(שקבלה גט כו'. ר"ל שזרקו לה גט או קידושין ספק קרוב לו כו כ"פ):

בגט קרח פרק הזורק ושם פי' שהוא גט מקושר שנמצא בו קשר והוא קרח מבחוץ שאין בו עד חתום מבחוץ אפילו יש לכל שאר הקשרים עדים מור"ש:

והיה במזרח. פירוש או היה במזרח:

בפני בעלה וכ' הרא"ש דכל שהוא בעיר כשנתקדשה לאחר מיקרי בפניו אבל יש חולקין עיין בב"י ועיין דרישה:

ויש ע"א שמעיד כדבריה פי' שאומר שגרשה אלא שקשה הלשון שאומר "כדבריה דהא לפני זה לא נזכר שאומרת שגרשה אלא איירי כשמקבלת קידושין מאחר ואפשר לומר שאומר "כדבריה ל"ד קאמר אלא רצה לומר שאומר כעסקיה כמו שקבלת הקדושין מורין שגרשה כן הוא מעיד בפירוש שגרשה ובעלה אומר לא גרשתיה.

כשרים לעדות זה דבעדות אשה הקילו משום עיגונא (וסמכו על יסוד אחד דכל עדות בזה יש רגלים לדבר דהוה מילתא דעבידא לגלויי בצירוף שאר טעמים הביא מהרי"ק שורש ל"ב ס"ד כ"פ): (או אשה מפי אשה ואפילו לא אמר ממי שמע אלא אמר סתם ששמע כשר ולא חיישינן שמא עד הראשון פסול היה אבל העד עצמו שאומר ראיתיו שמת שואלין אותו היכן ראית ש"ע. כתוב בהגהות מרדכי דכל היכא דאיכא פלוגתא בדינין אלו הולכין לחומרא הואיל והוא איסור דאורייתא וכן כתוב בהרא"ש סימן ר"ך כ"פ):

ופסולי עדות ר"ל שפסולין מחמת עבירה ואינן דומין לפסולין דלעיל שאינם מחמת עבירה והו"א הואיל והם פסולים מחמת עבירה נחמיר בהם אע"פ שהן אינם פסולים אלא מדרבנן קמ"ל דכשרים:

אבל פסולי עדות דאורייתא כגון גזלן גרע טפי מהנהו דלעיל:

ואם משיחין לפי תומן כשרים פירוש פסולי עדות דאורייתא דלא גרעי מכותי דנאמן במל"ת: (בא אחד ואמר הרגתיו. ואפילו כותי שאמר כן במל"ת משיאין את אשתו כ"פ):

דאין אדם משים עצמו רשע פירוש למה תנשא על פי עדותו והא רשע הוא לפי דבריו שאמר שהרג את הנפש לכן כתב שאין אדם משים עצמו רשע דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב אין עדותו עדות:

ופלגינן דיבוריה ואמרינן שהיה במעמד אחרים שהרגוהו ולא הוא הרגו (ע"ל סימן י"ב כ"פ): אפי' אם יש הכחשה ביניהם. פירוש שאחד אמר מת ואחד אומר כה"ג ועד"ר כ"פ):

שראו צל צלו דאי לא ראו צל צלו אלא צל לחוד חיישינן שמא שד הוא דגם לשד יש צל אלא שאין לו צל דצל. וצל צלו מפרש בי"ד סי' קמ"ב דבשחרית וערבית צל של כל אדם ארוך מאוד עד כדי קומתו נקרא צלו ומשם ואילך נקרא צל צלו (ופי' רש"י שם שכל זמן שלא עברה מדת אורך הצל מדת גובה האדם הצל עב וחשוך ונקרא צלו מכאן ואילך הצל דק וקלוש הוא צל צלו כ"פ):

שמא שד הוא שצווח כן להטעות לבריות:

בעיר בבור שהוא מקום חרב ושכיחים בו שדים:

לא עבדינן בה עובדא אבל בעיר שלא בבור משיאין את אשתו:

נהרג פלוני פירוש או נהרג:

וידוע שהוא כתב ישראל כתב ה"ה אפשר שכוונתו למעוטי שאם הוא כתב כותי שהכותי לא הוכשר אלא במל"ת אבל אין צריך שיכירו מי הוא שכתבו שא"כ היה אומר והוא שיתקיים או שנודע מי כתבו עכ"ל:

וכן מי שנשתתק כו' פי' כמו שמהני אם מצאו כתב מהני גם כן הכא כשנשתתק וכתב מת פלוני:

בודקין אותו כדרך שבודקין לגיטין כדלקמן בסימן קכ"א:

ה"ג שמעו מן התינוקות שאמרו כו' משיאין את אשתו ואם שומעין מהם שאומרים הרי אנו באים מקבורתו אין סומכין עליהם כו' וה"פ שאם התינוקות אומרים שמת ולא זוכרים כלום מקבורתו אז משיאין את אשתו שהקטן נאמן בעדות אשה אבל אם שמעו מהן שאומרים הרי אנו באים מקבורתו אז אין משיאין את אשתו דחיישינן שמא קמצא אי נמלה המיתו התינוקות והעלו לה שם איש פלוני וקברו אותו כדרך שהתינוקות משחקין עד שיאמרו כך וכך ספדנים כו' אבל אם אומרים שמת סתם לא חיישינן להכי ועיין בדרישה: (כותי מל"ת כו' ואינו מכוון לשם עדות דאילו כיון להעיד אפילו לא בא לב"ד אלא ששאלוהו מתחלה על פלו" ואומר שמת אין סומכין אא"כ כשמל"ת מעצמו במקרה כ"פ).

כדי שירא מפניו פי' כדי שיראה ישראל מפניו:

אינו נאמן דלא נתכוין העכו"ם אלא לאיים עליו רש"י:

והוא שאמר קברתיו שמא ראה אותו חולה שנוטה למות או בדומה לזה ואמר בדדמי אע"ג שלא ראהו מת ממש:

ואיני יודע למה צריך לומר קברתיו שבגמרא מוכח שאין צריך שיאמר כן כמו שכתב הרשב"א וכתבו הרשב"א וריב"ש בתשובה שיש לחוש על דברי הרמב"ם דכל היכא דהעכו"ם מכריז ואומר מאן איכא בבית פלוני כו' בהא סגי בלא קברתיו דכיון דמעייל נפשיה לאכרוזי ולמימר הכי אי לאו די"ל דשכיב לא הוה אמר אבל בעכו"ם מסיח לפי תומו דעלמא חיישינן שמא אמר בדדמי וצריך שיאמר קברתיו וטעמא דמסתבר הוא עכ"ל והר"ן כתב בתשובה ט"א והב"ד הביאו דהיכא דעכו"ם אינו מכירו צריך שיאמר קברתיו וכו' כמ"ש בב"י (ולאו דוקא שיאמר בפירוש קברתיו אלא כל שאומר דבר שמשמעותו שודאי מת ולא אמר בדדמי מהני ב"י בשם תשובת ר"ן וריב"ש כ"פ):

הרגנו לפלוני אינן נאמנים שעבידי לשקר בדבר שתפארת להם כי הכא שאמרו שהרגו בדין אבל אם אומרים שנהרג ע"י אחרים אפילו אותן אחרים גם הם ערכאות לא עבידי לשקר בשביל הכי זהו סברת הרמב"ם:

ומדברי א"א הרא"ש יראה כו' שכל שאומרים שנהרג ע"י ערכאות אפי' ערכאות אחרים עבידי בשקר שכשאחת מערכאות הורגים התפארות וחוזק הוא לכל הערכאות ועד"ר (ודוקא בערכאות אבל שאר כותים מל"ת ואומרים שנדון בערכאות שלהם נאמנים כ"כ מהרא"י בפס' סימן ל"ד כ"פ):

בא אחד ואמר אמרו לי כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת פב"פ "ובא ואמר כן ק"ק למה לו לכתוב "ובא ואמר "כן הא כבר זה נשמע ממאי דהתחיל וכתב בא אחד ואמר כו' דמשמע דבא ואמר כן וי"ל בדוחק שלכך חזר וכתבו ללמדינו שצריכין שיבא לב"ד לומר כן לפניהן ולא סגי בבא לעיר ואמרו שצוה לו לומר כן וצ"ע:

וי"א דוקא בשלא הוחזק כו' האי וי"א אדלמטה קאי דמתחלה העתיק ל' הגמרא ואח"כ כתב פירושה שמחולקין בהן די"א דהגמרא מיירי "דוקא בשלא הוחזק ושהרי"ף והרא"ש כתבו דמיירי אפילו בהוחזק:

בשלא הוחזק אחר באותו מקום בזה השם פי' באותו מקום ששם אשתו לא שמעו ולא ידוע להם שיש שום אדם אחר בעולם ששמו יוסף בן שמעון דאם ידוע להם שיש עוד אחר ששמו כן חיישי' דלמא המעידים ראו אותו יוסף בן שמעון אחר בזה העיר וסברו שהוא מאותו העיר ואותו יוסף ב"ש ראוהו שמת ושלחו להתיר את אשתו וכן כששיירות מצויות (ולא מיקרי שיירות רק בשווקים גדולים רא"ש בתשובה כ"פ) חיישינן שמא נזדמן אדם אחר ששמו ושם עירו כשם של זה אף על פי שאין ידוע לנו בשום אדם בעולם ששמו כן ורב אלפס והרא"ש סברי שזה הוא חששא רחוקה ולא חיישינן עד שידוע לנו שיש אדם אחר בעולם ששמו כן וגם שכיחי שיירות (ואע"ג דגבי גט מחמרינן בשיירות מצויות לבד כמ"ש בסימן קל"ב בעיגונא הקילו כ"פ) ואז חיישינן שמא אותו אדם ואותן המעידין נזדמן שם ועיין בדרישה:

עד שיעיד שהוא פלוני "ויכיר שמו ושם עירו ס"א "ויזכיר שמו ואינו ר"ל שצריכין שיעיד שהוא פלוני וגם יכיר שמו ושם עירו דודאי בהעדותו פלוני ב"פ מת לחוד סגי אלא נ"ל דתרתי אמר מתחלה כתב שאפילו אמר מת יהודי עמנו במקום פלוני כו' אין אומרים באומדן דעתן פלוני הוא עד שיעיד שהוא פלוני ור"ל אאומדן דעתן אין אנו אומרים כן אלא צריך שיעיד העד ע"ז ואח"כ פי' דבריו מה שיעיד העד שנדע ע"פ עדותו שהוא פלוני וקאמר ויכיר שמו ושם עירו. והא דכתב וי"ו של ויכיר ה"ק העדות סימנים הנ"ל לחוד לא מהני אלא צריכין שיעיד עוד דהיינו ויכיר כו':

ושם עירו כתב מהרי"ק דדוקא היכא שאינו מזכיר אלא שמו ואינו מזכיר שם אביו צריך להזכיר שם עירו אבל כשאמר פב"ב סבר הרמב"ם שסגי וא"צ להזכיר שם העיר וע"ש וב"י הביאו:

משום דקי"ל סימנים לאו דאורייתא כו' פי' סימנים שאינן מובהקין אבל אמובהקין סמכינן כמ"ש בסמוך:

ואלו הן חמותה כו' משנה היא פ' האשה שלום (יבמות דף קי"ז) וז"ל רש"י חמותה שונאתה שאומרת בלבה זו תאכל כל יגיעי ועמלי. וכן בת חמותה אומרת זו תירש כל עמל אבי ואמי ואני אהיה נדחה (וה"ה בת חמיה רק שעיקר השנאה בא מכח חמותה לכך נקט חמותה עיין בגמ' כ"פ) ויבמתה יראה שמא סופה להיות צרתה. ובת בעלה אומרת זו הבאה במקום אמי ואוכלת כל עמלה ובגמרא הואיל וחמותה שונאה לכלתה גם כלתה שונאה אותה וכן לבת בעלה מה"ט לא תעיד כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ושם במשנה ז"ל ומאי בין גט (ופירש"י שכל הנשים הנ"ל מביאין גט ואומרים בפני נכתב ובפני נחתם) למיתה מפני שהכתב של גט שבידה מוכיח וסמכינן עיקר אכתבא:

ואפילו אינה חמותה עתה אלא מצפה להיות חמותה כגון שהיא אם יבמה ולא אם בעלה ומעידה שמת בעלה עיין לקמן בסי' קנ"ט דפסק רבינו בנתיבמה בטעות כגון ששמעה שמת בעלה ונתיבמה ואח"כ בא אם היתה נשואת אחיו א"צ גט מהיבם ומותרת לחזור לבעלה דהכל ידעו דבטעות נשאה השני ואם היתה ארוסת אחיו צריכה גט מהיבם שמא יאמרו תנאי היה לאחיו בקידושין ואלו קידושי שני וכשיחזור הראשון לישאנה יאמרו שנושא גרושת אחיו ולפ"ז קשה מאי קלקול שייך בחמותה שאינה עתה חמוחה הלא תהיה מותרת לבעלה וצ"ל דמיירי כאן בארוסה. שוב מצאתי בתוס' שכתבו שם בפרק האשה שלום (יבמות דף קי"ז) בד"ה חוץ מחמותה ז"ל ואף לשמואל דאמר דאף אם לא כנסה הראשון אלא אירסה והלך למה"י כו' דמותרת לחזור לראשון כשבא וכדאיתא בגמרא פרק האשה רבה סוף (יבמות דף צ"ה) ומשום דקידושין ע"ת לא שכיחין ויעלו על דעתן האמת שבטעות נשאה א"כ לא מצינו קלקול בחמותה מ"מ שמא מתכוונת היא לביישה ועוד שמא יחלוץ לה בעלה או בנה ותינשא לאחר ואז תהיה אסורה לזה ולזה עכ"ל ר"ל לאחר שיחלוץ לה בנה ותינשא לאחר אז לא ידעו שאחיו חלצה ויאמרו הראשון גרשה ונשאה זה האחר ועכשיו מחזיר הראשון גרושתו ועמ"ש בס"ס ט"ו:

ולא אם בעלה כגון ראובן ושמעון אחיו מאב א' ולא מאם אחת שיש לכל א' אם אחת ואם ראובן מעידה על שמעון שמת כי היכי שראובן בנה ייבם אשתו ותאסור עליו שאם אח"כ ימות שמעון תהא אסורה לו מחמת ששכב עמה בזנות:

וכן הכלה לא תעיד כו' דכל הני שונאין זו את זו ומתכוונות לקלקלה:

א"צ דרישה וחקירה דאפילו מכחישין זה את זה בבדיקות מהני כדלעיל (ומ"מ היכא דאיכא גמגום בעדות צריכה דרישה וחקירה מהרי"ו בתשובה סי' ק"נ. אפילו לא ראו אותו אלא לאור הנר פי' כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו ולהעיד עליו בודקין ורואין אותו אפילו בלילה לאור הנר כו' כ"פ):

ושהרי הוא מת שנחש נשכו ל' משנה נשכני נחש והרי אני מת לכן צריך להגיה "ושהרי הוא מת בשי"ן (ור"ל שכל הדברים הללו מדבר הוא על עצמו והם ראו ושמעו הדבר מדבר כן מרחוק כ"פ:

יכולין להכירו בטביעת עין כו' והר"ן כתב בשם הרשב"א והרא"ה והריטב"א שאינו נכון אם לא שיש סימנים מובהקין בגופו מור"ש:

או ע"י סימנים מובהקין התוס' והרא"ש ונ"י שהעתיקו דברי ר"ת לא הזכירו מובהקין בדבריו ואדרבה בנ"י משמע דר"ת איירי בלא מובהקין ע"ש ועוד והא כ"ש הוא אם טביעת עין מהני מכ"ש סימן מובהק וא"כ ל"ל למימר כלל או ע"י סימנים מובהקין ועוד מאי פסקא שיש לו סימנים מובהקין בגופו ועוד מאי איריא גופו אפילו פרצופו נמי אף אם אין לו חוטם או פדחת מ"מ אם נכרים בו בפרצופו סימנים מובהקין למה לא יועילו מיהו דברי רבינו מסתברים כיון דכתב "או ע"י סימנים דמשמע אפילו אינו ניכר בטביעת עינו סמכינן להתיר ע"י הסימנים ואי לא הוו סימנים מובהקין אין טעם להתירה. וליישב קושיות הנ"ל אני אומר דהכי הצעת לשונו דר"ת שקאי אל המשנה דתני אין מעידין עליו אא"כ פרצופו שלם עם פדחתו וחוטמו ע"ז כתב דודאי לא איירי מתני' אלא כשאין שם אלא הראש דאל"כ לא הוה כתב סתם דאין מעידין דהלא אפשר להעיד ע"י טביעת עין נוסף על סי' דסי' מובהק ובודאי בשביל סימן מובהק לחוד לא הוה קשה ליה למה סתם וכתב אין מעידין דסתם בני אדם און לו סימן מובהק אבל כשיש לפנינו כל הגוף דאז יש לו שפיר היכרא ע"י טביעת עין ולא ה"ל למסתם לכתוב אין מעידין ומ"ש ע"י סימן מובהק אגב דטביעת עין נקטיה אבל כשאין שם אלא הראש ודאי אם אין חוטם או פדחת אזי נתבלבל צורתו ואין שייך בו היכר טביעת עין ודו"ק ועד"ר. וסימנים מובהקין היינו שיש לו חסר או יתיר או שינוי אחד מאבריו אבל קטן וארוך או סומק וחיור לא הוי סימן מובהק (וע"ל ס"ס קי"ח כ"פ):

אין סומכין עליהם אם אינם מובהקים פי' בגופו אבל בכליו אפילו סימנין מובהקין אינו מהני דחיישינן לשאלה ב"י (ורמ"א בשם מהר"ם פאדוא כתב דאם ראוהו נטבע בבגדים אלו מהני סי' מובהק אפילו בבגדיו וכתב רמ"י בלבוש דוקא בגדים התחתונים כגון חלוק ובתי שוקיים ובתי זרועות שקורין שופי"צא אבל בגדים העליונים אפשר שהשליכם מעליו להקל שיוכל לשוט במים אין סומכין אפילו בסי' מובהק כ"פ): (שהמים מעמידים פירוש צומתין אותו כ"פ):

מיד אחר עלייתו מן המים דאם נשתהה אחר עלייתו מהמים (אפילו שעה מועטת ואפילו תוך ג' ימים כ"פ) מתפח תפח ומשתנה:

אבל אם יש בו מכה כו' שאז המים מקלקלים המכה ונופחים ואפילו בתוך ג' ימים אין מעידין אלא ע"י סימן מובהק שאז בכל ענין שרי ועיין בב"י ודוקא בשיש המכה בפניו אז הוא משתנה ועיין בדרישה: (תולין שנהרג תוך ג' ימים משום דהאי דנשתנה חששא דרבנן הוא ולקולא כ"פ):

שאפשר שלא אכלוהו פרש"י גוב אריות הוא רחב ואין עומד עליהם ופעמים שאינן רעבים ואינן אוכלים אותו אבל חפירה מלאה נחשים הוא צר ודחוק ועומד עליהם ודאי מוקי ליה וצ"ל שדרך בור של נחשים שהיא צרה ודרך גוב אריות שהיא רחבה דאל"כ ה"ל לחלק הכי בגוב אריות ומ"ש והבור רק אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו ופירושו שהן בנקבים הסמוכים לבור משמע דבתוך הבור עצמו אין נחשים ומעשה שהיה כך היה בשביל יוסף הצדיק וק"ל:

או לתוך כבשן האש וכתב ה"ה דוקא שהוא עמוק וא"א לעלות ממנה אבל שאר מדורות לא דשמא יצא ממנה לשעה (וה"ה לתוך מדורה וששהה עליו כדי שישרוף כ"פ) ויין ושמן לאו דוקא אלא ה"ה מים וכן איכא בירושלמי עכ"ל:

או מלא פצעים כו' היינו מגוייר דמשנה.

ה"ג בספר של קלף "ראובן שנפל לתוך מים שאין להם סוף והן שהם גדולים כ"כ כו':

ע"י סימנים שהי' לו בגופו נראה דמיירי בסימנים שאינן מובהקין דאי איירי במובהקין היה נאמן בכל ענין אף לאחר זמן דמובהקין אין שייך לומר שאמר בדדמי ולמה כתב רבינו ראיתיו מיד וכן בסמוך כתב אלא אם כן שראוהו מיד אחר כו' ודוחק לומר שנקט לשון מיד לדיוקא כלומר דאפילו מיד אינו נאמן בטביעת עין אלא ע"י סימנים דהלשון אינו משמע כן ואע"ג דלעיל אמרינן דבשאינן מובהקין אין מעידים הכא מקילינן אחר שראה אותו שנפל למים ומסברא אמרינן שמת שם אלא שמחמרינן שמא יצא במקום אחר ואע"ג דלעיל משמע שטביעת עין מהני יותר מסימנים שאינן מובהקין הכא שאני הואיל שאומר בדדמי הסברא נותנת שטועה יותר בטביעת עין מבסמנים או י"ל הא דכתב והכרתיו על ידי סימנים כו' ר"ל בט"ע עם סימנים והכירו ע"י שניהן. וכ"כ התוספות ביבמות דף קט"ו ע"ב בשם ר"י על הא דאמרי' אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים דעלייהו סמכינן דמיירי ע"י טביעת עין עם סימנים שאינן מובהקין וע"ש בד"ה וקאמרי סימנים. וכן משמע הל' שכתב אח"כ ואפי' בט"ע בלא סימנים משמע הא אותו העד שראהו שנפל בעי ט"ע עם סימנים ולעולם בסימנים לחוד לא מהניא פי' באחד שלא ראה שטבע והחילוק שביניהם אותו שראהו שטבע צריך שיכירו ע"י שניהם ומיד ואחר שלא ראה שטבע נאמן בט"ע לחוד אפילו לאחר זמן:

בד"א שראהו העד שנפל שם כו' בגמרא פרק האשה שלום (יבמות דף קט"ו) אבעיא להו עד א' במלחמה או במים שאין להם סוף מהו וס"ל להרא"ש ורבינו דלא איפשטא ולחומרא דאינו נאמן כ"א ע"י סימנים וכ"כ הרא"ש בשם ר"י ור"ז ולאפוקי מהרי"ף דכתב דאף דלא אפשיטא האיבעיא כאן מ"מ היא נפשטה מהנהו עובדא דפרק האשה בתרא ריש (יבמות דף קכ"א) דאמרינן שם דהתיר רבא לאשה שטבע בעלה והכירו וראהו אחד אפי' אחר כמה ימים ולא נזכר שם סימנים והרא"ש ור"י ור"ז ס"ל דשאני התם דמיירי דזה שהכירו לא ראהו שנפל שם ובשם ר"ח כתב חילוק אחר בין גופו שלם או לא ע"ש באשר"י ורבינו כתב שני החילוקים לדינא. ומש"ר דבאין גופו שלם בעינן דוקא סימנים ר"ל סימנים מובהקין ואז לא בעינן לאלתר ומ"ש לעיל דבאם היה במים בעינן לאלתר לא הזכיר סימנים שם מיירי במי שלא ראהו שנפל למים ואין גופו שלם דבהכ"ג בעינן לאלתר ונאמן בלאלתר בלא סימנים ובהנהו עובדא דהאשה בתרא הנ"ל:

אפילו לא ראהו מיד כו' והא דאמרינן לעיל שאם לא ראהו מיד משתנה י"ל דהכא מקילינן טפי הואיל שידוע שנפל שם כדפרישית ולעיל מיירי שספק לנו אם נפל במים כלל דאז דוקא בעינן שראהו מיד אחר שהעלוהו:

והוא שיראנו שלם בכל גופו אבל אם אינו שלם אלא פרצוף כו' אז צריכין שניהם ט"ע עם סימנים אבל לעולם אם ראהו מיד מהני אפילו בט"ע לחוד ואין שם אלא הפרצוף פנים עם החוטם כדאמרינן לעיל ואפילו אין הגוף שלם:

ניסת ע"י כו' לא תצא הואיל שטבע במים ולא ראהו אדם שיצא סברא הוא שמת דחששא רחוקה היא שיצא במקום אחר רחוק שלא יוכלו לראותו ודוקא שנשאת על פי חכם או בטעות אבל אם נשאת בעבריינות תצא (כ"כ מהר"ם בתשובה כ"פ):

שיש להם סוף כגון בור או מערה שעומד ורואה כל סביבו ורואה שאינו עולה ש"ע:

שא"א שינטל אותו אבר כו' רי' שמכירין ע"י סימן מובהק שבו שזה האבר הוא מאותו האיש שנפל אז מעידין עליו להשיא את אשתו לאחר י"ב חדש שטריפה אינה חיה יותר מי"ב חודש רשב"א ואף שכתב הרשב"א כן היינו משום שקאי אלשון הגמרא שאיתא שם שהעלה יד או רגל אבל רבינו שכתב לשון אחר ז"ל א"א שינטל אותו אבר מן "החי "ויחיה לשון זה משמע שימות מיד כגון אברים שמזכיר לפני זה דהיינו ראשו או לבו או מעיו ומש"ה סתם רבינו וכתב מעידים להשיא אשתו דמשמע אפילו מיד וכל אבר ואבר לפי מה שהוא וק"ל:

עיר שהקיפוה כרקום (פי' מצור וחיל כ"פ) עיין בב"י שמביא דברי הרא"ש וכתב עליו ולפ"ז לא ה"ל לרבי' לסתום דבריו אלא לפרש דיוצא ליהרג מב"ד של עכו"ם משיאין את אשתו ויש לתמוה עליו שהרי בסימן קמ"א כתבו רבינו בהדיא וכן מה שהתמיה הב"י על הרי"ף והרמב"ם שם בסימן קמ"א שלא הביא הירושלמי שהביא הרשב"א בארתי שם הכל יפה ע"ש דף קפ"ה ע"א וריש ע"ב:

הרי הן בחזקת חיים ונשותיהם של כהנים שבאותו עיר אוכלים בתרומה:

שכבשה כרקום כו' לאפוקי לעיל שהקיפוה כרקום והספינה מטורפת ולא נטבע או שיוצא לידון ולא ליהרג כמו הכא:

שהם בספק חיים כו' חומרא מתים שנשותיהן אין אוכלין בתרומה וחומרי חיים (בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה של אביה כ"פ) שאסורים לינשא (ואפילו נשאת תצא כ"פ):

אפילו קודם שנשאת כו' שע"א נאמן בעדות אשה כשנים בשאר עדיות ואין דבריו תל א' במקום שנים הואיל שהתירוה לינשא (וכבר האמינוה לו כשנים לאפוקי קודם שהתירוהו הוי חד כנגד חד כ"פ):

אבל אם בא השני קודם שהתירוה לא תנשא ואפילו אם נשאת תצא אם לא שנשאת לאחד מעידיה כמ"ש (והיינו דוקא כשהיא אומרת ג"כ ברי לי שמת כ"פ) (ובסמוך בדרישה סעיף ס"ג אכתוב בשם הרא"ש דבע"א לא תנשא לו ותצא):

שנים פסולים (וה"ה פסולים רבים אינן חשובים ועד אחד לגבי עד כשר. כ"פ) פי' נשים או פסולי עדות מדרבנן או קרובים: אשה אומרת מת ושתים אומרות לא מת תצא היינו אפילו התירוה תחלה קודם שבאו השתים דכיון דניסת תחלה ע"י אשה אינה חשיבא כשנים לבטל עדות שתי נשים שבאו אחר כך ואומרות לא מת דומיא דאיש אחד אומר מת והתירוה לינשא ואחר כך באו שני אנשים ואמרו לא מת דאף על פי שנשאת תצא והא דלעיל סימן ו' גבי שבויה אפילו אם בא ע"א ושפחה בהדדי וע"א אומר טמאה ושפחה אומרת טהורה מותרת לכהן (וכאן כתב רבינו דאם בא השני קודם שהתירוה לא תינשא כ"פ) היינו משום דבשבויה הקילו וק"ל מור"ש וכן מבואר בב"י ודו"ק. (ושתים אומרות לא מת אפילו נשאת תנא והוא שהיא שותקת אבל אם היא ג"כ אומרת ברי לי שמת הוה ליה כתרי ותרי אם העדים הם נשים נ"י כ"פ):

שתים אומרות מת ואחת אומרת לא מת (וה"ה עשרה שאמרו לא מת וי"א אמרו מת תינשא לכתחלה דבפסולי עדות לא אמרינן תרי כמאה אלא הולכין אחר רוב דעות הרמב"ם כ"פ) קודם שהתירוה באו בבת אחת וכן כולן ודו"ק ב"י:

למי שאינו מעיד תצא כיון שבאו בבת אחת אבל אם התירוה קודם לא תצא וק"ל:

לא תצא ודוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא תינשא לעד משום חשד (והיינו כשאין שם אלא עד אחד שאמר שמת ואפשר לומר דאיירי בשעה שהעיד היה לו אשה דאז יכול לישא אותה לכתחילה כמ"ש בסימן י"ב כ"פ) כמו שכתבתי לעיל ר"ס י"ב ועיין בדרישה:

אפילו נשאת לאחד מעידיה כו' (ואפילו היא ג"כ אומרת ברי לי שמת כ"פ) דאחד במקום שנים אינו כלום ז"ל מור"ש זה א"א בהך בבא בתרייתא שהרי אין לה עד כלל אלא כלומר שאם במקום שהאשה הזאת קרוב מעיד שמת ונשאת לו עכ"ל פירוש לדבריו שאשה לאו דוקא אלא קרוב שלענין עדות יש לו דין אשה ר"ל (פי' הטור שכתב נשאת ע"כ אשה ר"ל שהאחד מעיד כו' לא קאי אדברי רש"ל כ"פ) שאחד מעיד שמת והיא אומרת ברי לי ואחד אומר שלא מת נמצא שנשאת ע"פ עצמה לאותו עד ואח"כ באו ב' כשרים ואמרו שנא מת תצא ויותר נראה דקאי ארישא ראשונה ודו"ק.

נכנס היבם לנחלה על פיה דיתום ע"ש אחיו אמר רחמנא והא קם ואשמעינן דה"א שלא תהא נאמן לעניין ממון שיקח היבם ממון אחיו דהא אם אינו מיבמה אין האחין נכנסין לנחלה ע"פ:

אין מתירין אותה לינשא הואיל שתובעת גם כתובתה אמרי' דאדעתא דכתובה באתה:

לענין הכתובה שאם אומרת התירוני לינשא והבו כתובתי נותנין לה כתובה מפני שעיקר דבריה על הנשואין ואם אומרת תנו כתובתי והתירוני לינשא אין נותנין לה כתובה דעיקר דבריה על הכתובה (ועל ממון לא הימנוה ומ"מ כיון דהא מילתא נשאר בגמרא בתיקו ולא איפשיטא אם תפסה אין מוציאין כ"פ) ומ"מ מתירין אותה לינשא:

כדלקמן בסימן ק':

אע"פ שהיא מותרת ואפילו אם נשאת היא תחלה אין אומרים אילו לא מת בעלה לא היתה אוסרת עצמה עליו דשמא משנאת צרתה רוצה היא שיאסרו שתיהן (ע"ד תמות נפשי עם פלשתים כ"פ):

זו שאומרת מת תנשא ולא אמרינן הואיל שצרתה אומרת לא מת ה"א שתהא נאמנת והוי כאשה דעלמא אומרת מת ואשה אומרת לא מת:

ואותה שאומרת לא מת לא תנשא קמ"ל בזה דאע"ג שאחר כך חזרה מדיבורה מ"מ הואיל שמתחלה אומרת לא מת היא אסורה:

לא תנשא ז"ל מור"ש ולא תימא מאחר שבאה לב"ד ואומרת לא מת בוודאי לקלקול חברתה קאתי דאל"כ הוות שתק' דהא בלא"ה נמי אסורה וק"ל עכ"ל:

שאמרה גרשתני. פירוש שכבר אמרה לבעלה קודם שהלך למ"ה גרשתני בפני כו':

והעידו שאינו אמת (מכח זה מוכח דקטטה הוי בינה לבינו כ"פ) דאם לא באו עדים והכחישה נאמנת באומרת גרשתני כדלעיל בסימן זה ומ"ה גרסת הספרים שגרסי גרשתני היא עיקר ולא כגרסת הספרים שגרסי גרשני דמשמע שאמרה כן שלא בפניו דבלא עדים נמי אינה נאמנת וכמ"ש לעיל ריש סימן זה ועוד בגמרא דף קי"ו ע"א דחה הגמרא אי גרשני כולהו נמי אמרי הכי ופרש"י בשעת כעסו אלא באומרת גרשתני ע"ש.

אינה נאמנת הואיל שהיה קטטה ביניהם פעם אחת מוכח ששונאת אותו ואינה נאמנת לומר שוב מת ואפילו אומרת מת על מטתו וקברתיו ה"ה:

לא שנא התחילה כו' עיין בדרישה:

ואפילו ע"א מסייעה פרש"י קטטה ביניהם ובאתה עם עד אחד ואמרו שמת וק"ק מאי אפילו דקאמר אפי' עד אחד מסייעה אינה נאמנת הא לעיל בריש סימן זה כתב דאם אמרה לבעלה גרשתני נאמנת ואם יש עד אחד מסייעה אינה נאמנת שאז מעיזה פניה כיון שהעד מסייעה. ואם בא לומר שהעד אינו נאמן אף על גב דבעלמא האמינו עד אחד המעיד על המיתה מה שאין כן לעיל שמעיד על שנתגרשה ולא האמינו לעד א' המעיד על הגרושין קשה דאם כן לא הוה ליה לסיים אינה נאמנת אלא הוה ליה למימר אינו נאמן. ויש לומר כיון שהטעם דלא האמינו פה לעד מפני שאנו חושדין אותו ששכרה אותו ומש"ה קאמר אינה נאמנת ולעולם האי אפילו אעד קאי. והיותר נראה דדוקא באומרת לפני בעלה גרשתני דאין דרכה של האשה להעיז בפני בעלה שם דוקא שייך למימר דמ"ה מעיזה דסמכה על העד המעיד כדבריה מה שאין כן כאן דאין כאן העזה כיון דשלא בפני בעלה אומרת שמת מ"ה לא שייך לומר דעל פי העד אומרת כן דאם תרצה לשקר מה לי אם יש שם עוד אחד או לא:

אינה נאמנת דשמא היא שכרה רמב"ם (ובגמרא טעמא דעד אחד סגי בא"א משום דדייקא ומינסבא אשה בקטטה לא דייקא ומנסבא ועיין בתשובת בן לב הביאו באורך הכ"מ פי"ט דגרושין ליישב דברי הרמב"ם ועיין בב"י כ"פ):

אפי' בסתם כלומר לא אמרה מת במלחמה. ובגמרא מאי טעמא דמלחמה משום דאמרה בדדמי איך אפשר דכל הני דאקטול הוא פליט ואם תמצא לומר כיון שיש שלום בינו לבינה נטרא וחזיא זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברה ודאי מית ליה ואיכא דעביד ליה סמתרי וחיי. סמתרי פי' תחבוש'. וממ"ש רבינו ואפילו לא ידענו שיש מלחמה אלא על פיה משמע דגם בזה הדין כמ"ש לפני זה דהיינו אפילו אמרה מת סתם אינה נאמנת אם על פיה נתוודע לפני כן או לאחר כן שיש מלחמה בעולם ואף על פי שרבינו סיים וכתב ז"ל והיא אומרת מת במלחמה אינה נאמנת נראה דל"ד קאמר אלא לשון הגמרא תפש וכאשר מפורש בגמרא דמת במלחמה ל"ד אלא ה"ה מת סתם הכי נמי יפרש כאן בסיפא והשתא א"ש דלא נזכר האי דינא בפירוש לא בטור ולא בשלחן ערוך ולא במקומות אחרים לחלק דבמת סתם מהני בכהאי גוונא וק"ל:

והרמב"ם כתב בזה שאם כו' דבעיא הוא בגמרא ולא אפשיטא וסבר הרמב"ם הואיל שלא אפשיטא אמרינן שלכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא והרא"ש סובר הואיל ולא אפשיטא אזלינן לחומרא:

מת על מטתו רצה לומר שלא במלחמה מור':

נאמנת ר"ל שגם הרמב"ם מודה בזה כמ"ש הרמב"ם בהדיא וב"י הביאו ע"ש: (וכל שלא במלחמה אפילו הלך שם קרוב למערכת המלחמה לקנות שם שלל כתב המרדכי דנאמנת כ"פ) ועד"ר:

דה"ה נמי בשנים חיישינן דאמרו כן בדדמי:

אפילו אומרת מת על מטתו דשמא שבקה ליה וברחה מפני הרעב ואומרת בדדמי גמרא ולא דמי לאומרת מת על מטתו כשיש מלחמה בעולם דנאמנת כדלעיל דשם לא שייך לומר שאומרת בדדמי דהא לא שייך לומר שברחה ושבקה אותו על מטתו כי מאי אכפת לה במלחמת שבמדינה אחרת:

עד שתאמר וקברתיו שאז לא שייך למימר שאומרת בדדמי:

בכל אלו דינו כמלחמה ואומרת בדדמי פירש"י שנפל בית עליו או בא רוח סערה והיה מפיל כל בתי העיר. שילוח נחשים ועקרבים כתב רבי' ירוחם דוקא כשהיו משולחים ברוב בני אדם אבל אם נשך אחד מהם ובאת אשתו ואמרה מת בעלי נאמנת:

עישנו עלינו את הבית כו' פירש"י הציתוהו באש ונתמלא הבית עשן ואני ברחתי והוא נשאר שם ומת אינה נאמנת ואמרי' כשנתמלא עשן ברחה ולא המתינה עד שתראהו שמת איכא למימר כי היכי דלדידה איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא. וגבי נפלה עלינו ליסטים כ' כיון דמלחמה קטנה היא דאיהי הויא בהדיה לא אמרינן בדדמי אלא נטרה וחזיא ליה דמית דאשה לא מסתפיא מליסטין דאשה כלי זיינה עליה: (בא בעלה אחר שניסת אפילו עדיין לא נבעלה לשני דלא חלקו בנשואין רא"ש וריב"ש כ"פ):

תצא מזה ומזה כשאר א"א שזינתה דלאו אנוסה היא:

וצריכה גט משניהם אם תרצה לינשא לאחר מהראשון דהא אשתו היא ומהשני שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ויוצאת ממנו בלא גט:

ואין לה כתובה (פי' עיקר כתובה אין לה כ"פ) משניהן דטעמא מאי תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא תהא קלה בעיניו להוציאה: ואין לה כתובה שלשה עשר דברים אלו בה בסי' קס"ט (דמתוך שהקילו חז"ל מאוד בעדות אשה עגונה החמירו לבסוף כל החומרות הללו כדי שתתירא ולא תנשא עד שתדקדק ותחקור היטב שמא תוכחש העדות ותבא לידי כל החומרות האלו כ"פ):

ולא פירות שאכל פירוש הראשון אפי' אחר שחזר ודו"ק (מנכסי צאן ברזל והוא מה שמכניסה בנדוניא ושמין אותו עליו והוא מקבל אותם באחריות ומוסיף עליהן כתובה כתקנת חז"ל כ"פ):

או פירות צריכה להחזיר אפילו שלא בעדים לא מהני לה שום מגו דמאי דקא תפסה חספא בעלמא הוא:

ושניהם אין מטמאין כו' דהראשון אע"ג דאשתו גמורה היא מפרשי בגמרא דאין כהן מטמא לאשתו פסולה וזו פסולה היא לו מן התורה דאשת כהן אפילו נאנסה אסורה לבעלה ומכ"ש דאין השני מטמא לה שאינה אשתו:

ונפסלה מהכהונה משום זונה ואם מתו שניהן אסורין לכהן:

ומהתרומה והמעשר משום קנס:

חולצין ולא מייבמין וא"ת כשנשאת לשני איך נשאה בלא חליצה וי"ל דאיירי באותה שעה לא היו אחין לבעל הראשון שנולדו לאביו בנים אחר כן כשהיה במדינת הים או היו בנים לבעל הראשון ואחר כך מתו ובלאו הכי לק"מ דמיירי שחלצה תחלה אלא שעכשיו שראינו שבעל חי חליצתה לאו כלום הוא:

והולד מן השני הוא ממזר מן התורה שנולד מאיסור א"א שהיא חייבי כריתות:

אבל אם גירשה או מת פי' קודם שתתעבר מהבעל וק"ל:

אלא ממזר דרבנן ואסור בממזרת ובבת ישראל ומשום קנסא בעלמא להחמיר ולעשות סיג לתורה וע"ל סימן ד' דלא כתב דהוי ממזר דרבנן (ועיין מ"ש שם סעיף י"ט ע"ש כ"פ):

ואם החזיר הראשון כו' עיין לעיל בסי' ד':

בן שנולד קודם שמת ל"ד אלא שנתעברה קודם וק"ל:

ושנולד אחר שמת ממזר דרבנן אע"ג דכבר כתב לפני זה ז"ל אבל אם גרשה או מת דהוי מהשני ממזר דרבנן י"ל דקמ"ל כאן רבותא ל"מ בדין שלפני זה דידעה ממיתת בעלה קודם שנתעברה דלא הוי ממזר מן התורה אלא אפילו בדין זה דבשעה שנתעברה וילדה עדיין לא ידעה ממיתת בעלה והל"ל דהוא ממזר מהתורה כמו הראשון קמ"ל וכבר כתבתי מזה בס"ס ט"ו:

אלא נתקדשה לבד כו' דדוקא כשכנסה צריכה גט משני דאמרינן גירש זה ונשא זה אבל הכא אף אם גרשה הראשון י"ל שתנאי היה בקידושי שני ולא נתקיים אבל כשכנסה ליכא למיחש לתנאי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כדאמרינן לעיל ס"ס ט"ו ועיין בדרישה: