עולה עמו ואינה יורדת דדרשינן בעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו כדלעיל בסימן ס"ד:

ואם אין כל משפחתה מבקשים אותם הגדולות אלא שבבית אביה נוהגים כן מפני שהוא עשיר אבל שאר בני משפחתה שאין להם עושר אלא כמו שיש לבעלה אינם מבקשים אותם הגדולות אז אינו כו' כצ"ל: (כל זמן שאוכלת עמו שאינו חייב לתקן לה שלחן בפני עצמה כ"פ):

כל זמן שירצה דתנן המשרה כו' כצ"ל:

המשרה ויכרה להם כירה ת"י שירותא פרש"י:

או ד' קבין שעורים שם במשנה א"ר יוסי לא פסק שעורים כפל כחטין אלא רבי ישמעאל ששיה סמוך לאדום ושם השעורים רעים ונראה שלא כתבו רבינו משום שסמך אמ"ש בסמוך בשם הרמב"ם פוסקין לה סעודה בינונית בכל יום של כל אדם כו':

וקב גרוגרות או מנה ודבילה כ"ה במשנה וכן הגיה ב"י גרוגרות תאנים יבשים. דעילה תאנים דרוסות בעיגול ונמכרות במשקל פרש"י:

ואם אין לו פוסק לעומתם פירות ממקום אחר ז"ל הר"ן בס"פ אע"פ ויש לדקדק אמאי לא חשבינן ציבי לבשל מאכל ואפשר משום דתנא במקום הרים קאי וכדאיתא בגמרא לא חשיב ציבי דהא אית להו א"נ האי תנא לא חשב אלא מידי דמיכלא אבל מידי דבר אכשורי מיכלא לא קחשיב ומש"ה לא חשיב נר ופתילה וכוס וחבית וקדירה אע"ג דודאי יהיב לה והכי איתא בירושלמי ותוספתא עכ"ל:

מליל שבת פירש"י כל ליל שבת שהוא ליל עונה:

ואם אינו נותנו לה אז מה שעשתה כו' ז"ל הר"ן בס"פ המדיר לאו למימרא שיכול הבעל לומר איני נותן לך מעה והמותר יהיה שלך דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתם שהרי גם היא יכולה לוהר כן כיון שיכולה לומר איני נזונית ואיני עושה כ"ש בזה אלא הכי קאמר שאם שתקה היא ולא תבעה מסה כסף לצרכיה ועשתה מותר לא אמרינן ויתר וה"ה למזונות ומעשה ידיה ורבותא קא משמע לן אפילו במעה שאינה צריכה לו כל כך לא אמרינן ויתרה ע"כ (והטעם שתקנו המותר של מעשה ידיה תחת המעה וכיון שאינו נותן לה המעה המותר ג"כ שלה כ"פ):

אבל בעשירים הכל לפי כבודם ז"ל ב"י ושינה רבינו לכתוב אבל בעשירים כו' (ר"ל שכת עשירים לשון רבים) לומר אע"פ שהוא אינו עשיר ולא מכובד אם בני משפחתה רגילים במזונות מרווחים יותר חייב ליתן לה דעולה עמו ואינה יורדת:

וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל עיין בדרישה:

שאינו חולה ר"ל של כל אדם שאיני חולה:

ומעט יין לשתות אם הוא מנהג המקום ששותות הנשים יין דקדק לכתוב מעט יין ולא תליא לשתות כפי המנהג רימז למ"ש הר"ן ס"פ אע"פ ז"ל אם היתה רגילה לשתות בפני בעלה ב' כוסות נותנין לה כוס א' ואם לא היתה רגילה אלא בכוס א' אין נותנין לה כל עיקר והוכיח כן מהגמרא ותמה על הרי"ף שלא כתב ע"ש:

ופוסקין לה ג' סעודות בשבת בשר כו' ואף על גב דגם הרמב"ם סבירא ליה שאוכלת עמו בליל שבת כמ"ש רבינו בסמוך בשמו בסוף דבריו וע"ק דמשמע דהשתא מיירי הרמב"ם שאוכלת עמו כל השבוע דהא בסמוך כתב הבעל שרוצה ליתן מזונות הראויין כו' משמע דעד השתא מיירי שהיא אוכלת עמו ואם כן מאי צריך לפסוק לה ויש לומר דמ"ש הרמב"ם כמה מזונות פוסקין לאשה פוסקין לה לחם שתי סעודות כו' עד ותהיה כתובתה עליו בחוב עד שתמצא ידו ויתן אתא לאשמועינן כמה שיעור מזון אשה שמחויב ליתן לה ואף אם הוא אוכל עמה אפשר שהוא אוכל מעט או שהוא כילי ואוכל דברים רעים ואף בשבת אינו אוכל בשר או דגים א"נ שהבעל אינו בביתו אלא לומר או עושה מלאכה בעיר אחרת ואתא לאשמועינן שצריך ליתן לה כפי המנהג באותו מקום וכל הדברים שפורט כאן ומיירי בין אוכלת עמו או לא אוכלת עמו ועד"ר:

כופין אותו להוציא ור"ת ורבינו ירוחם חולקין וס"ל דאין כופין אותו להוציא מאחר דאין לו כמו בעל חוב דאין לו עכ"ל. (ובכ"מ כ' דיש לתמוה על תמיהת ר"י שתמה עלהרמב"ם דמה ענין זה לזה דב"ח אין תקנה בדבר משא"כ בנדון זה שיש תקנה שיוציאנה ומאחר שא' מתנאי הנישואין הם המזונות אם אין לו במה לזון יוציאה עכ"ל כ"פ):

כפועל לפרנס ח"מ בסימן צ"ט ור"ת חולק ע"ש וכתב שם דאפשר דגם ר"א מודה בב"ח:

ואכסי ותיכי בנוסח כתובה שלנו אינו. (מי שהלך בעלה למ"ה ל"ד מד"ה אלא שדיבר בהווה מרדכי כ"פ):

אפילו לא שמעו בו שמת פירשו בגמרא בפרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק"ז ע"א) פליגי רב אמר פוסקין אפי' לא שמעו בו שמת ושמואל אמר אין פוסקין כשלא שמעו בו שמת דחיישינן שמא צררי אתפסה כשהלך או שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וקבלה עליה אבל כששמע בו שמת אפילו שמואל מודה דפוסקין דלמאי ניחוש לה אי דצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלהם כלום ואי לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך וקבלה עליה. משמת אינה משועבדת לו למעשה ידיה וא"ת והרי היא משועבדת ליתומים ואף הם יאמרו לה כן אף הוא לא היה יכול לומר לה אלא אם כן היא מתרצה והלכה כרב:

אפילו שבועה אינה צריכה פירוש אינה צריכה לישבע שמא נתן בידה מעות כשהלך (אפילו אין כתובתה בידה דחזקה יש לה כתובה דאין אדם דר עם אשתו בלא כתובה כ"פ):

וכן אמר א"א הרא"ש ז"ל וכן הוא גירסת ב"י וכתב שלכך דקדק רבינו לכתוב אמר ולא כ"כ בפסקיו בהדיא (ואדרבה תמה על הרמב"ם בקצת דבריו כ"פ) אלא שבעל פה אמר לו כן ע"ש וכן מצאתי בדפוס תוגרמה שנדפס בו וכן אמר א"א הרא"ש ז"ל:

מכרה קיים ואינה צריכה לא שבועה ולא הכרזה וכתב ה"ה בפי"ב מה"א שהרמב"ם סבר שמזונות אלו שווים למזונות אלמנה וכשם שאלמנה מוכרת שלא בב"ד בלא הכרזה כך אלו מוונות עכ"ל (וע"ל בסימן ס"ג כ"פ):

עד שיבא בעלה ויטעון פירוש ואז יכול להשביעה או היורשים אחר מותו כשבאת לגבות כתובתה יכולים להשביעה על ידי גלגול אבל בלא גלגול אינן יכולין להשביעה הואיל שאינן יכולים לטעון בר"א משא"כ כשהוא משביעה שהוא טוען ברי ויכול להשביעה אפילו בלא גלגול:

ופרנסה מדעתו ר"ל שלא פרנסה לשם הלוואה שהיא תשלם לו אלא מסתמא כוונתו על הבעל שהבעל ישלם לו כשיבא והוי כפורע חובו של חבירו שלא מדעתו דפטור ועד"ר:

אבל אם לותה בעדים אבל שלא בעדים יאמר הבעל לא הלוית לה כלום:

חייב לשלם לזה שלוותה ממנו פירוש אם אין לאשה נכסים שיפרע ממנה ישלם לה הבעל מדרבי נתן (ר"ל החוב מוטל לפרוע לזה המלוה ומזונותיה על הבעל לשלם משלמין להמלוה מדרבי נתן כמ"ש בח"מ סימן פ"ו וכ"מ גם בזה דאם מחלה האשה מזונותיה לבעלה אין חייב לשלם למלוה ועיין בח"מ סימן ס"ו כ"פ) אבל בשיש לה נכסים הב"ח תובע האשה ותפרע לו והיא תובעת לבעל אבל אם לא הלוה לה ע"מ שתשלם לו אבד מעותיו שהרי הבעל לא צוה אותו שילוה לה והאשה ג"כ פטורה שהרי לא הלוה לה מידי:

ופירש ר"י דוקא שלותה אחר שפסקו לה כו' עד אם ירצה לא ישלם כי יאמר היה לה להתפרנס ממעשה ידיה. יראה דר"ל דעל כל פנים יכול לומר כן אף אם אין ידוע שהיא בת מלאכה הוא נאמן לומר שהיא בת מלאכה א"כ אפילו היא בודאי אינה בת מלאכה יכול לומר לולי שלויתה ודאי לא באתה לב"ד והיתה אוכלת לחם צר ומים לחץ והיתה משרתת בעבודה קשה למי שהספיק על הלחם. ובזה פליג הרא"ש עליו ואומר דחייב לשלם אם לא שהוא ידוע שהיא בת מלאכה ובשכירות אותה מלאכה מספיק לדברים גדולים. דאל"כ קשה מאי בין הרא"ש לר"י הלא גם ר"י כתב אם ירצה לא ישלם כי יאמר היה לה להתפרנס כו' דמשמע דוקא אם ירצה וטוען כן ולא שהב"ד טוענין לו כו' וכ"ה בתוס' דף ק"ז ע"א ע"ש. וגם לשון הברייתא משמע כן שהרי קתני ובא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי. דמשמע דדוקא בבא וטען כן שמעינן ליה ולא שהב"ד יטענו לו כן אלא שהרא"ש האריך בלשונו כיון שר"י קיצר וכתב בדלא פסקי פטור הוצרך לבאר הוא כל חלקי החיוב ודו"ק ועיין באשר"י דף קמ"ט סוף ע"ב:

כי יאמר היה לה להתפרנס ממעשה ידיה כלומר קודם שתתבייש לבא לב"ד היתה דוחקת ומצמצמת את עצמה כדבסמוך:

וא"א הרא"ש כתב כו' ומוציאין מן הבעל מדר' נתן:

אם ידוע שהיא מספקת לדברים גדולים אבל בלא ידוע אין הבעל יכול לומר צאי ממזונותיך במעשה ידיך כדלעיל בסי' ס"ט: (ואם קדמו ב"ד ופסקו לה דוקא להבא אבל למפרע אין פוסקין אכן אם תבעה המזונות והב"ד האמינו בדין נותנין לה בשעת התביעה ר"ן וע"ל בסי' צ"ג כ"פ):

כיון שבאת לפני ב"ד גלתה דעתה כו' פי' שאינו יכול לטעון איני משלם מה שלותה לצורך דברים קטנים כי היתה דוחקת ומצמצמת כו' שהרי באת לפני ב"ד ולא בושה את עצמה ולכן מהשתא אין לו שום טענה וצריך לשלם כל מה שיתר על מעשה ידיה שרגילה לעשות אפי' לדברים קטנים צריך לשלם וק"ל:

ואם בא הבעל ואמר כו' נאמן כך הוא לשון הברייתא:

נשבעת בנקיטת חפץ פי' הואיל שנעשה מעשה שכבר נמכרו נכסיו מה שנעשה נעשה ולכן השבועה בנק"ח דהוי כאילו היא באתה להוציא מידו דקרקע בחזקת בעליה עומדת והרמב"ם בפרק י"ב מה"א חילק בין אם מכרה מטלטלים למכרה קרקעות דבמכרה מטלטלים א"צ לישבע אלא היסת שהרי אם היתה רוצה היתה כופרת לומר אין לך בידי כלום ולא היתה נשבעת אלא היסת אבל אם מכרה קרקע דאינה יכולה לכפור בה צריכה לישבע בנק"ח ה"ה. והא דהשמיט רבי' האי בבא מהעתקת דברי הרמב"ם צ"ל דרבינו לא בא כאן אלא לכתוב פירוש הבריית' לר"י ורש"י ורמב"ם למר כדאית ליה והברייתא ע"כ לא איירי במכרה מטלטלין לר"י ורמב"ם דהא בימי התנאים לא נתקנה עדיין שבועת היסת אבל במקרקעי יכול להיות דאיירי והוא נאמן להביאה לידי שבועה בנק"ח והרמב"ם דכתביה לנפשיה כתביה ללמדינו הדין ולא לפי' הברייתא וכדרכו וק"ל:

בשבועת היסת ונפטר כדין כופר בכל ה"ה:

ונשאר החוב עליה פירוש עד שתתאלמן או עד שתתגרש מ"ו:

לא לותה ולא מכרה כו' עד אין לה כלום פירוש אע"ג דלא נתן לה המעה שתקנו נגד מותר מעשה ידיה ולקמן בסי' פ' כתב בשם הרמב"ם דגם אם הוא בעין השכירות ממותר ממעשה ידיה הקצובים הם של בעל היינו דוקא שצריך עכ"פ ליתן לה מעה אלא שבכאן כיון שאינו בעין וכל זמן שהבעל אינו נוטל כלום א"צ ליתן לה מעה ובנסתפקת ממעשה ידיה אפילו בצמצום א"צ ליתן לה כלום. וגם אפשר דאיירי שהוא טוען שהניח לה מזונות ולכן א"צ ליתן לה מעה. ואפילו שבועה א"צ לישבע:

דכיון שהוא מוחזק וטוען כו' פירוש מ"ש ברייתא נאמן אכולה מילתא קאי אמכירה והלוואה בסיגנון אחד ובהלוואה ע"כ אנו צריכין לומר כפירש"י שנאמן הוא שהרי הוא מוחזק א"כ ג"כ כשמכרה ע"פ ב"ד או היא בעצמה נאמן הוא בשבועה להוציא מידה שבחדא כלל כללינהו לכולהו ולא כהרמב"ם שסבר שבקרקע היא נאמנת בשבועה ודו"ק ועיין בדרישה:

אם יש בו כדי סיפוקה כו' עד שאמרו עולה עמו ואינה יורדת אע"פ שבכלל זה ג"כ דברים קטנים והרא"ש כתב לעיל דדברים קטנים אין צריך לשלם תשובתו בצידו הא כתב שם הרא"ש דהיינו דוקא כשהבעל טוען זה וכאן נמי לא היה הבעל טוען זה וק"ל:

ונתרצית (דאילו לא נתרצית כבר כתב רבינו בסימן ס"ט דאם אמר הבעל איני זן ואיני נוטל אין שומעין כ"פ) נאמן ע"ד שנתבאר לעיל לרש"י הוא נאמן בשבועה ולדעת ר"י היא נאמנת בשבועה ודין זה נלמד מדין דלעיל: