הפוסק מעות לחתנו ר"ל שלא היה בקנין כ"א באמירה בשעת קידושין וכן מ"ש בסימן שאחר זה הפוסק מעות לחתנו ומת מיירי בכה"ג מיהו אין נ"מ לדינא דהאי אמירה הוא כמו קנין ע"מ לכנוס והא ראיה שמסיק שם בסוף הסימן שאפי' אם כבר נתן המעות להחתן ומתה יכול לחזור בו ומטעם שכל הפוסק ונותן סתם ע"ד לכונסה פוסק ונותן וק"ל:

כגון בנישואין שניים (דאילו בנישואין ראשונים קני באמירה ויכול להוציא כ"פ) כמ"ש בסי' שלפני זה והא דלא כתב גם כן או שהפסיקה בין הקידושין משום דרבינו לא נחית כאן למנקט כל גווני דאטו כי רוכלא כו' אלא נקט תרי מיני גווני דהיינו האחד שלא נתחייב לו מעולם והשני שנתחייב לו אלא שאין לו להוציא מידו:

אבל בקטנה שפסקה על עצמה כו' דקטנה אין לה דעת ופסקה ע"ד אביה:

וי"א דאפילו פסקה היא פירוש אפילו גדולה:

אם בפני אביה פסקה אומרים לו או כנוס או פטור טעמא די"א משום דס"ל כתנא דברייתא דס"ל דאדמון אפילו בפסקה היא פליגי וכמ"ש ב"י ואע"פ ששם בברייתא ובגמרא לא נזכר האי אם "בפני "אביה פסקה נ"ל דכתבה רבינו משום דהתוס' שם ד' ק"ח כתבו במשנה דקתני הפוסק מעות לחתנו כו' ז"ל מוקי לה בירושלמי כשפסק במעמדה אבל לא פסק במעמדה אפילו רבנן מודו כו' וכיון דהמשנה דפוסק אביה מיירי בפוסק במעמדה ממילא דיוקא של משנה דדייקינן הא פסקה היא צריכה ליתן ג"כ איירי אף שפסקה במעמד אביה וע"ז קאמר הגמ' שתצא דברייתא פליג ע"ז וס"ל דאפילו פסקה היא קאמר אדמון דכופין אותו להוציא איירי נמי בפסקה היא בפני אביה וק"ל ואע"ג דמהר"ם כתב וב"י הביאו דמשנה איירי אפילו לא פסקה במעמדה מ"מ ידוע שרבינו נמשך אחר דברי התוס'. וכל זה דוקא שאין בידה ליתן אבל אם ידה משגת צריכה ליתן מה שפסקה כ"כ רמ"א ועיין בד"מ שכ"כ בשם תשובת מיימוני דבסוף אישות סי' כ"ח וכ"כ ריא"ז הביאו בש"ג פרק מציאת האשה סוף ד' תל"ח וקאי אפי' אם פסק אביה ילא הוא אפ"ה צריכה לקיים משלה אם ידה משגת ובד"מ כתב שיש לתמוה ע"ז ע"ש (וז"ל וצ"ע דברי הי"א לא פסקה שנכוף אותה ליתן עכ"ל ול"נ דלק"מ דמיירי דפסק האב במעמדה דהוה ליה כאילו פסקה היא כ"פ)