קידושיה דרבנן כדפרי' לעיל בסי' מ"ג וקנ"ה:

אם קונין קנין גמור כו' וקידושי החרשת קונין במקצתה כו' כן מוכיח רב חסדא בפרק ב"ש (יבמות דף ק"י) מדברי רב ע"ש וב"י מביאו:

ומשיירין במקצתה לענין שאם קדשה אחר אחר כך צריכה ממנו גט או לענין שאר דברים הנזכרין כאן:

אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה דחרשת אין לה אלא חצי זיקה וקטנה דלמא אין לה זיקה כלל:

דחרשת לאו בת חליצה היא פי' שתאמר שיחלוץ לשתיהן לחרשת יחלוץ עתה והקטנה כשתגדיל:

תאסר עליו החרשת בחליצה דאידך דשמא קידושי קטנה קונות ונמצא היא זקוקה גמורה ונמצא החרשת צרת חלוצתו ואסורה עליו:

וחליצתה חליצה אבל אי אפשר לומר שיכנוס הקטנה מתחלה ותשאר אצלי ממ"נ או קנאה אם כן אין צריך החרשת לשום דבר שנפטרת ביבום הקטנה ואי לא קנאה נחשבת כנכרית דאם כן החרשת במאי תיפוק שהרי היא לאו בת חליצה וצריכה תיקון דאי אפשר לצאת בולא כלום דשמא קטנה אינה קנויה וליבומי א"א כיון שכבר כנס הקטנה ושמא הקטנה קנויה והרי היא אשת אח שלא במקום מצוה:

כונס החרשת ומוציאה בגט ר"ל עתה מיד:

וחולץ לקטנה כו' אבל אין מלמדין הקטנה שתמאן דאמר בר קפרא בגמ' לעולם יתרחק אדם מן המיאון דלמא גדלה ומתחרטה בה ולא אמר ר"א מלמדין את הקטנה שתמאן אלא בגדולה וקטנה כדי לקיים מצות יבום מן התורה בגדולה אבל הכא יבום דחרשת דרבנן הוא והא קיים לה בביאה ראשונה הלכך אין מלמדין אותה למאן:

שמלמדין הקטנה שתמאן וייבם החרשת ז"ל הרמב"ן למה לא תמאן הא טעמא דבר קפרא וכו' כמבואר בב"י עד שכנסה בהיתר עכ"ל אבל אה"נ ס"ל שאם ירצה יעשה כרב חסדא אלא שזה עדיף טפי מטעם שכתב הרמב"ן:

ואין ביאת הקטנה פוטרת הגדולה דילמא אין הקטנה קנויה לו ותצא הגדולה בולא כלום וכל שכן שאין החליצה של קטנה פוטרת הגדולה וכה"ג בפקחת וחרשת:

לא פסל הראשונה עליו לאפוקי גבי חרשת וקטנה שהשנייה אוסרת הראשונה כדבסמוך והטעם שהכא לא פסל שהרי ביאתן שוה אם הראשונה קנויה לו הרי היא אשתו ואחרונה ביאת זנות ואם לא קנויה היא הרי שתיהן נכריות אצלו שלא היו קנויה לאחיו אבל אסור לקיים השנייה דלמא קנויה היא וקיים עליה הך באיסור שתי בתים רש"י:

אלא מלמדין אותה שתמאן כו' רבינו לטעמיה אזיל שסובר כרב אלפס וכהרא"ש שבכל מקום מלמדין אותה שתמאן כדי שלא לפוסלה מכהונה כמו שכתבתי בסמוך בשם הרמב"ן וה"ה אם לא תמאן שיכול לגרשה בגט בשיש בה דעת לשמור גיטה כמו שמפורש לעיל בריש סימן קמ"א:

לרש"י פסל הקטנה עליו ואע"ג דמן הדין אינה נפסלת עליו ממ"נ אם הקטנה קנויה היא אין אחר ביאה כלום לפסול ואם אינה קנויה היא הרי היא כנכרית מ"מ גזרינן דלמא קדים ובעיל חרשת ברישא (דאז הקטנה צריכה חליצה דביאת חרשת לא מפקעת זיקה וקאי בלא יבנה כ"פ) כדבסמוך ועיקר מחלקותם של רש"י ורי"ף תלוי בגירסת הגמרא שרש"י גרס שם במשנה פסל הקטנה והרי"ף גורס אינו פוסל הקטנה:

ולפי זה יוציא שתיהן בגט הקטנה מכח גזירה הנ"ל והחרשת מטעם שתי בתים:

והקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ הואיל שחשבינן לביאתה ביאה פסולה צריכה חליצה:

אבל לגירסת רב אלפס לא פסל הקטנה עליו מכח ממ"נ שכתבתי בסמוך והרמב"ם כתב הטעם שביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת שהקטנה ראויה היא לאחר זמן לפיכך יקיימם כיון שנבעלה תחלה:

ויוציא החרשת בגט דדלמא קנויה היא הקטנה וא"כ החרשת נאסרה עליו משום שתי בתים וצריכה גט בין שהקטנה קנויה היא או אינה קנויה וק"ל:

כתב הרמב"ם דפסל החרשת עליו דשמא הקטנה קנויה כולה וקנין החרשת משויירת רש"י ועיין דרישה:

דכיון ששתיהן יוצאות למה מלמדין כו' ר"ל לפי דברי הרמב"ם וזה לשון הראב"ד בפ"ה מהלכות יבום אמה שכתב הרמב"ם ומלמדין את הקטנה שתמאן וכתב הוא לא אמרו זה שמלמדין אותה שתמאן אלא כדי שתתקיים מצות יבום שהוא מן התורה ולעולם יתרחק אדם מן המיאונים עכ"ל ורצה לומר לא אמרו שמלמדים אותה שתמאן אלא בגדולה וקטנה כדי לקיים מצות יבום מן התורה בגדולה אבל הכא שאין כאן מצות יבום כלל לא אמרינן שמלמדין אותה שתמאן כמו שכתבתי לעיל בסמוך:

ויראה מדבריו ר"ל מדברי הראב"ד שסובר שחרשת תצא בגט כו' מדכתב על דברי הרמב"ם למה מלמדין אותה שתמאן משמע שאינו משיג עליו אלא בזו "למה "מלמדין כו' אלא יקיים אותה אבל במה שאמר ויוציא החרשת בגט אינו חולק עליו דאל"כ הוה ליה לפרש דבריו והטעם של הראב"ד כמו שכתבתי בסמוך בשם הרמב"ם דביאת הקטנה מעולה מהחרשת שקטנה ראויה היא לאחר זמן לאפוקי החרשת אינה קנויה אלא במקצת ועיין בבית יוסף שהמ"מ פירש להראב"ד כמו שכתב רבינו ושיש לפרשו בע"א:

ול"נ אלא מלמדין הקטנה שתמאן כו' דסבירא ליה לרבינו דמה ששנינו במשנה דהקטנה פסלה להחרשת היינו כל זמן שלא מיאנה אבל מלמדין אותה שתמאן כדי לעקור קידושיה מעיקרא וממילא תהא החרשת בהיתר אצלו שפיסולה שפסלה הקטנה אותה אזיל לה במיאונה כמ"ש בסמוך בסוף הסי' וזה עדיף טפי מלהוציא את שתיהן אבל לקיים הקטנה ולהוציא את החרשת כמו שסובר הראב"ד אינו נ"ל לרבינו הואיל שכבר נאסרו שתיהן משום שתי בתים:

וכן יראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל עיין בב"י שכתב שאינו יודע מהיכן למד כן:

והחרשת תצא בגט דיש ביאה אחר ביאה אפי' בשתי פקחות (ר"ל דקידושין תופסין בשנייה כמ"ש בסימן ק"ע כשבא עליה לשם אישות או לשם יבמות לאפוקי לשם זנות כ"פ) להצריך לשנייה גט:

ובא הוא או אחיו על הפקחת פסל החרשת שהרי קנין שלה משויירת והפקחת צריכה גט וחליצה שביאתה בפסול היה:

לא פסל הגדולה (דבגדולה קיים מצות יבום תחלה ומשום דיש ביאה אחר ביאה אסר לקיים הקטנה לפיכך מלמדין כו' כ"פ):

ומלמדין הקטנה שתמאן לטעמיה אזיל כמ"ש לעיל כדי שלא לפסלה לכהונה: