שהרי אסור לו לבא עליה דכלה בלא ברכה (פי' ברכת נישואין) אסורה לבעלה כנדה:

ואינו חייב במזונותיה קאי אמ"ש לפני זה ואינו חשוב כאשתו (והטעם שכל זמן שלא נתחייב בעונה לא נתחייב בשארה דגבי הדדי כתיבי כ"פ):

כתב רב אלפס שהארוס חייב במזונותיה וכ"כ הרמב"ם וז"ל כיון שאין לה מזונות מן האחין אלא עד שתתארס או עד שתבגר וזו אינה בוגרת כדי שתזון את עצמה אלא קטנה או נערה ואין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו ותלך ותשאל על הפתחים עכ"ל והוא מלשון הגמרא לפי גירסת הרי"ף וכל"א:

וא"א הרא"ש לא כ"כ אלא כתב כגירסת רש"י שרש"י ורי"ף פליגי בחלוף גרסאות וזה שדקדק רבינו וכתב וא"א הרא"ש ז"ל לא כ"כ ר"ל שהוא לא גרס בגמרא כגירסת רי"ף אלא יש לו גירסא אחרינא (דאין הארוס חייב במזונותיה ועד"ר כ"פ). (אין מטמא לה דגבי טומאה שארו כתיב אם היא לו בקירוב בשר מטמא לה ועיין בי"ד סימן שע"ג כ"פ):

ולא היא חייבת ליטמא לו ואף על גב דלא שייך טומאה אצלה דנקבות אינן מוזהרות על הטומאה כדכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן והול"ל שאינה חייבת להתעסק בצרכי קבורתו מ"מ לישנא דברייתא נקט שכך איתא התם בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נ"ג ע"א) אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו ועד"ר:

פירות כסות וכלים וזהו סתם נדוניא שהיו נוהגים בימיהם וכ"כ לקמן בסי' נ"ז אסתם נדוניא:

פירש"י אם מתה מן הארוסין ואע"ג דאפי' בנכסי מלוג שבידו וברשותו כבר כתב דאינו יורשה מן הארוסין כ"ש נדוניא שהיא עדיין ברשות האב מ"מ ה"א שאנו נדונים דהיא ברשותו ואחריותו טפי שהוא נצ"ב אבל א"ל דרש"י בשביל הדיוק נקט שדוקא מן האירוסין אינו יורש הא מיד אחר שנכנסה לחופה יורש אפי' הנדוניא שברשות האב דאכתי קשה אלא הברייתא דמשמעותא הוא דאתיא לאשמעינן שאינו יורש הנדוניא דה"ל למימר רבותא אפילו נ"מ שבידה אינו יירש וק"ל. וכתב ב"י שבסי' נ"ז יתבאר שהרמב"ם נמי כרש"י ס"ל: (ור"ת פי' אפילו אם ניסת כו' ודוקא שלא באו לידו מעולם אבל אם באו לידה והחזירה אף לדברי נ"ת גובה הכל ועיין בד"מ ובש"ע סי" נ"ב כ"פ):

וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ועיין בדרישה: ותוספת שהוסיף אינו גובה כו' משום דאמרינן שלא כתב תוספת זה שאינו מתנאי ב"ד רק מדעתו אלא ע"מ לכונסה משום חיבת נשואין וביאה והרי הוא מת קודם שכנסה כ"פ):

אלא מזמן הנישואין אפי' אם כתב לה כו' הואיל דכבר יש לה כתובה מן הארוסין וחוזר וכתב לה בשעת נשואין אמרינן אחולי אחליה לשעבוד קמא ונתרצית לגבות מזמן הכתוב בשטר בין עיקר ובין תוספת והעיקר לקמן בסי' ק' ובח"מ סי" ר"מ ואע"ג דשם בר"ס ר"מ נתבאר דאם הוסיף לו שום דבר בשטר השני אע"ג דלא כתב בשטר השני ואוסיפת לך על השטר הראשון אפ"ה לא ביטל שני את הראשון ע"ש י"ל דבכתובה שאני כיון דמעיקרא לא נתנה לגבות כ"א לאחר זמן אחר מיתה או גירושין וק"ל. שוב מצאתי שכתב הרא"ש טעם הדבר ז"ל דאומדנא דדעת הוא דמן הנשואין עיקר תחנת השעבוד ולא כתב לה זמן אירוסין אלא שאם תתאלמן או תתגרש מן האירוסין שתגבה בו עכ"ל והביא הב"י לקמן ס"ס ק' ע"ש:

לא טרפה ממשעבדי וכ"כ הרמב"ם כו' וטעמם שהם מפרשים שמה שאמרו דמתני' שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה שהכתובה אינה כלום כל זמן שלא כנסה ומנה או מאתיים גובה כמלוה על פה ומיהו אהני כתיבה דאית לה כתובה דסבר אין לה כתובה מתנאי בית דין (ואין הכתיבה עושה שטר מעליא רק לגבות עיקר כתובה מבני חורי אבל התוספת לא גבי כלל ולא כתב אלא על מנת לכונסה וכנ"ל כ"פ):

לא גביא אפילו אם כתב לה שלא כתב לה תוספת אלא על מנת שתנשא:

אפי' בראשונה לאפוקי מדר' יודא דאמר הראשונה היא של אב הואיל וברשותו נכתבה: