ועוד אמרו רובן בגזל ומיעוט בעריות והכל באבק לשון הרע וסימנך "עגל ר"ל מיעוט "עריות ורוב "בגזל והכל "בלשון הרע ועיין בדרישה:

ומיעוטן בעריות והא דקאמר הרמב"ם מתחלה דאין לך דבר שקשה לרוב בני אדם לפרוש ממנו יותר מעריות כו' הא גזל ולשון הרע יותר להוטים הבני אדם אחריהם כ"פ) רצונו לומר כשפרוצים כשמורגלים המה בעריות אז קשה להם לפרוש יותר משאם היו מורגלים לחטוא בעבירה אחרת וכן משמע בדברי הרמב"ם בסוף הא"ב שכתב וז"ל קשה לרוב העם לפרוש ממנו להרי אמרו בשעה שנצטוו ישראל על עריות בכו וקבלו מצוה בתערומות ובכיה שנאמר בוכה שמשפחותיו על עסקי משפחות ואמרו חכמים רובן בגזל כו' ע"ס ועי"ל מ"ש בתחילה אין לך דבר שקשה לרוב בני אדם כו' כלומר שמצוה זו קשה עליהם שיש להם צער גדול לקיים אותה ולכבוש היצר ממתאוה תמיד לעבור מצוה זאת וכמ"ש הרמב"ם בהדיא בשעה שנצטוו ישראל על עריות בכו וקבלו במצוה זו בתערומות שנאמר וכו' מיהו אע"פ שהוא קשה מ"מ רובם של ישראל נזהרים מלעבור ומיעוטא הן שלא כבשו יצרם ונכשלו ועוברים:

הזהרו בי מפני בתי ר"ל הזהרו בי להיות עמי מפני אשי שלא אתייחד עמה:

ומדברי עוגב ר"ל העוסקים בכנור ועוגב מור"ש:

וגדולה מכל זאת אמרו יפנה אדם עצמו ומחשבתו לד"ת נראה דקאי אמ"ש לפני זה דישא ע"וה שמנהג זה גורם לטהרה יתירה ע"ז כתב שלימוד תורה גורם יותר לטהרה (וכדלעיל שאמרו אם פגע בך מנוול משכיהו לב"ה כו' כ"פ):

פעם אחת בשבוע ע"ל סי' (ושם מפורש כ"פ) שכתב עוד חלוקה שאם אין לנים בביתם דינם שיוצאים ז' ימים ושבים ביום ח' לקיים עונתן ע"ש מ"ש שם:

וכל אדם חייב לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובזה יישבתי בא"ח ס"ס תקע"ד איך ששמש לוי בשנת רעבון (דיוכבד נולדה לו בשנת רעבון משום שנתעברה עמו בליל טבילתה כ"פ) ע"ש:

מפיו ומשיחיו כן הוא במיימוני פ"ד מהלכות דעות וכו' שריח רע בא גם מחמת שיחיו מזיעו:

והאלף ברוב תשמיש אם האי אלף דוקא קאמר צ"ל מ"ש אחד מאלף מח כו' דר"ל אחד נגד אלף. אבל יותר נראה דה"ק והאלף גופיה דהיינו הנשארים מהאחד והכי דייק לישניה מדכתב והאלף בה':

ולא ביום יציאה לדרך כו' והא דאמרינן חייב אדם לפקוד את אשתו כו' ובשעה שיוצא לדרך שמעתי לפרש דהכא מיירי כשהולך בדרך ברגלים ולא רוכב או יושב בקרון וק"ל רש"ל ועי"ל דכאן רצה לומר ביום יציאה אסור אבל בלילה שלפניו או לאחריו מותר דומיא למה שכתב ולא ביום שנכנס למרחץ דלא אסור אלא באותו יום ממש ולא בלילה שלפניו ולאחריו דהא עונת תלמיד חכם הוא בליל שבת וגם מצוה לטהר ולרחץ עצמו בערב שבת ולעיל מיירי בלילה שלפניו: (ולא יבעל אלא לרצונה וזה אחד מאלו בני תשעה מדות שכתב רבינו לקמן וחד מינייהו בני אנוסה כ"פ):

יפייסנה עד שתתרצה בסוף עירובין אמרינן למדנו דרך ארץ מתרנגול שמפייס ואחר כך בועל:

רבה מקרקש כו' פרש"י שם דף י"ז זגי פעמונים התלוין בכילה שסביב מטתו מקשקשין בעת תשמיש לסור בני אדם משם ועיד"ר:

באלי דדבי מגרש זבובים באלי לשון מגרש דדבי זבובים עד כאן לשונו משמע שהיה גורס מקרקש זגי מל' זגין ופעמונים אבל מלשון רבינו שכתב אחר כך פירוש היו מבריחין כו' ומיהו הם היו מחמירים כו' משמע שהוא גורס מקרקש גזי והוא מלשון גיזין וצרעין שהוא לשון זבובין:

כיון דטעמא משום צניעות ואף על גב דבמחיצת עשרה מוצנע הוא וסמוי מן העין היושב חוץ למחיצה מ"מ מרגיש הוא בשעה שבעלה משמש וכיון שכן אין כאן צניעות ב"י:

והוא שלא יהיה כלי שני מיוחד לו עיין במ"ש בא"ח סימן ר"ס שם כתבתי דעה א' דדוקא בעינן שיהיה כלי אחד מיוחד לכך והשני אינו מיוחד ואם שניהן אינן מיוחדין הוא גרע ע"ש:

בפרק אלו נדרים צריך להיות אלו מותרין כך מגיה בית יוסף בא"ח סימן ר"ס:

אלא באמצע הלילה פירוש מספר תשמיש ובא"ח סי' ר"ס פירוש מספר על עסקי תשמיש וביש ספרים כתוב כאן פירוש בשעת תשמיש:

כמי שכפאו שד כלומר ונראה לי כאילו כפאו שד ונבעת כן כתב באורח חיים:

כל כך היה מקצר בתשמיש ולפי זה יהיה "טפח דקאמר ל"ד אלא ר"ל זמן מועט כמו שמגלין בו טפח וכן כתב ר"ן ר"פ ידיעות הטומאה אלא שפירש בענין אחר הא דמגלה טפח ומכסה טפח וז"ל בפרק מי שמתו אמרינן דהתירו לגלות טפחיים לקטנים והוא הים מגלה טפח מאותן טפחיים ומכסה טפח מאותן טפחיים כלומר דטפח שני נשאר מכוסה עכ"ל:

עליו נאמר מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה כו' דלשון מה שיחו משמע שיחה קלה שאינה נחשבת לכלום דהיינו שיחה בטילה כו':

מדברי הראב"ד פירוש מכאן עד סוף הסימן הכל מדברי הראב"ד:

מרעיבו משביעו ורצה לומר כשמרעיב את עצמו כלומר שאינו הולך אחר זנות ולמלא תאותו משביעו ר"ל הוא שבע ואינו מבקש לזנות. ואם משביעו רצה לומר שהולך אחר זנות שרוצה למלאות תאוותו ולהיות שבע. מרעיבו כלומר יותר שהוא רודף למלא תאותו יותר הוא חסר ואינו יכול למלא אותו ויש ספרים דגרסי מרעיבו שבע ורצה לומר כשמרעיבו שאינו הולך אחר זנות אז גופו שבע וכחו שלם ואם משביעו בתשמיש הוא רעב וגופו חסר ורעב לעת זקנה:

שאינו נתפס באותו אכילה ומקבל עליה שכר שמראה לנפשו מעט הנאה יש רוצין לדקדק מדברי הראב"ד הללו שכתב שמקבל שכר על האכילה ואינו מתענה אף על פי שיכול להתענות בלא צער כמו שכתב בתחילה כמי שיוכל להתענות יום אחד בלא טורח גדול ולא יצטער הרבה כו' שמע מינה שעושה מצוה באכילה טפי מבתענית ולענ"ד שאין מכאן ראיה שהרי כבר כתב שהכל הולך אחר הכונה וכל הכוונות דורש ה' ומ"ה מי שמכוון בתעניתו לשם מצוה ומתענה לסגף גופו מאהבת הש"י ומיראתו מחמת כי אין אדם צדיק בארץ אשר לא יחטא ורוצה כוונתו בתענית להחליש תאות גופו ויצר הרע ודאי כונתו מרוצה לפני השם יתברך ומקבל עליה שכר הרבה אך ורק שלא יהא ממעט על ידי התענית ממלאכת שמים כגון תלמיד חכם או מי שמצער נפשי הרבה על ידי תענית שעליו אמרו שנקרא חוטא אלא שהראב"ד כתב גם כן שמי שכוונתו לשם שמים באכילה להחזיק גופו לשם שמים גם כן כוונתו מרוצה לפני השם יתברך ומקבל עליה שכר ולישנא דהראב"ד הכי דייק דתולה הכל בהכוונה וד"ק:

דמגרי יצר הרע בנפשיה ורצה לומר אם הוה אמר אסור אז הוה מגרה היצר הרע אותו אבל מאחר שהוא בנדוי אין מגרה היצר הרע אותו כ"כ ולפ"ז מ"ש יהא בנדוי רצה לומר שכך קבעו חז"ל לומר שכל המקשה עצמו לדעת יהיה בנידוי מעצמו וממילא יחדל ממנו היצר הרע במה שלא יהיה לו מקום לפתותו מה שאין כן אמרו אסור להקשות לדעת והמקשה מחייבים לנדותו דיגרה בו יצר הרע לאמר לא יודע בו איש לנדות אותך או יש לומר דאי הוה אמר אסור משמע דלא הוה אלא איסור אבל הואיל שמסית את היצר הרע בנפשיה הוא חמור טפי וחייב נידוי ולכן אמר יהא בנידוי וק"ל:

ענין אחר בני מריבה הכי גרסינן בית יוסף ורצה לומר שיש גורסי' בני מריבה במקום בני מורדת וכן הוא הגירסא בהדיא גם בזה בטור אורח חיים סימן ר"ה:

אף על פי שאינו ממזר מן התורה ז"ל מור"ש לאו דוקא מן התורה אלא אפילו מדרבנן אינו ממזר כדלעיל בסימן ד' אלא כלומר אע"פ שהתורה הכשירה ואינו ממזר מכל מקום פגם גדול יש בו והוא מן בני תשעה מדות עכ"ל:

שהיה מכוין לערוה ונזדמנה לו כו' נראה דערוה לאו דוקא אלא ה"ה פנויה ולא אתא אלא לאפוקי תמורת שתי נשיו גם יש לומר דפנויה קרא ערוה שאסור להתייחד עמה כדלעיל ריש סימן כ"ב וכדאיתא לקמן בסימן ל"ד בנוסח ברכת האירוסין אשר קדשנו וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות ע"ש:

בני מורדת דאמרה לא בעינא לך פירוש לא בעי שתהיה את אשתי ולא אהיה אשתך ע"ד שאמרו במקום אחר בעינא ליה ומצערנא ליה:

אפילו אין בלבו שנאה עליה כו' וליכא בה איסור משום שנואה וק"ל:

וגמר בלבו לגרשה פירוש והיא לא יודעת מזה דאל"כ הא כתב רבינו בשם הרמב"ם לעיל בס"ס ב' שאם הודיעה תחילה שהוא נשאה לימים ידועים מותר. גם י"ל דשאני התם דקודם שנשאה הודיעה שנישא אותה לימים משא"כ כשלא הודיעה תחילה בשעת נישואין אע"ג דהודיעה עתה קודם ביאה אסורה:

שתובעתו בפה פירוש בשעת תשמיש ולא דמי ללאה שאמרה ליעקב אלי תבא הלילה דלא באתה אלא לגלות אזנו שיטה אהלו זאת היום גבה:

אפילו צריכין לפריה ורביה כו' בא"ח סימן ר"מ הקשה ב"י מאי אפילו צריכין לפריה ורביה כו' דקאמר הא אדרבא עיקר קפידא כשאינה מעוברת דחיישינן שמא תתעבר והולד שיצא משם הוא פושע כו' ומתרץ מ"ש בני תשע מדות ר"ל אנשי ט' מדות ואאביהן קאי ולא אבנים שיוצאין מהן עכ"ל ומה שכתב רבינו אפ"ה באלו המדות פוגם הולד רצה לומר אע"פ שהיא צריכה לתשמיש כדי שתתעבר וה"א שיהא מותר אפילו הכי אסור משום שהולד יהא פגום אבל מדברי רבינו משמע דתולה בולד שהרי כתב תחלה בני אנוסים אין צריך לומר אם אנס אשה והוליד בן ואחר כך כתב בני נדה אף על פי שאינו ממזר מן התורה:

ונקרא רשע עיין בדרישה (מפני שמספרין בשעת תשמיש רצה לומר במילי אחרנייתא אבל מילי דתשמיש שרי וכן עבד רבי אלעזר כמבואר בגמרא והביאו בית יוסף לעיל גבי אל יספר עמה כו' כ"פ):

אבל כל האחרים אסורים וכתב בית יוסף וז"ל ואינו נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב רבינו תחילת סימן זה שכתב שמנשק בכל אבר שירצה עכ"ל וצריך לומר דהרמב"ם סבירא ליה דמה שאמר רבי יוחנן אין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי גם אזה קאי:

למעט מהן ברשותה פירוש שיטול רשות מאשתו לבטל עונתה כדלעיל:

וכשהיא צריכה לאותו מעשה קאמר פרש"י אם רואה שהיא מתאוה לו:

אפי' בשעת וסתה בי"ד סימן קפ"ד גם בא"ח סימן ר"מ כתב סמוך לוסתה וה"פ וסתה נקרא בשעה שהיא רגילה לראות דם נדה וסמוך לשעת וסתה היינו שצריך אדם להרחיק מאשתו וכמ"ש בי"ד סימן קפ"ד וקאמר דהיוצא לדרך חייב לשמש באותה עונה:

רבי אלעזר אומר יפתנה בשעת תשמיש פירוש אבל אינו צריך להוסיף על עונה ולרבי יודא צריך להוסיף על עונתה אם רואה שהיא מתאוה לו ב"י: