אע"פ שהאלמנה אינה כו' אבל גרושה נוטלת בלא שבועה שעיקר טעמא הוא משום צררי ובגירושין שהוא חי יודע הוא אי אתפסה צררי כדלקמן סימן צ"ו:

ואין ראוין לעשות בהן מעין מלאכה ראשונה ז"ל הב"י ה"ל לאשמועינן רבותא דאפי' נגנבו או נאבדו לגמרי פטור לשלמן דהא תנן אם מתו מתו לה ונ"ל כל שאין ראוין לעשות מעין מלאכתן ראשונה חשיב כאילו בלו לגמרי ולעד"נ דזה הוי רבותא טפי (נראה דר"ל מאחר שהבעל בנכסי אשתו הוא לוקח ואינו אלא ש"ח ואפי' בפשיעה היא עמו בבעלים מקרי דזהו פשיטא אפי' אדם אחר כזה הוא פטור מלשלם אלא אפי' היכא ששימש אותו דבר של נ"מ עד שבלו הרבה דאדם אחר חייב בזה לשלם אפ"ה הבעל פטור מתקנת חכמים וה"ה אפי' בלו לגמרי הבעל פטור אלא משום דקתני גבי נצ"ב ומחלק בין ראוין למלאכתן ראשונה נקט גבי נ"מ ג"כ בזה הלשון וק"ל כ"פ):

אלא שהוא נותנת דמים ומפרש טעמא בגמ' משום שבח בית אביה:

נוטחתן בלא דמים ר"ל ע"פ מ"ש בשומתם שהכניסה לו שהיו נוהגין שהיו כותבין כל מה שהכניסה כל א' וא' בפרוטרוט:

של שפחה ובהמה "מנכסי מלוג כצ"ל:

ומ"מ אם הקדישו היורשים כו' פי' אע"ג דנצ"ב היא נוטלתן בעין אחרי מות בעלה מ"מ אם הקדישו כו' נאסר דכיון דמחוסר גוביינא ברשותיה קאי והקדש מוציא מידי שיעבוד גמרא (כמ"ש לעיל סימן ע"א ובת"ה סימן רמ"ב דאם הקדישה נ"מ שלה אין ההקדש חל עד שתתגרש או שתתאלמן ולא אמרינן בזה הקדש מוציא מידי שיעבוד ע"ש כ"פ):

אלא שנהגו שכל זמן כו' ארישא קאי שכתב מדיני הגמ' כיון שהם באחריותו נוטלתן כמו ששמו אותן תחלה ואם פחתו משלימין לה כל הפחת ב"י (ומשמע אפי' ראויין עדיין למלאכתן ראשונה כ"פ):

אדעתא דמנהגא מקבל עיין בדרישה:

אף בהותירו פי' שהמותר שלה:

אפי' הגיע ליקצר ואע"ג דקי"ל דכל העומד לגדור כגדור דמי שאני הכא דתקנת פירות אינה אלא תקנת חכמים:

שהפירות לבעל כיון שגדלו ברשותו והא דאמרינן בסימן פ"ה דאם נפלו לה פירות מחוברין הרי הן שלו אפי' הגיע ליקצר אע"ג דגדלו ברשותה היינו משום דהתם יפה כחו כיון שהוא מחויב לפדות נגד פירותיה והרא"ש ס"ל דחכמים השוו מידותיהן באכילת פירות ובשניהן אמרינן שכל המחובר לקרקע כקרקע דמי והפירות הם לאותו שנלקטים תחתיו:

אפ' לא הגיע זמנם ליקצר דכל הנלקחים תחתיו הם שלו: (צריך שיאכל בדינר ואז אפילו לא לקח בפירות אלא חבילה אחת של זמורות סגי כ"פ):

דסגי בפרוטה פלוגתא דאמוראי הוא שם:

אפי' לקח מהן מעשה בגמרא ההיא איתתא דנפלו לה ת' זוז בי חוזאי אזיל גברא ואפיק ת"ר אייתי ת' בהדי דקאתי אצטריך ליה חד זוזא ושקיל מינייהו אתא לקמיה דרב אמי אמר מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל אמרו ליה רבנן לר' אמי הני מילי היכא דקא אכיל פירא הא קרנא קאכיל והוצאה היא אם כן הוה ליה הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ופי' רבינו דהיינו שיטול כנגד השבח ולא יותר כדאמר בסמוך: (אשתו קטנה פירוש יתומה שהשיאתה אמה ואחיה רש"י כ"פ):

כשאר אריסי העיר דהיינו כמו אריס שהוציא על נכסי אחר ונוטל השבח כמשפט אריסי המדינה (למחצה לשליש ולרביע) מ"ט עבדו ליה רבנן תקנתא כי היכי דלא נפסדינהו שלא יאבדם שדואג שמא תמאן בו (ותצא ותטול נכסיה אפילו הוציא עליו הרבה ולא אכל אלא מעט כ"פ) אבל השתא מימר אמר שמא לא תמאן ואם תמאן הרי אטול שבחי כפי עמלי והיינו דוקא ליפות כחו אבל אם אכל הרבה והוציא מעט או דניחא ליה יותר דיטול שיעור ההוצאה ג"כ אמרינן מה שאכל אכל או יטול כשיעור ההוצאה דהוי כיורד ברשות גמרא ורש"י דף פ':

מה שנתברר שהוציא ר"ל ע"ד שנתבאר אם ההוצאה יתר על השבח:

ולא ליורשין ר"ל אפי' אם ידוע להם כמה הוציא אביהן אינן נאמנים לישבע וליטול: (הכל לבעל מדינא דגמרא אבל לתקנת הגאונים נוטלת האשה השבח דממילא כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם כ"פ):

נוטל אריסותו משלם כדין השוכר את הפועל לעשות והראהו בשל אחרים כמ"ש בח"מ סי' של"ו:

כדין הבעל שהוציא פי' ואינו נוטל אלא ההוצאה כשיעור השבח כדלעיל: