המ"מ על דברי הרמב"ם שכתב ג"כ דבעינן שיכירו ג"כ שם בעלה דיש לחוש דלמא איכא קטנה דשמה כשמה ואיהי מסקא שם בעלה כשם בעלה של אותה קטנה אע"ג דלרב יוסף וכו' כמבואר בב"י:

כל מי שיראה שמיאנה בפני שנים יכול לכתוב כו' האי שיראה ל"ד אלא צריך שישמע ג"כ איך שקראה בפניהם שמה ושם בעלה וקמ"ל דאף שאלו השומעים אין מכירין אם האמת כן הוא ששמה ושם בעלה כן הוא מ"מ יכולין לסמוך דאם אלו שמיאנה בפניהן לא ידעו בבירור שהאמת אתה לא קבלו את דבריה במיאונה. דאלת"ה קשה דילמא אף שאלו מכירין אותה דלמא יעלה לה או לבעלה שם אחר בפני אלו שכותבין לה הגט וק"ל: (אין לה כתובה ע"ל סימן מ"ג וסימן קי"ו כ"פ):

אבל יש לה תוספת דמתנה בעלמא הוא דיהיב לה משום חיבת ביאה ואע"ג דאמרינן לעיל סימן קנ"ד ביוצאה בטענה בעינא חוטרא כו' דאין לה תוספת משום דאדעתה למשקל ולמיפק לא כתב לה אפשר דקטנה שאני שהרי ידע היה מתחילה שיכול למאן ואפי' הכי כתב לה תוספת ש"מ דמשום חיבת ביאה כתב לה אפילו תצא ממנו בשלמא מנה ומאתים לא כתב לה מדעתו אלא בתנאי ב"ד שקלה נ"ל. וכן הנושא אשה בעבירה שמבואר בסימן קט"ז נמי יש לה תוס' מה"ט:

או פדתה עצמה קאי נמי אלווסתה ופי' מ"ו בשם פרקונה שתקנו תחת פירותיה:

ואם אינם בעין אין צריך לשלם פי' במתו או נאבדו מאליהן אבל אבדם הוא צריך לשלם ובס"א כתוב כאן צריך לשלם וכתב עליו ב"י דהיינו כשאבדם הוא הא לאו הכי לא דהא תנן בעבדי מלוג אם מתו מתו לה והוא הוא. (וע"ל סימן ה') ולפ"ז צ"ל לפי גירסת הספרים שכתב בהן א"צ לשלם דאפילו בנכסי צאן ברזל הדין כן דאם נאבדו מעצמן אין צריך לשלם כיון שמיאנה בו אדעתא דהכי לא קבלן עליו באחריותו וקשה דבש"ע סעיף ו' כתב דבנכסי צ"ב אפי' נאבד מהן צריך לשלם. והוא כתב כן לפי גירסתו וצ"ע ודוק:

ואינה צריכה להמתין שלשה חדשים ולא דמי' לקטנה גרושה דגזרינן אטו גדולה אבל במיאון ליכא למיגזר דליכא מיאון בגדולה וק"ל מ"ו:

מותרת לחזור לראשון דמיאון עוקר קידושין שנתקדשה לו הויא כאלו לא היתה אשתו מעולם:

ואסורה בקרוביו כו' דגזרינן משום גרושה דעלמא:

אע"פ שיוצאה מן השני במיאון ולא אמרינן דאתא מיאון דחברי' ומבטל גיטא דידיה כמו שאמרינן במיאון דידיה. והיותר נראה דה"פ דמתחילה אמר דאם גירשה גם השני פשיטא דאסורה לראשון מטעם מחזיר גרושתו אלא אפי' מאנה בשני דעקרה במיאונה דשני נישואין דשני והו"ל כאילו לא נישאת ומותרת לראשון מה"ט דאינה בכלל מחזיר גרושתו משנישאת אפי' הכי אסור והטעם משום דאזיל ומשבש לה שהרי היא אוהבת אותו ולא מיאנה בו אלא שהוא גירשה (כדלעיל סימן ו') מ"ו כירש לאפוקי אם יוצאת ממנו במיאון לבסוף שבודאי פייס שלא תמאן בו ולא נתפייסה לו תו ליכא למיחש שישבשנה בקריצותיו נ"י דף תמ"ג ע"ב:

מפני שנראה ככלתו בשעה שמת בנו פי' רש"י משום מראית עין דמשעת נפילה דאהני נשואי קמאי למיפל קמי יבם ולהצריכה מיאון לגבי יבם נראית כלתו של חמיה.

לפיכך מיאנה מאחד מהיבמים מותרת כו' וכתב ב"י ז"ל ולשון רבינו שכתב לפיכך אינו מכוון יפה דהא הני תרי דינא לא תלוי זה בזה ועיין בדרישה: או עד שתלד ובא"ז כתב דמשעת הריון הוי גדולה כ"פ):

אבל אם היא בת כ' ונולדו בה סימני איילונית חשובה כגדולה כו' ואם הביאה סימני איילונית כשהיתה בת כ' נעשה גדולה למפרע מבת י"ב שנום ויום אחד והלאה לפי שעתה נתברר שהיתה סריסה ממעי אמה ולכך לא הביאתה שתי שערות והא דבעי' לגדלות שתי שערות היינו דוקא במי שעתיד להביאם אבל זו שהיא סריסה ממעי אמה ואינה עתיד להביאם ה"ו גדולה מבת י"ב שנה ויום א' ריב"ש (סי' ק"ס) ורבי' כתבו בח"מ סי רל"ה ואע"פ שהה כתבו הדין כן בקטן שנולדו בו סימני סרוס נלע"ד דה"ה בקטנה שנולדו בה סימני איילונית אלא שצ"ע אם מיאנה ונישאת לאחר ואח"כ נודע שהיתה גדולה למפרע נמצא שבניה ממזרים וי"ל שאף אם נישאת לאחר בגדלותה אם לא בא בעלה הראשון עליה משנת י"ב והלאה אין קידושין מדאורייתא דאע"ג דקידושיה נתגדלה עמה מ"מ לא הרי אלא קידושי דרבנן וא"כ הואיל ואין כאן אלא חשש איסור דרבנן לא חיישינן כמו שלא חיישינן שמא נשרו כדלקמן:

ונ"ל דט"ס הוא כו' וכן השיג הראב"ד והסכים עמו המ"מ בפ"ב מה"א מ"ו:

שהן ל"ו שנה דימי שנותינו שבעים שנה והא דקאמר ל"ו שנה נראה דל"ד דבל"ה שנים ויום אחד נמי הוי רוב שנותיה וכן ל' הרמב"ם בפרק הנזכר עד שתהיה בת ל"ה שנה ויום אחד:

יתבאר לקמן בע"ה בסי' קע"ב:

ואפי' לחליצה (ר"ל אע"ג דלענין חליצה צריכה להיות גדולה כמ"ש בסי' קס"ט בהכי מחזקינן לה בגדולה כ"פ) פי' וכגון שקידשה אביה קידושי דאורייתא ומת בעלה ולא איירי כאן במיאון.

ואפי' נשים נאמנות (ואפי' אשה אחת נאמנת רמב"ם ואפי' היא קרובה כ"פ) דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי.

ביום האחרון של שנת י"ב כו' דס"ל דזמן הבאת שערות הוא מתחלת יום האחרון דשנת י"ב:

אפי' בלא שערות חשובה כו' דחזקה אין גומא בלא שערות דשערות היו בהן ונשרו:

אחד בגבה תחת אותו מקום רש"י ועיין מ"ש המ"מ בשם י"מ (דגבה וכריסה הכל הוא בערוה וגבה הוא מקום תפוח של הערוה וכריסה הוא שפתי הערוה ולקמן מדברי ספר התרומה לא משמע הכי כ"פ):

בקשרי אצבעותיה דגם שם אינה מביאה עד שתגדיל רש"י:

על איברי הזרע עצמן כן הגיה מ"ו (והם בזכר על הביצים כ"פ):

וצריכות להיות במקום אחד איני יודע מה פי' במקום אחד דקאמר שאם לומר שיהיו במקום הערוה דוקא הרי כבר כתב זה וצריכות שיהיו במקום ערוה ואם לומר שבמקום ערוה עצמו צריכות להיות שתיהן למעלה או למטה או שתיהן על איברי הזרע אבל א' למעלה וא' למטה או א' על איברי הזרע לא זו מנין לו כ"כ הכ"מ כ"פ):

כדי לקרוץ פי' רש"י לאחוז בהן מעט:

ניטלות בזוג שיכולין לינטל בזוג של מספרין ועד"ר:

וקיי"ל כדברי כולן להחמיר זהו ל' הגמרא ופירש"י משנקרצות בציפורץ (שהוא שיעור המועט) לא תמאן שמא גדולה היא ולענין חליצה עד דאיכא שיעורא רבה דכולהו עד כאן לשונו וזהו שכתב רבינו משיהיו נקרץ בציפורן כו' והיינו כרש"י חשיבא גדולה ואינה יכולה למאן עוד:

והרמב"ם כתב משיהיו נטלות בפי הזוג כו' נראה דל"פ בדבר הנראה לעינים איזה גדול אלא הרמב"ם בא לומר דהשיעור הוא מה שיכול לינטל בריש הזוג דהיינו פיה ממש ומ"ה כתב רבינו עליו שהוא קודם קריצתן בציפורן דדרך האומנים לספר בפיה כמו בתער:

ויראה מדבריו שהוא קודם כו' כלומר שנראה מדבריו שסובר שניטלות בזוג הוא השיעור המועט שבכולן ב"י וז"ל מ"ו ותימה גדולה מנ"מ בפירוש זה מאחר דקי"ל בכולן להחמיר וכן יש לתמוה על הסמ"ג שהביא פירוש רש"י והרמב"ם ואין נפקותא בפירוש וצ"ע:

שמא נשרו קודם פירוש קודם שבא עליה לאחר י"ב שנה ויום אחד אבל לענין מיאון לא חיישינן שמא נשרו לאחר י"ב דאף אם נשרו לא הוי קידושין אלא מדרבנן דאין מעשה קטנה שנתקדשה בקטנות כלום אלא אם כן קיבל אביה קידושין הילכך מספיקא לא מחמרינן עלה היכא דלא אשכחן אבל הביאה ודאי סימנים אף על גב דקידושין קמאי לא הוי אלא מדרבנן לא תיקנו רבנן מיאון בגדולה דלמא אתי למאן הנבעלת שגדלה דההיא הויא א"א דביאה שבא עליה משגדלה מקדש לה עכ"ל רש"י:

ואם מיאנה בו אחר שנבעלה פירוש לאחר י"ב חודש ויום אחד ב"י:

צריכה ממנו גט ר"ל משני. ואסורה לחזור לו ר"ל לראשון שלא יאמרו גירש זה וקידש זה ונמצא מחזיר גרושתו כדבסמוך:

ואם ניסת תצא מזה ומזה כו' משום דהוה ליה ספק אשת איש דאורייתא.

דבזמן הזה אינה ממאנת אחר י"ב שנה כו' ז"ל רמ"א ולכ"ע אם היא פחות מבת י"ב שנה ממאנת אפילו בזמן הזה וכן עשה מהר"ר יעקב פאל"ק ז"ל מעשה בימיו ודלא כיש מחמירין ואמרו שאין בת ממאנת בזמן הזה כלל עכ"ל:

ולא בעל אחר כך הוי ספק קידושין דקידושין שנתקדשה בקטנותה אפילו אחר שנתגדלה לא הוי אלא מדרבנן כמ"ש לעיל וע"ל סימן קמ"ג והא דכתב דהוי ספק קידושין משום דמספקא לן אי לאחר שנתגדלה גדלה קידושין עמה והו"ל כאילו הן עכשיו בעין והוי קידושין גמורין מן התורה או לא גם לענין דינא הו"ל בספק קידושין שצריכה גט מיניה ואם קדשה אחר ביני ביני צריכה גט משניהן וכדמסיק:

צריכה גט משניהן דקידושי שני תופסי' בה דאורייתא.

מחזיר ראשון גרושתו משנתארסה לאחר:

ומותרת לחזור לראשון דהואיל שיצא משני בלא גט לא יאמרו מהראשון גירשה דאי גירשה היתה צריכה גט משני ועד"ר:

וקדשה בביאה א"צ גט מהשני כו' ז"ל הגמרא הוא עשה שלא כהוגן (ר"ל שחטפה בע"כ) לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה א"ל רבינא לרב אשי תינח קדיש בכספא (די"ל דהפקר ב"ד הפקר) קדיש בביאה מאי איכא למימר שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות עד כאן לשון הגמרא ולהכי כתב רבינו וקידשה בביאה לאשמועינן רבותא כלומר בכסף פשיטא דא"צ הימנו גט דרבנן אפקרו לכסף קידושי מיניה אלא אפילו בביאה דלא שייך למימר הכי אפ"ה א"צ ממנו גט דשויוה רבנן כו' ועיין בב"י שכתב שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא ס"ל הכי אלא כאידך שינוי' דאיתא התם בגמרא:

וכתב רב אלפס דוקא ז"ל ב"י דבר פשיט הוא דלא קאי אמאי דסמיך ליה אלא אמ"ש לא בעל הראשון אחר שנתגדלה ונתקדשה לאחר מגרש ראשון ונושא שני עכ"ל:

קודם גירושי שני הולד ממזר דכיון דקידושי ראשון אינם תפסי אלא מדרבנן תפסי חידושי שני מדאורייתא והויא א"א גמורה משני:

על המותר אסור כמו בכאן דאין איסור כן הוא באשר"י דף י"ו ע"א אבל יותר נראה דה"ג אבל בכאן אין כו' וכן משמע בב"י ע"ש: