שמצות חליצה בשלשה דיינים דכתיב זקנים שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד א' גמרא בר"פ מ"ח:

ישראלים כשרים ישראלים לאפוקי עכו"ם וכתב ב"י ונראה דתרתי קתני חדא שיהיו כשרים היינו שלא יהא בהם שום פסול ועוד שלא יהיו קרובים זה לזה והטעם משום דחליצה הוא דין עכ"ל וכן נראה לי דתיבת כשרים בא לאורויי ולא פסולים דהא אחר כך תכף כתב נמצא אחד מהם קרוב או פסול כו' משמע דלפניו יזהר שצריך שלא יהיו פסולים דאם כן פסול מאן דכר שמיה. ולפי זה נראה לי דצריכין להגיה וי"ו אתיבת שלא יהיו כו' וצריך להיות ובלא יהיו קרובים כו': (ואפילו הן הדיוטות דאין במשמע מומחין אלא היכא דכתיב אלקים וכאן כתיב זקנים משמע אפי' הדיוטות כ"פ):

רק שידעו להקרות כו' פירש רש"י שיודעים להקרות לא חפצתי לקחתה מאן יבמי ככה יעשה לאיש כו' ועיין בדרישה.

אפילו היה אביו גר ואמו מישראל כו' אף על גב דמותר לדון לישראל בכהאי גוונא כדלקמן בחושן משפט סי' ז' לענין חליצה לא מהני דכתיב ונקרא שמו בישראל משמע שיהא ישראל מכל צד ועד"ר:

רק שיהא אביו מישראל שגם לענין יחוס כהונה סגי בהכי:

נמצאו עמי הארץ שאין יודעין אפילו להקרות כו' ז"ל ב"י ויש לתמוה על זה דכיון דאינו יודעין וכו':

לפרסומי מילתא דחלוצה היא ולא לינסבא לכהן אי נמי דליתו אינשי וליקפצו עלה רש"י ועד"ר.

ואפי' הן עמי הארץ אבל פסולים לא ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אין צריך לחזור ולחלוק בשביל פסול שנים שהוסיפו ב"י וע"ש (בת"ה סימן רכ"ז שכתב דאלו השנים יהיו נמשכים מעט רחוק מן השלשה שהם ב"ד שלפעמים הם קרובים כ"פ):

וכד כתבו גיטא רצה לומר גט דחליצה כמ"ש בס"ס זה:

במותב תלתא הוינא דהשנים אינם אלא לפרסום:

ויקבעו מקום תחלה לומר כו' דכתיב ועלתה יבמתו השערה מדכתיב השערה בה"א הידיעה משמע מקום מזומן כבר לכך ועיין בדרישה:

בערב ביום שלפניו פירוש וכל שכן באותו יום עדיף טפי:

צריכין הדיינים לקבוע מקום ר"ל שישבו בו:

אין חליצה כשרה אלא ביום כתחלת דין שהחליצה דיני ממונות היא שגובה בה כתובה נ"י (ועוד דכתיב ועלתה יבמתו השערה ושער תרע בית דינא משמע כ"פ):

ואפי' הוא עבד או שפחה משום דלא אמילתא דאיסורא ולא אממונא קא מסהדי אלא גילוי מילתא בעלמא הוא דהאי גברא הוא פלוני והא איתתא היא פלונית:

שיש ג' חדשים ממיתת הבעל דחליצה מעוברת לא שמה חליצה (כמ"ש בסימן קס"ד כ"פ) (אם הביאו ב' שערות ע"ל בסימן קנ"ה ובסימן קס"ז ושם ג"כ נתבאר כ"פ):

ואם רואין שגדלו דדיה ר"ל עד שהטו את עצמן רשב"א:

אין סומכין במנין השנים כר אבל לענין שערות גם הרמב"ם מודה שנבדקה ע"פ נשים דמילתא דעבידא לגלויי הוא:

ובספר התרומה כתב אם כו' ר"ל ס"ה פליג אהרמב"ם שסבר שאין סומכין על מנין השנים אלא ע"פ עדים כשרים אבל חזקת שכנים או חזקת קול לא מהני וס"ה סבר דחזקה דהני נמי סגי:

אם יש להם ריבוי שערות או שהן ארוכות כו' וכן לעיל בסי' קמ"א כ"כ לענין האשה שעושה שליח ע"ש בדף ל"א ריש ע"ג ואף על גב דכתב שם זה לשונו ואם אין השנים ידועות כ"א על פי האב צריך ריבוי שערות כו' דמשמע דתרתי בעינן העדות של האב וריבוי שערות מכל מקום אינו מוכרח דיש לומר דה"ק כיון שאין שם אלא הודעת האב אין סומכין על דבריו אלא בעינן ריבוי שערות שחורות וגדולים כו' ואז אין צריך לדברי האב. ושיעור אורך השערות דסמכינן עליהם כתב בש"ע בפירוש סדר מצות חליצה סעיף כ"ז דהיינו ברוחב האצבע שקורין אמה ע"ש:

שמצות חליצה מעומד מפני שהוא דומה לגמר דין אבל לא מדכתיב ועמד ואמר דההוא סיפור דברים בעלמא הוא מדלא כתיב ויעמדו אשר"י ואף על גב דקיימא לן דהעדים ובעלי דינים צריכין לעמוד מדכתיב ועמדו שני האנשים וגומר ואף על גב דלא כתיב ויעמדו י"ל דהתם אי איפשר לומר שלסיפור דברים הוא דאתא שאין כתיב התם שום דבר אחר זה וע"כ צ"ל שהוא צווי אבל הכא שכתוב אחר ועמד ואמר לא חפצתי שפיר י"ל שלסיפור דברים הוא דאתא:

חלצו מוטין או יושבין כו' וחולה דומה לדיעבד מהרא"י (בכתביו סי' ק"ץ):

אם ירצה לייבם או לחלוץ וסמ"ג כתב לכל הפירושים דאין אומרים לו כן אלא אם כן היא חפצה ע"ש.

ולא בעלה משמתינן ליה ז"ל ב"י לטעמיה אזיל שכ"כ גם כן גבי גט בסימן קנ"ד וכבר כתבתי שם שיש לתמוה עליו.

ויתנו לו מנעל החליצה במתנה כו' (פירוש שיאמר לו שנותנו לו במתנה שצריך שיהיה שלו שנ' וחלצה נעלו ובדיעבד אם לא נתנוהו לו במתנה כשר דנעלו אשגורי לישנא דקרא הוא ואינו דרש עיקר כ"פ) אף על פי שמחזירו אחר כך כו' כלומר אף על גב דמסתמא אין ניתנין המנעל ליבם אלא ע"ד שיחזירנו אחר כך חשיב שפיר שלו דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ב"י:

והמנעלצריך שיהא כולו של עור דס"פ חליצה כתיב וחלצה נעלו ונעל היינו של עור כדכתיב ואנעלך תחש:

שיהאדומה קצת לסנדל והחילוק שיש בין סנדל למנעל פירש"י דסנדל הוא של עור קשה ומבושל ונ"י כתב בשם הרבה מפרשים דסנדל כולו מחתיכה א' מה שעל גבי הרגל והשיאילה שתחת הרגל עכ"ל ועוד דסנדל תפירתו מבחוץ ומנעל תפירתו מבפנים. עוד נ"ל דמחולקים דסנדל הוא של עץ מחופה עור מה שאין כן במנעל והא דלא כתבו זה החילוק נמי משום דלאו מעליותא הוא לגבי חליצה במאי דעשה גם כן מעץ ואדרבא ה"א לפוסלו מכח מעל דמעל וכמ"ש בסמוך (בסעיף מ"ה ול"ד כ"פ) ע"ש:

שמן הדין לא היה ראוי לחלוץ אלא בסנדל והטעם מפרש בגמרא גזירה משום מנעל המרופט פירש רש"י מרופט מבוקע קרוע מלמעלה דכיון שהוא רך וכו' עיין בב"י עד ליכא למיחש להכי:

ולא יהיה תפור בו בגד היינו דסבר כב' פירושים דרש"י לחומרא דאהא דמסקינן שלא יהא תפור פשתן פירש רש"י תפור בגד מבפנים וכעין לבדין ל"א שלא יהא תפור במשיחה של פשתן כעין שלנו ע"ש לאפוקי סמ"ג שכתב כלשון ראשון אבל לשון שני כתב שנ"ל שהוא מותר אפי' תפור בגד מבפנים ע"ש מ"ו וכ"כ ב"י ע"ש:

ולא כדברי ר"ת שיהיה עור בהמה טהורה דוקא דומיא דתחש דכתיב ואנעלך תחש כו' וכן בתוס' ובסמ"ג כתב ופלא הוא מנין לו דתחש ל"ד כו' ומ"מ רגילות להחמיר כדברי ר"ת ע"ש מ"ו (ובהגהות סמ"ק וכלבו כתבו שגם הרצועות והקרסים והלולאות ורצועות התפירה יהא הכל מעור בהמה כשרה כ"פ) ועיין בדרישה:

ויהיו לו רצועות כו' הם הרצועות הארוכות:

שיהיו הרצועות לבנות כי כן היו בימיהם:

ושלא יהיה לו לשון כו' והיא עשויה של עור המנעל ממעל שמהדקו בו ומ"ה אסור דכתיב וחלצה נעלו מעל רגלו וזה הלשון של העור היא מעל דמעל וק"ל.

וינעלנו ברגלו הימיני דילפינן רגל רגל ממצורע שכתוב בו רגלו הימנית: (ומחופה עור פירוש שמחופה מכל צד דוקא נ"י כ"פ:

או שחלץ באנפליא של עור אבל אינה עשוייה בצורת מנעל ומשום הכי לכתחילה לא ב"י:

בסמיכת הרגלים מי שמהלך בידיו שגורר את רגליו עושה להם סמיכה של עץ או של עור ומכניסם לתוכו:

או במוק פירוש של לבד קשה רש"י ועד"ר:

מנעל של עכו"ם שמניחין אותו כו' פירש רש"י של ע"א הואיל ולהילוכא עבידא למשמשי ע"א ולאו לשריפה קיימי דאית להו תקנתא בביטול ואי משום הנאת חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות ניתנו עד כאן לשונו ומשום הכי בדיעבד חליצתה כשרה והא דכתב שמניחין אותו ברגלי הצורה היינו לומר לאפוקי של תקרוב' ע"א שאין משמשין בו.

אבל סנדל של תקרובת ע"א או של עיר הנדחת פירש"י תקרובת שהקריב ומסרו לפניו לשם דורון וקיימא לן תקרובת ע"א אין לה ביטול עולמית דאיתקש למת הלכך לית ליה תקנתא וכתותיה מכתת שיעוריה וכן של עיר הנדחת עומד לשריפה ומכתת שעורי'.

או שנעשה למת כו' הואיל דלאו להילוכא עבידי לאו נעל הוא והוצרך לטעם זה דלאו להילוכא עבידי ולא סגי בטעם שכמה שנקבר בו מת נאסר בהנאה דהא כבר כתבתי כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו אין לפוסלו מהאי טעמא ועיין בדרישה.

שהרי אינו עשוי להלך בו על של מת קאי.

אפילו איטר חולץ בימין כו' מאחר שהצריכה תורה ימין בפירוש תדע שהרי באיזן אוזן לרציעה שאנו למדין ימין שם אין שייך לחלק שהרי אין כח בזו יותר מבזו עכ"ל סמ"ג:

אז יעשו בשל ימין דהכי אמרינן גבי תפילין (בא"ח סי' כ"ז כ"פ).

שלא יהא מעל דמעל ואף על גב דסנדל של עץ המחופה עור כשר היינו משום שתפורין יחד:

שלא יהא טיט דבוק במנעל כר וכן נמי מהאי טעמא רוחצין הרגל של ימין מטיט שעליו מרדכי: (י"א שצריך ב' קשרים ומהר"י מינץ כתב שעושין ג"כ עניבה והקשר השני אל יהדק שתוכל להתירו בימין כ"פ):

ולא על אזני המנעל שלא יהא מעל דמעל:

ויכוין שיבא הקשר באותו המקום עיין בדרישה:

ויכניס הקשר שבאזנו כו' הוא הקשר שעושין באוזן המנעל הנ"ל: (שיקראו אותה בעמידה שנאמר ועמד ואמר כ"פ):

אפי' הכי צריכה קריאה והטעם כתב הרא"ש בתשובה כמבואר בב"י: (בלשון הקודש מדכתיב ואמרה מאן יבמי וכן גבי ואמר לא חפצתי משמע שהוא ציווי לדבר בזה הלשון כ"פ):

רק לא אבה צריך כו' נ"ל יבמי אין צריך וכן בסמ"ג מ"ו (וכן משמע בש"ע ובפירוש סדר חליצה שם סעיף ס"ו אבל רמ"י כתב בלבוש סכ"ט בשם י"א והוא ממסדר חליצה מהר"י מרגליות שכל השלשה מילות צריכין לקרות בנשימה א' שאם תחלוק היה משמע לא אבה כמו שאמרת מאן יבמי אלא רוצה ליבמי ע"ש כ"פ): (ואחר שתהא רגילה לקרות אף על פי שלא קראה רצה לומר כיון דראויה לקרות בבת אחת בלי הפסק אינו מעכב אם לא קראה בבת אחת משום דכל הראויה לבילה אין בילה מעכבת כ"פ):

אינה יודעת לקרות כאחת כו' ז"ל ב"י צ"ל דה"ק אם וכו' עד דהא אפילו לא קראה כלל חליצתה כשרה כמ"ש בסי' זה ועד"ר:

אם יפסיק בין לא חפצתי פירוש בשלמא לא אבה כו' מאחר שקראה כבר מאן יבמי להקים לאחיו כו' אם כן כשיפסוק בלא אבה נראה כאילו הלא קאי אהא דמאן יבמי כלומר לא אינו ממאן אלא אבה יבמי אבל בלא חפצתי ליכא למטעי דאמאי יהא קאי לא שהרי פתיחת דבריו הוא כך פירש רש"י:

וידחוק רגליו בקרקע כמו שנתבאר הטעם לקמן בסימן זה (בסעיף ס"ה כ"פ):

ותהלוץ המנעל עיין בדרישה:

ותתפוס רגלו בידה בזה כולי עלמא מודים:

כשרה בדיעבד בלא קשירה ר"ל אפילו בלא קשירה כלל ומכל שכן כשהיה קשור והיבם מתירו שלא נפסל דלא גרע מאילו לא היה קשור כלל:

ואיני יודע למה כתב ויושבת כו' והמ"מ כתב שהרמב"ם סבר שמצות חליצה מיושב אפילו לכתחילה ומ"ש עוד רבינו ועוד למה הצריכה להשליכו לארץ כתב ב"י די"ל דהרמב"ם אורחא דמילתא נקט ולא משום דבעינן השליכה לארץ: שכף רגלו למעלה ודורס על עליונו ז"ל הערוך בערך לתת מאן דמסגי אלוחתא פי' רגליו הפוכות גביהן למטה ותחתיהן למעלה ולא יכול למדחפיה לכולי כרעיה אארעא: שפירש טעמא ר"ל האלפס:

וכ"כ הרמב"ם היתה כו' ר"ל גם הרמב"ם סבר כהאלפס שהרי כתב הטעם דמי שחולץ לרגל הפוכה דפסול מפני שהחולץ צריך ננעוץ עקבו בקרקע כו' עיין דרישה:

והראב"ד כתב שאין טעם שני מימרות כו' רצה לומר שאין טעם אידך דאמימר מאן דמסגי כו' שצריך למדחסיה כרעיה אארעא:

ולא מעל רגלו וגם כשהוא חולץ נעלו חולץ למטה מרגלו והתורה אמרה נעלו מעל רגלו כן גרס ב"י וכן הוא בפסקי הרא"ש דף קמ"ג ע"ב ופירוש של דברים הללו נראה שה"פ לפי שנעלו נחלצה מעל כף רגלו ר"ל שלעולם מיום היותו עד עתה כשהוא דרך לבישתו לובש וחולץ נעלו מעל כף רגלו ולא מעל רגלו וגם עתה כשהוא חולץ חליצה של מצוה חולץ נעלו למטה מרגלו ר"ל מכף רגלו שהוא אצלו למעלה ונקרא מטה אצל שאר בני אדם והא ששינה לשונו שהתחיל בה והוה ליה לכתוב גם הכא חולץ מעל כף רגלו נראה שכתב חולץ למטה מרגלו משום שהוא ענין לשון הפסוק המסיים בדבריו והתורה אמרה נעלו מעל רגלו ר"ל שלשון למטה הוא היפך מלשון מעל:

טעם שצריך לדחוק רגלו כו' כלומר וא"כ אינו ענין לאידך מימרא מאן דמסגי כו' ב"י:

חלצה מן הארכובה ולמטה כו' חליצתה פסולה כך הוא לשון הגמרא ומ"ש רבינו וכ"כ הרמב"ם עיין בב"י שהשיג ע"ז:

ולדבריהם לא מצינו חלוצה לקיטע כו' וקשה הלא יכול להקשות אף לקיטע תחת הארכובה כמו שכתב הרא"ש גופא אלא ה"ק לא מצינו בתלמוד שיהא כשר לחליצה כי הם מפרשים דאקשירה קאי ולא איירי בקיטע כלל והא דנאמר בתלמוד בקב הקיטע היינו שנותן לאחרים לחלוץ בו כמו סמיכת הרגלים וכן באשר"י עכ"ל מ"ו ור"ל הואיל שלא מצינו בתלמוד שכבר ממילא הוא פסול למליצה מסברא הואיל שאין לו רגל:

ור"ח פי' כו' וכן רש"י פי' כן ועד"ר:

ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וחולק נמי בהא שאם לא נקטעה רגלו אפילו קשרה למעלה מהארכובה כשירה (מאחר שראוי לקשירה שלמטה מהארכובה כ"פ) וכ"כ האשר"י וז"ל בדף קמ"ג ע"א תימה לומר לפסול חליצה אם נתקשרו רצועות בסנדל מן הארכובה ולמעלה דמנ"מ היכן דנתקשרו הרצועות רק שחלצה נעלו מעל רגלו עכ"ל ועד"ר:

שאינו יכול לקשרו בשוקיו אלא כו' דבעי' שישאר מקום שיהא ראוי לקשירה: (קרעה המנעל כו' הטעם דחליצה בעי' והא ליכא: וחלצה שניהם כשירה דאין בו משום מעל דמעל: בענין שחלצה התחתון ונשאר העליון כו' פסולה דצריך מליצה בענין שהכרעים יהיו ג"כ מגולה והא ליכא כ"פ):

רוק הנראה לדיינים כשיוצא מפיה ויליף לה בגמרא מדכתיב לעיני וירקה רצה לומר דכתיב ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה את נעלו וירקה בפניו וגו' וכתב ב"י דיליף מדלא כתיב וירקה לעיני דאז הוי משמע שאחר שיצא הרוק מפיה יראוהו דמה"ט לא בעינן דליחזי יבמה כי נפיק רוק מפומה דכתיב וירקה בפניו אבל גבי דיינים דכתיב לעיני וירקה בעינן דליחזי כי נפיק רוק מפומה ועד"ר: (לא ראו הדיינים כו' כשירה מדלא כתיב לעיני גבי וירקה לא משמע לעיכובא. צריכה לרוק פעם אחרת שנאמר וירקה בפניו כ"פ).

אפי' לא הגיע לארץ כשירה לפיכך אם הוא ארוך והיא קצרה כו' ר"ל הואיל שלא בעי' שיגיע הרוק לארץ הילכך אם הוא ארוך והיא קצרה כשירה בכלענין אף אם קלטתו הרוח מיד כשיוציא מפיה ומ"ה נראה להגיה שהיא קצרה קלטתו הרוח דע"ז דוקא קאי תיבת לפיכך ואשמעינן דבהיא קצרה מילתא דפסיקא היא דהחליצה כשירה בכל ענין וכן הוא בגמרא: (יבמה שרקקה דם א"צ כו' ואין חילוק בין מוצצת לשותתת שנאמר וירקה סתם ולא כתיב וירקה רוק וזהו כדעת הרא"ש כ"פ):

צריכה לרוק פעם אחרת וכ"כ הרמב"ם ז"ל וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפי' בשותתת אינה צריכה לרוק פעם אחרת כצ"ל וטעמא דסבר הרא"ש דהא רוק לא כתיב באורייתא וגבי זב נמי דכתיב וכי ירוק הזב אי לאו זובו ממא ה"א דם היוצא מפיו טמא אשר"י והא דכתב רבינו לקמן בסמוך (בסעיף ע"ד) דוקא כשרקקה רוק אבל רקקה דם אינה נפסלת בכך כו' היינו משום דהרא"ש כ"כ לתרץ שני מימראות דבגמרא שלא תקשה אהדדי וכתב דבשרקקה במקום חליצה (פי' בשעה שחולצת מנעל היבם) א"צ רוק מעורב בו אבל כשרקקה שלא במקום חליצה אינה נפסלת מן היבם עד דאיכא צחצוח רוק דאז גזרינן משום רקיקה דבתר חליצת המנעל עכ"ל ורצה לומר בשאין רוק מעורב בו אין מוכח שרקקה משום חליצה וליכא למיגזר מידי: (יבמה שאכלה שום כו' הטעם דבעי' וירקה מעצמה וליכא כ"פ):

או גרגישתא ארזילי במעבה האדמה מתרגמינן בגרגישתא דארעא:

וכיוצא בו מדברים המרבים הרוק כן הגיה ב"י ועיין דרישה:

ובספר התרומה כתב שצריך שלא תאכל כלום נמצא שלשה מחלוקות בדבר רב אלפס סבר שתוכל לאכול קודם החליצה מה שתרצה והרמב"ם סבר שיש למונעה מדברים המרבים רוק וסה"ת סבר שלא תאכל שום דבר ועיין דרישה:

ומצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל (ע"ש שנאמר ונקרא שמו בישראל כ"פ) בהג"מ כתב שגם החלוצה תאמר שלשה פעמים חלוץ הנעל וכ"כ המרדכי ועיין מה שכתבתי בדרישה (סעיף נ"ה) טעם ג' פעמים:

או שהקדימה רקיקה לחליצה כו' זה לשון הרמב"ם ולמה לא תחזור ותרוק על הסדר שמא יאמרו רקיקה לבדה אינו כלום ואינה פוסלת על האחין עכ"ל וכן הוא בגמרא שם פרק מ"ח דף ק"ה ע"א וע"ש ברש"י:

או שקראוה ואחר כך רקקה רצה לומר שקראה ככה יעשה לאיש ואחר כך רקקה:

אפילו לא קראה ולא רקקה כו' משום דכל הראוי לבילה כו' לאפוקי אלם ואלמת: (אלא שחלצה בלבד כשירה ילפינן מדכתיב ככה יעשה לאיש משמע המעשה שהאשה עושה בגופו של איש דהיינו החליצה הוא מעכב אבל רקיקה וקריאה דלאו מעשה בגופו של איש הם אינן מעכבין כ"פ):

ומיהו חליצה היא לפוסלה כו' רצה לומר כשמכוין אחד מהן לחליצה:

שמא כיוונה לשם חליצה נ"ל דכן צריך להיות וכן באלפסי ורמב"ם וזהו לפיכך אבל דעת הרא"ש גבי רקקה תחלוץ אינו כן בדף קמ"ד ע"א עד כאן לשונו מ"ו ורצה לומר דגרסינן כיונה ולא כיונו דכוונתה לחוד סגי לדעת הרי"ף ורמב"ם:

בפני בית דין אסורה להתייבם אבל בחליצת נעלו של אחד מהן אפי' שלא בפני הבית דין אסורה להתייבם והטעם דחליצה הוא מעשה דלאו אורח ארעא בהכי אבל רקיקה א"א בל"ה לא חיישינן למיפסלה בהכי דאי לא תימא הכי כל יבמה שגדלה בין האחין תאסר להן דהא א"א שלא רקקה בפניהן (ודוקא שלא כיוונה ברקיקתה לשם חליצה ומשמע מדברי הרא"ש שאם ידעינן ביבם שאינו רוצה לחלוץ אין רקיקתה פוסלת אותו כ"פ) נ"י:

אבל רקקה דם לפניו אין נפסלת אלא אם כן כו' כבר כתבתי בסמוך שאין זה סותר למ"ש לעיל בסמוך שהרא"ש סבר דאפי' בשותתת דם א"צ לרוק פ"א:

ואם קראה לבד לא נפסלת בכך כו' ול"ד לרקיקה שפוסלת משום דבקריאה א"נ אמרינן תתייבם לא אתו למשרי חלוצה ליבם דיאמרו הך קריאה שקראה היתה הקריאה שקוראין קודם חליצה דהיינו מאן יבמי להקים כו' ועדיין לא חלצה ולכך ייבם אותה לאפוקי רקיקה אין רקיקה כ"א שנחלצה קודם לכן גמרא ורש"י:

הסומא (פי' סומא בשתי עיניו כ"פ) לכתחילה לא יחלוץ כו' חליצתה כשירה ואשמעינן דלא פסלינן לה מדכתיב לעיני הזקנים ה"ה לעיני היבם א"נ משום דכתיב וירקה בפניו דהוי כמו לעיניו וקמ"ל דלא (דהא הרקיקה עצמה אינה מעכבת ק"ו הראייה כ"פ) תוס': (שאם אין אח אלא הוא כו' טעמו משום דאין לך דיעבד גדול מזה שלא תתעגן כ"פ):

ואלם ואלמת פסולה משום דאינן בואמר ואמרה. ופוסלת פי' פוסלת היבמה על האחין משום אשר לא יבנה וגומר:

אפילו אינה נותנת לו כלום ואפילו התנה בתנאי כפול והטעם דאין תנאי מועיל בחליצה דכל תנאי מבני גד ובני ראובן ילפינן שהיה אפשר ליעשות על ידי שליח וכל שאי איפשר ליעשות על ידי שליח כגון חליצה דאין שלוחה יכול לחלוץ במקומה אין תנאי מועיל בה שאף על פי שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשרה ועד"ר: (מ"מ היא חייבת ליתן לי כו' כתוב בא"ז דוקא במקום שיבום קודם כו' אבל במקום שחליצה קודם ואינו רוצה אפי' שכר טרחא אין לו וכך הם דברי רבינו ד"מ כ"פ).

ואינה צריכה ליתן לו כלום משום דהויא כמו אנוסה לדבר זה:

וכופין אותו לחלוץ חליצה כשרה וה"ה אם יכולין להטעות שמטעים ליה כמו שכתבתי לעיל אלא שקמ"ל דאם אין יכילין להטעותו שכופין אותו דה"א שאין כופין אותו דיכול לומר אני רוצה לייבם ואתם גרמתם לי שנפסלה עלי:

ואם כדין כפו כשרה רצה לומר שכפו אותו (אפילו בשוטים כ"פ) עד שאמר רוצה אני וכן הוא בגמרא ס"פ מ"ח (דכיון דאסורה לו מעתה חייב להוציאה ולא לעגנה ועיין בסימן קל"ד גבי גט ושם נתבאר כ"פ):

ואוסרת עליו קרובותיה ר"ל אף על גב שלא חלץ לה אחר כך חליצה כשרה:

עברה וניסת לזר כו' ואין מוציאין תותה ממנו וכתב המ"מ על דברי הרמב"ם שכתב ג"כ כן דמ"מ מפרישין אותה מבעלה עד אחר שיחלוץ לה חליצה כשרה וכתב ב"י ע"ז דפשיט הוא. ודוקא הכא אמרינן שאין מוציאין אותה ממני הואיל שנחלצה קודם אע"פ שהיתה פסולה אבל אם לא נחלצה כלל ונישאת אפילו בשוגג אמרינן לעיל בסימן קנ"ט דתצא אפי' יש לה בנים ממנו:

ויקבעו דוכתא עיין מ"ש לעיל ריש סימן זה:

שאומרים נלך למקום פלוני ונחלוץ שם משמע דבאמירה סגי ולא בעינן שילכו וישבו שם וכ"כ מהר"י ברונ"א ומסיק אכן נכון לעשות מעשה שיהא מוכח לשם מצוה עכ"ל והביאו ב"י בר"ס זה:

כי היכי דמצי למדחסיה לכרעיה לטעמיה אזיל שכתב רבינו לעיל בשמו שדוקא לכתחלה צריך למדחסיה לכרעיה:

ואחר החליצה יחזור ויתנהו לדיינים היינו לומר שחוזר ונותן להם במתנה כדי שיוכלו להקנותו לאחרים א"נ מפני שמתחלה לא נתנוהו לו אלא על מנת שיחזירהו להם ואם לא יחזירהו להם נמצא שלא זכה במתנה והוה ליה חולץ במנעל שאינו שלו ב"י ואף על גב שנתנו לו סתם הא כתב רבינו בח"מ ר"ס היכא דהדבר ידוע שעל דרך כן עשה אין צריך תנאי ע"ש:

והמנעל צריך שיהיה בו שני רצועות כו' מדלא כתב שהרצועות צריכין שיהיו של עור שמע מינה דסבירא ליה דעושין הרצועות מכל דבר וכמו שדקדק הבית יוסף גם כן מדברי רבינו לעיל בסימן זה וטעם כתבתי שם בפירוש סוגיית הגמ'.

רק שלא אבה "יבמי נ"ד כדפי' לעיל דאין צריך בנשימה אחת אלא אבה. "יבמי א"צ וכן כתוב בתוס' בסוף פרק מ"ח בד"ה מודה רבא עיין שם (וכן משמע בשלחן ערוך ופירוש סדר חליצה שם סעיף ס"ז אבל רמ"י כתב בלבוש סכ"ט בשם י"ח והוא סדר חליצה ממהר"י מרגליות שכל השלשה מלות צריכין לקרוא בנשימה אחת שאם תחלק היה משמע לא אבה כמו שאמרת מאן יבמי אלא רוצה לייבמה עיין שם כ"פ).

יקראוה בפעם אחת רצה לומר בנשימה אחת:

ומקרין ליבם לא חפצתי לקחתה נ"ל דמ"ה כתוב בתורה לא חפצתי לשון עבר משום דהיבם מודה להיבמה במ"ש מאן יבמי כו' וע"ז משיב ואמר אמת כדבריה כן הוא שלא רציתי כשדברה עמי וגם הב"ד דברו עמו לקחתה.

אנחנא דייני דמקצתנא חתימי לתחת צ"ע מאי דמקצרנא דאמר הא כתב בסמוך ז"ל וחתמין עליהם תלתא ודוחק לומר דקאי אשנים שמוסיפין דהם לא מקרי דיינים. ומיהו גם הסמ"ק נקט בלשונו על כל החמשה ל' דיינים והביאו ב"י דף רי"ז ע"ג בד"ה ותרוק בארץ כו' ז"ל כתב בסמ"ק רוקקת רוק גדול הנראה להדיינים כו' ע"ש.

ליטלע לי קדמיכון רגליה ר"ל יפשט רגלו קדמיכון לפני כדי שאחלוץ אותו ואינו ר"ל בשעת חליצה יגיע רגלו אליה דהא צריך למדחפיה בארץ כמ"ש לעיל אלא ר"ל יוציא רגלו לפניכם ליתן לי רשות למחלצו:

וארוק באפוהי ואישתמודענוה דפלונית דא דהיא אנתתיה דפלוני מיתנא ואישתמודענוהו כו' כצ"ל:

לבתר חליצה תלתא ירחא אלא שריא כו' מפני שאינה חולצת עד שיעברו ג' חדשים ממיתת הבעל כמ"ש בר"ס זה ב"י: