כך והיא נאמנת לומר מת בעלה וכ"ש הוא שנאמינה שהרי יש כאן תרתי איסור א"א ואיסור אשת אח בחייו כ"פ):

והיבם נכנס לנחלה על פיה יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם גמרא:

מת יבמה שתינשא לשוק הואיל והוא איסור לאו שמא יהא קל בעיניה (ושמא משום דלא מרחמא ליה ליבמה אמרה כן כ"פ) וכן אם היבם נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו שמא עיניו נתן בה שלא האמינו ע"א אלא משום התרת עגונא כ"כ הרמב"ם בפרק ג' מהלכות יבום:

או מת יבמי ואחר כך מת בעלי רצה לומר אף על גב שלפי דבריה לעולם לא היתה זקוקה ליבם אפילו הכי אינה נאמנת להוציא את עצמם מחזקת יבום.

בין שאומרת מת בעלה ואחר כך מת יבמה ואף על גב שלפי דבריה היתה זקוקה ליבם אפילו הכי נאמנת ומותרת לשוק דאוקמה אחזקתה הראשונה דהפה שאסר הוא השם שהתיר רש"י.

ואפי' עבד או שפחה או כותי כו' (וה"ה עד מפי עד כ"פ) שכיון שעד אחד נאמן לדעתו הרי הוא כעדות מיתת הבעל:

להתירה ליבם דוקא נאמן דהא אפילו האשה עצמה נאמנת לומר שמת בעלה להתייבם מטעם דהוי איסור חמור:

ובין אם אומר מת בעלך רצה לומר ולא היה לו בן מעולם.

בין אם אומר מת יבמך דאיהו נמי לא מהימן כדלעיל בתחילת הסימן:

בין אם אומר מת בעלה ואחר כך בנך כן צריך להיות ועד"ר וכתב הרא"ש אע"ג דהיא נאמנת לומר מת בעלי ואחר כך מת בני (וכדלעיל בסימן קנ"ז) משום דלדידה יש להאמין במיגו דאי בעי אמרה מת בעלי ושתקה וכו' כמבואר בב"י ממיתת הבן והיתה מותרת לשוק משום שהיינו מעמידין הבן בחזקת קיים אבל בעד אחד ליכא מיגו דאיכא למיחש שמא שכרוהו שונאים או הוא בעצמו רוצה לקלקלה וסבר אי מסהידנא אבעל לחודיה כי שמעה שמת גם הבן תחקור ותדע איזה מת תחלה ולא יוכל לקלקלה אבל אי מסהידו אתרווייהו אבן ואבעל סמכה עלי ומקלקלא עכ"ל.

וכדפרישית לעיל בסי' י"ז: אין עדותה מועיל לזו שהיא יבמה שאמרה תמות נפשי עם פלשתים:

ומתו היבמים ר"ל בלא בנין דאם לא כן לא היו זקוקים עוד ליבם ב"י.

נתייבמו נתגרשו כו' דאפילו אם היה בעל חבירתה בחיים היתה אסורה לו כיון שהיא גרושת אחיו: