והבעל נותן שכר הסופר כמו שהדין בשאר שטרות שהלוה נותן שכר הסופר: שחכמים תקנו כתובה כו' ארישא קאי שכתב אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה ואתי לפרושי מאי כתובה וקאמר שחכמים תקנו כו' כ"פ):

אין שומעין לו דלא סמכה דעתה עליהן דשמא נאבדו או נשרפו (וי"א הטעם כיון שתהא כתובתה מוכנת לפניו ליתן לו מעות או מטלטלין תהיה ג"כ קלה בעיניו להוציאה כ"פ) (שכתבה לו התקבלתי הא בלאו הכי לא מהני מחילה כ"פ):

בעיקר הכתובה דהיינו מאתיים לבתולה ומנה לאלמנה (אבל התוספת א"צ לחזור ולכתוב לה כשמחלה אם לא בנאבדה כ"פ):

מזמן של עכשיו דכיון שכבר נמחל שיעבודה דהרי מחלה לו אזיל לה שיעבודא קמא ולמ"ש בח"מ סימן מ"ח ונ"ח:

לאחר בטובת הנאה הא דנקט כשמכרה לאחר "בטובת "הנאה וכשמכרה לבעלה נקט סתם "מכרה "כתובה "לבעלה היינו בכל מקום נקט רבותא בבעלה הוי רבותא אע"ג דמכרה אותה לו בהרבה דמים אפ"ה צריך לכתוב אחרת וכשמכרה לאחר הוי רבותא דאף על גב דלא מכרה אותה אלא במעט דמים וה"א תהיה קל בעיניו להוציאה קמ"ל דאפילו הכי אין צריך לכתוב לה אחרת:

ומיהו אם אינו יכול לכתוב לה כתובה כו' (ארישא קאי שכתב לעיל אסור להתייחד עם הכלה כו' כ"פ) ז"ל רמ"א בד"מ גם בש"ע כ"כ בס"ס ג' ז"ל וע"ל בסימן קע"ז (צ"ל קי"ז או קי"ט כ"פ) דבמקים שאין מגרשין כ"א מרצון האשה א"צ לכתוב כתובתה א"כ בזמן הזה במדינות אלו שאין מגרשין בע"כ משום חרם ר"ג וכמ"ש לקמן בסימן קי"ט היה אפשר להקל בכתיבת הכתובה אבל אין המנהג כן ואין לשנות ואולי יש לחלק עכ"ל: (יכול ליחד לה מטלטלין ויקבל עליו אחריות אם יאבדו אם יוזלו כ"כ בש"ע כ"פ):

וכן אם העידו עליו עדים וקנו ממנו כו' שהקניין הרי הוא כאילו נכתב שסתם קניין לכתיבה עומד ואינו מותר אלא עד שיהיה לו פנאי לכתוב ועיין בדרישה:

לבתולה ר' ילפינן ליה מדכתיב כמהר הבתולות כמ"ש בסמוך (בסעיף ט"ז):

ואם ירצה להוסיף מוסיף ול"ת קיצבה עבדי רבנן שלא לבייש את מי שאין לו:

לקמן בע"ה בסימן צ"ז וק':

במה שנתן לה פירוש אם מוסיף לה על מנה ומאתים:

לא בעי קנין מדרב גידל פירוש היכא שקודם שקידש אמרינן כמה אתה נותן לבתך כך וכך וכמה אתה נותן לבנך כך וכך ועמדו וקדשו אמר רב גידל הן הן הדברים הנקנין באמירה משום jיבת איחתוני גמרו ומקנו ורבינו הביאו לעיל בסימן נ"א:

ואי כתב לה בשעת קידושין פירוש תוספת כתובה ומביא דברי ב"ה הכא לאשמועינן דכי היכי דתניא תוספת באמירה בשעת נישואין קניא בכתיבה בשעת קידושין וכתב ב"י זה נראה שחולק על מ"ש רבינו בסימן נ"ה עכ"ל ור"ל דשם כתב בשם הרא"ש דתוספת אין לה אפילו כתב לה ע"ש. ודברי ב"י נלע"ד דחוקים מאוד כיון דלעיל סתם רבינו מוסכם מפי הרמב"ם והרא"ש ורב שרירא גאון דליתא להתוספת אף אם כתב לה ולא הביא שום דעת חולקת אזה וכאן סתם איפכא וכתב בשם בעל העיטור ורב שר שלום ושהסכימו ע"ז כל הגאונים דגביא וכי רב שרירא גאון לא בכלל הגאונים הוה. לכן נלע"ד דשאני הכא דכתב לה בשעת קידושין וחיבת קידושין גורם לומר שבודאי הקנה לה בכל ענין משא"כ לעיל סימן נ"ה דמיירי דלא כתב לה בשעת קידושין כ"א אחר כך בין קידושין ובין חופה. ואף על גב דכבר כתב רבינו ג"כ בסימן נ"א דכל הפוסק ואפילו בשעת קידושין לא קנה מדרב גידל כ"א כשכונסה אחר כך דכל הפוסק אדעתא לכונסה פוסק נראה דהיינו דוקא כשמת בתו או האריס דנאנס האב בזה יכול לומר אדעתא דהכי לא פסקאי משא"כ בגרושין דהוא עצמו גורם דהרי פשוט הוא דגם בפסיקת האב יכול החתן לכפות להאב ליתן לה פסיקתא אם לא שמתה שהרי הוצרך הרא"ש ורבינו לעילסימן נ"ב לאוקמא הא דיכולה לכפות לנתן לה גט כשאין האב רוצה ליתן לו דמיירי באופן דלא קנה מדרב גידל כגון בנשואין שניה או שאין לו הא לא"ה צריך ליתן לו הפסיקתא וה"ה נמי בתנאי כתובה שפסק לה הוא צריך הוא ליתן לה כשרוצה לגרשה כיון שהמניעה היא מצדו ומש"ה נקט ב"ה ומגרשה וכמ"ש מ"ו ז"ל לאפוקי מת הוא דגם כן מודה דאדעתא דהכי לא כתב לה וק"ל ועיין בדרישה: (אע"ג שתנאי בטל דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשרוצה לקיימה שתנאי מעצמו בטל וצריך ליתן לה כתובה משלם מתנאי ב"ד עיין בר"ן פרק אע"פ דף תצ"ב כ"פ):

שהיא ו' סלעים ורביע (דהיינו שמינית מנ' סלעים כ"פ) וז"ל הרמב"ם בפ"י מה"א הכתובה אינה אלא מתקנת חכמים ולא תקנו אותה מן הכסף הטהור אלא מכסף המדינה שהיא ז' חלקים נחושת ואחד כסף נמצא שק"ק זוז של בתולה הם כ"ה זוזים מכסף טהור וק' של אלמנה י"ב וחצי והזוז הוא ו' מעין והמעה היא משקלה י"ו שעורות כו' עיין בב"י שהביאו:

כל דינר צ"ו שעורים דדינר ו' מעין ומעה משקלה ט"ז שעורות וששה פעמים י"ו עולה צ"ו ור"ל דמעה דהוא גרה יש בו שני פונדיון ובפונדיון שני איסרין ובאיסר שמנה פרוטות כל פרוטה משקלה חצי שעורה הרי לך י"ו שעורות במאה וק"ל (ועיין בס"מ ר"ס פ"ח ובי"ד סי' רצ"ד וסימן ש"ה כ"פ):

כמוהר הבתולות פירוש דגבי מפותה כתיב ישקול כמוהר הבתולות וגבי מאנס כתיב חמשים כסף ובפ"ק דכתובות ילפינן מג"ש מה כאן שקלים אף להלן שקלים ומה להלן נ' אף כאן נ' ושקל של קודש כפול היה דהיינו סלע שלנו דהיינו ד' דינרים:

דחזי ליכי מדאורייתא דהיינו סלעים של כסף צרוף והוא הנקרא בכל מקום שקל צורי לאפק' שקל וסלע ודינר הנזכר בדבריהם דר"ל של מדינה שהוא שמינית בשל צורי:

והכותב כסף זוזי מאתן דחזו ליכי פירוש ולא כתב מדאורייתא לא הפסיד ויהבינן לה של דאורייתא שלא תהא קלה כו':

ונגבית עמה פירוש לענין גבייה דוקא דינה כשאר כתובה שגובה בשעת מיתה או בשעת גירושין ולא מחיים אבל לענין כמה דינים הם מוחלקים כמ"ש לקמן ב"י ר"ל גביית דמי נדונייתא מגביית דמי כתובתה (ע"ל סימן צ"ג וסימן ק' כ"פ):

אם מכנסת לו מטבע כו' שמוסיפין שליש כו' עיין בדרישה דברי רש"י ור"ן ור"ל וכמו שכותבין כך היא גובה כשנתארמלה או נתגרשה דאדעתא דהכי כתבו כן מתחלה הוספת שליש כדי להגבות כולו ומטעם הנזכר בדרישה שהוא מרויח בהן. וכן כשהכניסה לו שומא שמקבלה בחומש פחות ר"ל ג"כ שכן כותבין בכתובתה חומש פחות ואחר כך בזמן הגבייה מגבין אותה כמ"ש בכתובתה. וע"ז לא קאי מ"ש רבינו בסוף דלעולם מגבין אותה כפי המנהג דבזה הוא פשיטא כיון דמתחלה נכתב אדעתא להגבות שליש יותר או חומש פחות דמגבין אותה כמ"ש בכתובתה. שלא כתב רבינו בסמוך מגבין לפי המנהג אלא משום הא דמסיק וכתב דיש מקומות שנוהגין לכתוב כתובה יותר ממה שמכנסת לו כו' ר"ל אף אם אינה מכנסת בו מטבע ומיני סחורה שמרויח בהן אפ"ה כותבין שליש יותר בכתובתה מפני הכבוד ולמראית עין (ואז כשהכניסה לו בגדים מנכין תחלה השליש ואחר כך החומש והמותר תגבה כ"פ) ואין דעתו בכתובתה לגבותה לאחר זמן. וממילא נמצא נמי מקומות שנוהגין בהיפוך שיש בני אדם שאינם רוצים להשביע את עצמן וכותבין שהכניסה לו פחות ממה שהכניסה לו. על אלו מנהג מקומות מעיק וכ' דיגבו לפי המנהג דאם ידוע שמוסיפין כו' ואם ידוע שפוחתין כו' ורבי' קיצר מלכתוב שיש מקומות שפוחתין ממה שמכניסין משום דממילא משמע וכמ"ש:

ואם אין מנהג להוסיף בשומת הבגדים מגבה כפי מה ששמו אותם. לכאורה נראה דכ' זה לאפוקי מפירוש הר"ן דכתב דאף אם הבגדים שהכניסה לו (שוה) מנה מ"מ יפחות חומש כיון שהיא לובשתן ופוחתן ע"י כמ"ש בדרישה קמ"ל דלא אלא מגבין אותה כל שויין כשומתן בעת הכניסה. והא דכתב מגבין אותה כפי מה ששמו אותם ולא כתב דמתחלה כותבין כן בשטר כתובתה ויגבו אותן כפי מ"ש בכתובתה אפשר דה"ט דקאי אמאי דסמיך ליה דרגילין לכתוב פחות ממה שהכניסה וקמ"ל דאם כתב בשטר שהכניסה שום בעד פ' זהובים ומנהג המקום כשהכניסה לו מנה כותבין שמונים כדי שלא להשביע כמ"ש. קמ"ל דמגבין אותו כפי מה ששמו אותן ל"מ מטבע ומיני סחורות אלא אפילו בגדים נמי ול"ת כיון שמתקלקלה אותן לא יתנו לה אלא כפי מה שנכתב בכתובתה וק"ל והרמב"ם כתב מנהגות אחרות ע"ש פכ"ג ומסיק ע"ז דהולכין אחר המנהג וכמ"ש רבינו בשמו בסמוך:

לשון הרמב"ם הנושא סתם כותב כו' ר"ל שאינו פוסק לה כתובה בפירוש כותב לפי המנהג:

וכן היא שפסקה להכניס נותנת כו' פירוש שיש מקומות כשפסקו להכניס מאה נותנת מאה וחצי ויש מקומות שדרכן בהיפך שאם פוסקת מאה וחצי אינה נותנת אלא מאה ושם לפני זה כתב הרמב"ם מנהג מקומות הללו בפירוש ע"ש פכ"ג דין י"א:

וכשבאה לגבות כתובתה מגבין לה מה שבכתובה לפי מנהג המדינה כן היא הגירסא "במיימוני וכן בספרי א"ה בדפוס של ב"י וכך פירושו מגבין לה לפי מנהג המדינה ויש מקומות כשכותבין מאה בכתובתה מגבין לה מאה וחצי וכן להיפך ובי"ס גרסינן אבל לגבות כתובתה מגבין לה כו' וה"פ אע"ג שהנושא כותב לפי המנהג מכל מקום אינה גובה כמ"ש בכתובתה אלא לפי מנהג המדינה וכדפרישית:

ועל פיו דנין ומ"מ נ"מ בעיר חדשה שמוסיפין שליש כמנהג המשנה ב"י ור"ל כמ"ש רבינו לעיל דאם הכניסה לו כספים או סחורה מוסיפין לה שליש ובשום פוחתין:

אפילו לא הכניסה כלום ואם ירצה להוסיף יוסיף לה ואם ירצה לפחות לה היא כותבת כך וכך קבלתי על כתובתי (כ"כ מהרי"ל סימן ע"ו) וכן נוהגין במדינות אלו ובלבד שלא יפחות לה ממה שתקנו רבנן ז"ל ודוקא שהתנה כן בשעה שעשו השידוכין אבל אם עשו שידוכין סתם ושיעבדו עצמן בקנסות צריך לכתוב לה כפי המנהג ואינו יכול לשנות רמ"א בסעיף י"א ע"ש:

ואוסיפת לה מדילי עכשיו על עיקר כו' צ"ע למה כתב ואוסיפת לה עכשיו ודוחק לומר משום דס"ל דאין כותבין תוספת מזמן הראשון והכתובה כותבין זמן ראשון והטעם דבתוספת אין מאמינים לו שמא לא כתב לה תוספ' ותטרוף לקוחות שלא כדין משא"כ כתובת מנה ומאתים דכל אשה יש לה כתובה וק"ל:

ועוד קבלתי על עצמי נדונייתה שהכניסה לי מבית אביה כך וכך אגב ד' אמות קרקע. ק"ק האי אגב קרקע ל"ל הלא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואם כתב שקיבל ממנו אין חוקרין אחריו היאך קיבל ואף אם הכניסה לו אביה מעות דאינם נקנים בחליפין כ"א אגב קרקע מ"מ מי לימא לן שלא מסרה לו מידה לידו ונתחייב הוא לה בהן חוב גמור. ודוחק לומר שר"ל שקבלתי על עצמי לשלם לה נדונייתה מכל אשר לי דהיינו מטלטלין שהקניתי לה אגב ד"א קרקע. שאין זה במשמעות לשונו (וצ"ל שה"ק קבלתי עלי כדין שיעבוד אגב ד"א קרקע) ועוד דע שכתוב בד"מ דאין כותבין בכתובה ששיעבד לה בעל מטלטלין אגב קרקע שא"כ לא יאכל כל בעל למכור שום דבר מטלטלין ע"ש וצ"ל דלא כ"כ כ"א אעיקר כתובה וכ"ש אתוספת כתובה אבל בנדונייתה שהכניסה לו למה תגרע משאר ב"ח ובודאי לא תקנו בנדונייתא שלא יכתב לה אגב:

לא יחתום מי שאינו יודע לקרות כיון דדרך המקום שאין חותמין אלא היודעים לקרות סברי שכולן יודעין ויקיימו הכתובה מאיזה שני עדים שיהיה ואפשר שאותן שנים אינן יודעין לקרות ואיני קיום בשלמא במקום שדרך לחתום שאינן יודעין לקרות אחר שני עדים הראשונים היודעים לקרות באותו מקום לא יקיימו הכתובה אלא בשני עדים הראשונים דדלמא האחרונים אינן יודעים לקרות. ועיין בח"מ סימן מ"ה סט"ו דשם כתב רבינו בשם הרא"ש ושאר רבוותא דאם יש גם פסולין חתומים על השט"ח צריכין להיות שנים האחרונים כשרים דאין מקיימיה השטר אלא מהאחרונים ואמרינן דארחוקי עדותן משיטת השטר והפסולין באו למלאות ע"ש י"ל דשאני כתובה דאורחוה להחתים עליו טובא מפני הכבוד אפילו פסולים אחר שכבר נחתמו הכשרים מש"ה מסתבר דב' הראשונים צריכין להיות כשרים: