כשהקב"ה מעיד. גמרא פ"ד דקידושין [ע.] ולמדו מפסוק שנאמר [תהילים קכ"ב ד'] שבטי יה עדות לישראל אימתיהוי עדות לישראל בזמן שהשבטים שבטי יה:

וכאילו חרשו. גז"ש. ארבב"ח כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו מעלה עה"כ כאילו חרשו לעולם כולו וזרעו מלח שנאמר [נחמיה ז' סא] אלה (צ"ל ואלה) העולים מתל מלח תל חרשא (וגו' ולא יכלו להגיד בית אבותם כ"פ) ופרש"י עדות לישראל. אותן שהן ישראל הוא מעיד עליהם שהן משלו. חרשא לשון חורש.

בנים שאינם מהוגנים. שנאמר [הושע ה' ז'] בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. פי' מאשה פסולה לו. כ"פ):

אליהו כופתו. עמ"ש שם [ע.] בגליון רש"י דלאו היינו אליהו הנביא. דא"כ מקמי הכי מאן כפתיה אלא הוא שם מלאך שהוא סופר למעלה: *וע' בשיטת מהר"י בי רב וזה"ל אליהו כופתו. משום דאליהו קנאי היה דכתיב [מלכים א י"ט י'] קנא קנאתי לד' והכי נמי הוא מקנא על מי שעובר עבירה שפוסל עצמו באשה פסולה לו. א"נ דאליהו עתיד לטהר משפחות כדכתיב [מלאכי ג כ"ד] והשיב לב אבות על בנים. והכי אמרי' לקמן (עא.) כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר ולפיכך כופתו שהוא מטריח לטהר זאת המשפחה עכ"ל (הג"ה):

כופתו. פי' קושרו. ר"ל הלקהו שב"ד כופתין שתי ידיו על העמוד. כ"פ:

והקב"ה רוצעו ל' רציעה. ור"ל שלוקה אותו ברצועה:

ואין הקב"ה משרה. שנאמר בירמיה ל"א א' בעת ההוא נאם ה' אהיה לאלהים לכל משפחות בית ישראל והמה יהיו לי לעם. כ"פ):

זה השומע ושותק. ואע"ג דאמרינן לקמן בזה הסימן כל שקורין לו ממזר או חלל ושותק חוששין לו ולמשפחתו. הא פר"י היינו דוקא כשנתערב במשפחה ממזר או נתין וא' מן המשפחות קורין אותו ממזר או נתין אז הוי הוכחה שהוא הוא. אבל אדם דעלמא שקורין אותו כן ושותק לא הוי שתיקותו הודאה. וכעין זה פי' ג"כ הרמב"ן והרשב"א. וב"י הביאום לקמן (בסימן זה. הגה) והר"ן כתב דלא אמרינן דשתיקתו הוי הודאה אלא כשקורין אותו בפיסול אחר והיא צווח וכשקורין אותו בזה הפסול הוא שותק. וזה הוי הוכחה שהוא הוא. מדצווח בהאי ושתק בהאי ועוד אכתוב בזה לקמן:

ספק פסול. הא ודאי פסול וצריך לבדוק. דלא גרע ממשפחה שקרא עליה ערעור שצריך לבדוק. כדלקמן בסימן זה וכ"כ שם בשם מ"ו. ומיהו צ"ע בלשון הרא"ש והר"ן. הביאו הב"י (בסימן זה הגה). דמשמע לכאורה מלשון הר"ן דדוקא ודאי וניכר ממזר לפנינו לא יטהר. אבל כל שאינו ודאי וניכר אלא מטומאה מותר. מיהו י"ל דחדא באידך מלתא תליא:

כדלקמן. נראה דהיינו בססי' ז'. אבל ב"י כ' כדלקמן בסי' זה ואינו נראה. ונראה שט"ס נפל בדפוס ב"י. שהיה כתב בסימן ז'. וטעו לכתוב ז' במקום ה':

וכל הארצות. ז"ל הגמרא. ועד"ר. ומ"ש ואיש או אשה כו'. הוא לשון רבינו. והמשך לשונו כך הוא. שכל הארצות סתמן בחזקת כשרות הן עומדות. ולכנ"ל שאיש או אשה שבאו לישא א"צ לבדוק אחריהן. אבל רש"י והרמ"ה פי' שצריכין לבדוק אחריהן. ור"ת ורמב"ם ס' דלא מצרכי' בדיקה אלא ליוחסי כהונה. אבל לא ליחוס שאין בו צד כהונה. אבל לא נהירא שאפילו ליוחסי כהונה א"צ בדיקה. ומ"ש רבינו וכל הארצות כו'. ובסוף מסיים במימרא דכל המשפחות כו' נראה משום דקאי אדברי הרמ"ה. שרצה ליישב מימרא דכל המשפחות. ולא חש לההיא מימרא דכל הארצות וכו'. וטעמו כמ"ש הרא"ש. והביאו הב"י. דלית הלכתא כוותיה דאמימר. דרב אשי דהוא בתראה פליג עליה. ולכך נקט רבינו ההוא מימרא גופיה שהביא הרא"ש ופירשה. וכ' דלא משמע כפירושו:

אבל רש"י פי' איש וכ"ש אשה שבא להנשא דצריכה בדיקה שהרי אין הכשרות הזהרו להנשא לפסולים ואפ"ה סבר שאיש שבא לישא צריך בדיקה. כ"ש אשה שהאיש מוזהר על הפסולים שצריכין בדיקה. ולא נקט איש אלא מפני שרש"י פי' דבריו אהא דאמרינן בפ"ב דכתובות [כד.] אני כהן וחבירי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. דמשום מעלה דיוחסין צריך לבדוק אחר כל אדם קודם שישיאהו אשה:

ה"מ פסלי כהונה. היינו חלל:

אבל פסולי קהל. היינו עבד או ממזר:

עד איש שא"צ בדיקה והוא. פי' אותו האיש שא"צ בדיקה הוא אותו ששימש ע"ג מזבח כו':

ואמר רב אחא בר גוריא כו'. צ"ל דברי רב אחא. שלא תאמר מ"ש חכמים כל המשפחות בחזקת כשרות הן היינו אותן שיש להם חזקת כשרות. ולכן מביא דברי רב אחא שדוקא אותה שקרא עליה ערער צריך לבדוק. אבל אם לא קרא עליה ערעור א"צ לבדוק אע"ג שאין להם חזקת כשרות:

או משפחה שהיא בעלת מצה כו' והוא עז פנים ביותר. פי' אם ב' משפחות מתגרות זו בזו או ב' בני אדם מתגרים זה בזה אע"ג שאין להם עזות פנים הואיל שמתגרים תמיד זו בזו או זה בזה מוכח דפסיל יש ביניהן ומן השמים הטילו שנאה בינהון כדי שיבינו הבריות שיש פסול ביניהן אבל כשהוא עז פנים ממילא ידוע שפסוליש בו וא"צ שמן השמים יטילו שנאה שיריב עם הבריות וגם בב' משפחות שמתגרות זו עם זו צריכים להתרחק משניהן משא"כ בזה דא"צ להרחיק אלא מזה שהוא בעל מריבה ועז פנים ועד"ר:

שמא גבעוני היא. מפו' בתחלת סימן ד' שיהושע גזר עליהם:

וכל שקורין לו ממזר כו' ושותק. עמ"ש אמ"ו לעיל בסעיף ח' כ"פ):

והוא שיעידו שנים שנתערב כו'. כ"פ) הרמב"ם דקרא עליה ערעור היינו שיעידו שנים שנתערב כו' אבל רש"י פי' שקראו עליה ב' שמץ פסיל ולא שמעידים עדות ברורה אלא יציאת קול:

עשר אמהות. כן הגי' ג"כ במיימוני פ"ט מהא"ב וכ"כ ג"כ בש"ע. והמ"מ כתב שם ז"ל ואני תמיה בזה דהא בגמרא ליכא מ"ד פחות מי"ב ואם נוסח רבינו עיקר כמ"ש בספריו צ"ע עכ"ל ופי' זוג א' לפ"ז צ"ל חד אם לצד משפחת אם אמה וחד אם לצד אם אביה אבל ק' שלא ידענא לאיזה צד יבדוק עוד אם א'. אם לצד אם אמה או לצד אם אביה וכן בצד השני ג"כ ק' קושיא זו. שמא י"ל דבצד דאם אמה יבדוק עוד צד א' דאם יבדוק לצד אבי אמה יהא הבדיקה יותר רחוקה עד ה' דורות וכן בצד אביה יבדוק עוד צד א' על אם אביה:

אבל א"צ לבדוק. והא דאמר אבל א"צ לבדוק במשפחות האב ול"ק בקיצור אבל און בודקין באבותיה. י"ל דלרבותא כ"כ דאפילו במשפחות האב דהיחוס תלוי בו כמ"ש [במדבר א' ב'] למשפחותם לבית אבותם אפ"ה א"צ לבדוק:

שלא הוזהרו כשרות כו'. פירש"י כגון חללי גירי וחרורי לכהנת וכיון דלא הקפידה התורה עליה ליוחסין רבנן נמי לא עבדו בהו מעלה לאצרכנהו בדיקה אפילו מחמת ממזרות ושתוקי ודוקא כי אתחזק איסורא בי' אבל לחשוש ולבדוק לא אצרכינהו. וצ"ל אע"פ שהרמב"ם מביא דין זה שהאשה א"צ לבדוק כו' אפילו אמשפחה שקרא עליה ערער רש"י אינו סובר כן אלא דוקא אם אין אתחזק איסורא א"צ לבדוק וב"י שהביא דברי רש"י אדברי הרמב"ם אין כוונתו שגם הרמב"ם סובר כפי' רש"י אלא שהרמב"ם יפרש לפי סברתו. וא"ת הלויים והישראלים נמי לא הוזהרו אחללי גורי וחרורי אפ"ה צריכין בדיקה לממזרות י"ל דגבי לויים וישראלים לא אתרע מזקייהו דמה שמותרים בחללי גירי משום דלית בהו צד איסור משא"כ בכהנת דיש בהן צד איסור דהא לכהנים זכרים שייך איסור זה ואפ"ה איקל רחמנא בהן אקילו רבנן ג"כ בהן. ולא אצרכינהו שום בדיקה. ואע"ג דבישראלית נמי לא מיקל בהו רחמנא. מ"מ שם נשים חד הוא. וע' בתו' דקידושין [עו.] ומ"ש רש"י למעלה בזה הסימן אם בא לישא אשה צריך לבדוק אחריו כו'. התם הוי כמו אתחזק איסורא שמיירי שאין לו חזקת כשרות וזה שדקדק בלשונו וכתב איש שבא לישא משמע שבא ממקום אחר ואין אנו מכירין אותו מי הוא. ושמא עבד או ממזר הוא. אבל הכא איירי שיש לו חזקת כשרות. ומש"ה כל שלא קרא עליה ערעור מודה רש"י דאין האשה צריכה לבדוק אבל אם קרא ערעור על המשפחה ס"ל לרש"י כשהיא באה להנשא צריכה לבדוק:

דוקא כשנתערב במשפחה ממזר או נתין כו' ז"ל רש"ל זהו לפר"ת בספ"ק דכתובות בד"ה תרי אלמנות עיסות כו' אבל תימא מה דכתב כשנתערב במשפחה ממזר או נתין כו' ולשם משמע להדיא דבספק איירי וי"ל דגם רבינו כוונתו שנתערב ספק ממזר במשפחה ובע"כ צ"ל דבספק איירי דהא רבינו כתב פר"י ז"ל היינו דוקא כו' משמע שאינו חולק על הרמב"ם ואי מיירי בודאי ממזר מאי איריא שקורין אותו ממזר ושותק בלא"ה חוששין לכל המשפחה משום תערובות. (ואפ"ל דאין חוששין לתערובות אלא היכא דאיכא ב' עדים שיש בהן ממזר או נתין כמ"ש הרמב"ם לעיל וזה איירי כשאין עליו עדים גמורים רק קול יצא עליה כמו שפרש"י) על קרא עליה ערעור. וכן פר"מ גבי שקורין לו ממזר ושותק אבל אם אין קורין לו ממזר ושותק א"צ אפילו בדיקה ודוק כ"פ) והיינו שקרא עליה ערעור אע"כ לומר בספק איירי וא"ל דבא ללמדינו שם דמאחר שקורין אותו ממזר והוא שותק אגלאי מלתא דהוא הוא ואין חוששין תו לשאר בני משפחתו כ"א לו ולבניו וליוצאי חלציו דהא הרמב"ם לא בא שם ללמדינו הכשר דבני המשפחה אלא בא ללמדינו פסולים שקורין אותן ושותק: וכ' הב"י דגי' הנכונה היא דוקא שנתערב במשפחה ממזר או נתין וא' מן המשפחה קוראי' אותו ממזר או נתין כו':

ואל ישיא בתו לע"ה כו' כתב ב"י כתוב בנוסח' דידן בגמ' ואלישא בת ע"ה עכ"ל ובספרים דידן כתובים שניהם אל ישיא בתו לע"ה ואל ישא בת ע"ה: