אע"פ שהכתובה היא כמו ש"ח כו' ר"ל כש"ח שאין בו זמן פרעון שיוכל המלוה לתבוע הלוה בכל עת שירצה אחר ל' יום כמ"ש בח"ח ר"ס ע"ו ע"ש:

בד"א שנתן לה כתובה בלא איחור כו' לאפוקי מבאלמנה שהברירה בידה לזון כל זמן שתרצה לשמואל שפסק כאנשי גליל והלכה כוותיה כדבסמוך: (אבל אם מעכב מליתנה לה ר"ל שתבעה כתובתה והוא אינו רוצה ליתן אבל כל זמן שאינה תובעת כתובתה אין נותנין להן מזונות אבל באלמנה אינה כן אם אינה תובעת כתובתה יש לה מזונות וכשהיא תובעת ואין נותן לה כתובתה אין לאלמנה מזונות וזה שמסיק רבינו אבל אם מת כו' איירי בזה שאינה תובעת כתובתה דבזה יש לאלמנה מזונות ודו"ק כ"פ):

ודוקא בחייו אבל אם מת כו' ופי' רש"י דבחייו כיון דמעוכבת בשבילו מלינשא חייב במזונותיה אבל לאחר מיתה לא דדלמא גירושין הוי ומספיקא לא מפקינן ממונא דגרושה אפי' ודאי אין לה מזונות לאחר מיתה כמ"ש הריב"ש וב"י הביאו: (כל ימי מיגר אלמנותה פירוש כל ימי משך אלמנותה כ"פ):

אין שומעין לו שאין בידו להפקיע חוב שנשתעבדו נכסיו לו:

שכך הוא התנאי פירוש כמ"ש לעיל ומתזני מנכסי כל ימי מיגר אלמנותו דמשמע כל זמן שתרצה וכן משמע בהדיא במשנה וב"י הביא שזה הלשון משמע שבה תלוי הברירה:

בסתם שלא פירש ולא כתב בכתובה ומתזנא מנכסיי כל ימי מיגר אלמנותה דאי כתב כך בכתובה משמע שבה תלוי הברירה כדפרי':

תנאו ופסק רב כצ"ל ומיהו יש ליישב מילת וכן שר"ל כן כאשר כתב כאן דברי אנשי יהודה כ"פ רב א"נ כאשר כתבתי שגם לאנשי יהודה אי פירש וכתב כן הכל לפי תנאו כן וע"ד זה פסק רב כאנשי יהודה:

כדלקמן סימן קי"ב דאם הנכסים מרובין הבנים יירשו והבנות יתזנו ואם הנכסים מועטים הבנות יתזנו והבנים יחזרו על הפתחים:

אם יש אלמנה ובן או אלמנה ובת כו' הוא מדברי התוס' וה"ט דאלמנה עם הבן או עם הבת שהבן או הבת מכח ירושה והאלמנה אינה מכח ירושה אלא מכח תקנה שניהם ניזונות יחד ולא עקרו ירושה דאורייתא מכח התקנה אבל היכא דאיכא אלמנה ובן ובת בנכסים מועטים שכבר נדחה הבן מקמי הבת מכח התקנה (מטעם דהבנות גם הן יוצאי יריכו וראוין לירש אם אין בנים כ"פ) אדחי' נמי גם הבת מקמי אלמנה מכח התקנה דאלמנה עדיפא מינה וכ"כ ג"כ הרא"ש וע"ל סי' קי"ב (שם כתב רבי' דהרמב"ם פליג וס"ל דגם אלמנה ובת או אלמנה ובן נדחו מפני האלמנה בנכסים מועטים כ"פ):

ומכנסת הנכסים לבעל ואע"ג דהבעל הוי לוקח בנכסי אשתו ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים ואפי' מנכסים שמכרו היורשים אחר מיתת בעלה וכמ"ש לקמן בסימן זה הכא שאני משום פסידא דאלמנה עשאוהו לבעל כיורש הואיל שהבעל לא נתן מידי בנכסים ולית ליה פסידא ול"ד לשאר לקוחות שנתנו דמים (וע"ל בסי' צ"א סי"א בדרישה כ"פ):

נתארסה הפסידה מזונותיה וכתב ב"י דתיכף שנגמר השידוך נקרא שם איש אחר עליה ואינה נקראת אלמנת פלוני למיהוי בכלל תנאי כתובה הנ"ל. וכתב נתארסה ר"ל משודכת אע"פ שבעלמא אינו כן:

אפותיקי לב"ח פירש"י קרקע המיוחד לכתובה עשאה אפותיקי לב"ח שלה:

מחלה כתובתה לבעלה כו' דתנאי כתובה ככתובה (פי' מזונות שהוא תנאי כתובה הוא ככתובה ומאחר שמחלה הכתובה מחלה ג"כ תנאי הכתובה כ"פ) וז"ל רבינו לקמן בסימן ק"ה מחלה כתובתה לבעלה אע"פ שאינה רשאי לישב תחתיו בלא כתובה מ"מ מחילתה מחילה והפסידה כו' והא דכתב מחלה כתובתה לבעלה ה"ה אם מחלה ליתומים ועד"ר:

אבל בחייו ניזונת דאז ניזונת בשביל מעשה ידיה ולא בשביל תנאי כתובה ואע"ג דגם מעשיה ליורשיה בשביל מזונותיה וכמ"ש לקמן ר"ס צ"ה מ"מ לולי תנאי כתובה היו היורשין יכולין לומר לה אין אנו מבקשין מעשה ידיך ואין אנו מפרנסים אותך מה שאין כן בחיי הבעל שתקנת חכמים הוא (ר"ל שאין הבעל יוכל לומר איני זנך ואיני נוטל ומחוייב לפרנסה מדין תורה כ"פ) שבעלה מחוייב לפרנסה אלא שתקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה וכיון שתקנת חכמים הוא אין חיובה תולה בכתובה דאף אם מחלה הכתובה התקנה במקומה עומדת משא"כ לאחר מיתה דאינה ניזונת אלא בתנאי כתובה נמצא דבמחילת הכתובה אזל ג"כ תנאה וק"ל ובזה נתיישב מ"ש הב"י דבחייו ניזונת בשביל מעשה ידיה דקשה הא בחייו מזונותיה דאורייתא נינהו וכמ"ש דבינו לעיל סימן ס"ט כמ"ש שארה כסותה כו' ועוד דכתב דמזונותיה תחת מעשה ידיה הא אדרבא נתבאר שם דמעשיה תחת מזונותיה ולפי מ"ש א"ש דר"ל אף א"ת שבכלל מכירה או מחילה הוי שמחלה כל זכותה מ"מ אמרינן שאין דעתה הוה אמזונותיה כיון שלדעתה נותן לה מזונות תחת מעשה ידיה ודאי לא כיונה למזונות ודו"ק: (אפי' לא שיירה אלא התוספת משום דתנאי כתובה דהיינו התוס' הוי ככתובה ולכן אמרינן בסמוך אם תבעה כתובתה סתם דמסתמא תבעה גם התוס' כ"פ):

אלא כדי כתובתה אפשר דה"ט הואיל שאין שם מזונות בריוח לא תקנו אלא כנגד כתובתה שלא יהא תנאי כתובתה חמור מכתובה:

עד שישארו בנכסים כדי כתובתה אבל אינה יכולה למכור הכל למזונות ולחזור ולטרוף מהלקוחות שמכרה להן דאחריות דנפשה קבילת עלה אבל אם אינה חוששת לגביית כתובתה יכולה להיות ניזונת לעולם אשר"י וכ"כ רבינו לעיל גבי בת ואלמנה שתיזון עד שיכלו הנכסים גם י"ל דמ"ש עד שיהיה בנכסים כדי כתובה ונוטלתן משום עצה טובה כ"כ דאם ימכרו הכל לצורך מזונותיה הלא בשעת המכירה לא יתנו לאשה הדמים מיד אלא ישארו ביד הלקוחות ויתנו לה מהן לצורך מזונות כל ל' יום כמ"ש בס"ס זה ושמא יבא ב"ח בשטר ויטרוף הדמים מיד הלקוחות ואינה יכולה לחזור ולטרפן בכתובה דה"ל מטלטלים ולא משעבדי בכתובה כ"כ התוס' והר"ן וב"י הביאם:

ופרוצה פירוש שאינה צנועה שתהיה בושה לבא לב"ד לתבוע היתומים ליתן לה מזונות:

ודאי מחלה מזונותיה דכיון שהיא ענייה שאין יכולת בידה להמתין ואינה בושה לבא לב"ד ושתקה ודאי מחלתה:

אבל להבא לא פירוש ולא אמרינן כיון שמחלה ב' שנים שעברו מחלה ג"כ להבא:

אם יש לה משכון פירוש שתפסה בתוך ב' שנים אבל תפסה לאחר ב' שנים אין תפיסתה כלום דהא מדין מחילה נגעו בה ר"ן וה"ה ר"ל הואיל שה"ט הוא שמחלה הואיל ששתקה כולי האי וא"כ אי נמי תפסה אחר ב' שנים מאי הוי שכבר מחלה לו: (ואם היא עשירה פי' דיכולת בידה להמתין כ"פ): (והרמ"הכתב דבענייה לחוד כו' פירוש והיא צנועה כ"פ):

וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה וטעם מחלוקתם משום דאמרי' בגמרא אלמנה ששהתה ב' וג' שנים ולא תבעה מזונות איבדה מזונות השתא ב' אבדה ג' מיבעיא ל"ק כאן בענייה כאן בעשירה א"נ כאן בפרוצה וכאן בצנועה וסבר הרא"ש כיון דאיכא תרי שינויי ה"ל ספיקא כל שאין ענייה ופרוצה וכיון דסתם אלמנה אית לה מזוני נכסי בחזקתה קיימי כל זמן שלא נשאת והרמ"ה פסק כשינויא קמא וכן סובר ג"כ הרמב"ם:

אם לא שתקה ג' שנים פי' בעשירה או בצנועה וה"ה ב' שנים בענייה ופרוצה:

והיא נשבעת שבועת היסת לפי שאין זה שבועת המשנה אע"פ שהיא נוטלת אלא ה"ט כמ"ש ה"ה שכיון שהנכסים בחזקתה הרי היתומים כבאים להוציא וכמו שטוען לחבירו מנה לי בידך והלה כופר בכל בידוע שהנתבע נשבע היסת ונפטר אף כאן היא נשבעת ונשארים הנכסים בחזקתה וכשנשאת הוא בהפך ועד"ר:

אפי' פרעו לה כתובתה בב"ד ולא אמרינן אם איתא כדבריה היתה תובעת אותם באותו פעם בשביל המזונות שעברו: (אם אמר יהא מקום זה "למזונותיה בלמ"ד ריבה לה לאפוקי אם אמר "במזונותיה בבי"ת כ"פ):

ריבה לה מזונות כו' עד נוטלת מזונותיה משאר נכסיו (משמע מדבריו דאז אינה לוקחת מזונותיה אלא משאר נכסיו ולא מקרקע שייחד לה אבל כ"פ) לשון הרמב"ם פי"ח דאישות אינו כן אלא ז"ל נוטלת "השאר משאר נכסיו וכ"כ בש"ע והשתא א"ש דגם בזה יש לה צד רבוי מזונות שבזה יפה כחה שבאם יצמצמו היורשים או הב"ד ליתן לה מזונות משאר נכסיו בדוחק יהיה זה בידה לתוספת מזונות עד שיהיה בידה כדאי ונראה שגם לזה כיון רבינו במ"ש שתיטול מזונות משאר נכסיו וזה יהיה בידה לתשלום מזונות ע"צ היתור גם י"ל דכוונת רבינו הוא דנוטלת כל מזונותיה משלם משאר נכסיו וגם זה שיחד לה תטול יותר ממזונותיה דה"ק זה יהיה לה יותר ממזונותיה אבל מ"ש ריבה לה מזונות לא משמע כן ודו"ק:

יהא מקום פלוני במזונותיה בחוב מזונות שיש לך עלי משמע שזו תהא פרעון לכך פירש"י ועד"ר:

ושתקה אבל אם לא שתקה (וה"ה אם לא היתה שם בשעה שיחדה כ"פ) לאו כל הימנו של בעל לגרוע מזונותיה בע"כ:

מת בעלי נאמנת שיראה לומר מת אם לא יודעת בודאי שמת דשמא יבא ונתפסת בשקר אבל כשאומרת גרשני ליכא למימר הכי (וע"ל בסי' י"ז כ"פ):

שאינה נאמנת לומר גירשני כו' ולכן אין נותנין לה כתיבה אלא בפרעון מזונות משום ממ"נ אבל כשאומרת שמת נותנין לה מזונות כל זמן שארצה ואח"כ נותנין לה גם כתובתה כדין כל אלמנה:

שאין שטר כתובתה בידה כו' ר"ל במקום שכותבין כתובה:

שצריכה שבועה כדין כל הבא ליפרע מנכסי היתומים שלא יפרע אלא בשבועה משא"כ כשבעלה הלך למדינת הים דס"ל להרמב"ם דפוסקין לה מזונות בלא שבועה וכמ"ש רבינו לעיל בשמו בסימן ע' דשם לא נפרעת מנכסי יתומים:

אפי' בלא כתובה אפי' במקום שכותבין ואפי' בלא שבועה. לפי שאינה נשבעת בתחלה אלא לבסוף כשבאת לגבות כתובה:

מנכסים משועבדים לפי שאין קצובים (ואין להם קול כ"כ כמה חייב בהן הבעל כ"פ) ואין הלקוחות יכולין ליזהר:

מתנת בריא שהיא מדאורייתא אבל אם נתן מתנת ש"מ שאינה אלא מדרבנן שעשו דבריו ככתובים וכמסורים ניזונת ממנו דהשתא ירושת בנים שהיא דאורייתא אלמנה ניזונת מנכסיו מתנת ש"מ דרבנן לא כ"ש והוא גמ' וב"י הביאה ועד"ר עוד ע"א (ובתשובת ריב"ש סי' ק"ז כתב דניזונת ממתנת ש"מ במקום דליכא בני חורין ואם נתן למקצת בניו בלשון מתנה ולמקצת בלשון ירושה אין ניזונת מן המתנה דירושה נקראים בני חורין. ובמרדכי דממתנת ש"מ ממטלטלים אינה ניזונת אפי' לאחר תקנת הגאונים וכ"כ רמ"א ובתשובת ריב"ש שם דאפי' תפסה הרבה והוא נתנו לאחרים במתנת ש"מ אפ"ה אין מוציאין מידה לכן אם רוצה שיתקיים מתנתו ישלש המעות קודם מותו כ"פ):

ומיהו אם תפסה כו' פי' מר"ה או מסימטא גמרא פרק הכותב (כתובות דף פ"ד ע"ב) (אמנם בריב"ש סי' שס"ד משמע דאפי' בבית מהני תפיסה רק שתפסה בא' מדרכי הקניות וכ"כ רמ"א ואם קדמו יורשים ותופסים שלא תשלח בהן יד יפה יעשו. ודוקא שתפסה בעצמה אבל לא ע"י אחר אפי' עשאו שליח ועיין בח"מ סי' ק"ה כ"פ):

הוא הדין נמי מזונות דתנאי כתובה ככתובה:

שאין דין קדימה במטלטלים כדלקמן בח"מ סימן ק"ד: ("והראב"ד כתב דאפי' כצ"ל ועד"ר כ"פ):

שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו כו' וה"ה כתב עליו שדבריו אינן נכונים שאם מפני שאין חיוב המזונות חל אלא לאחר מותו ואפילו בכתובה לא תהיה דין קדימה לאלמנות שהרי אינה נגבית אלא לאחר מיתה והגע בעצמך מי שלוה וקבע זמן הפרעון אחר מיתתו והתנה שאם ימות המלוה קודם לו שלא יגבה כלום (דוגמת האשה שמתה בחיי בעלה שאינה נגבית כתובתה כ"פ) וחזר ולוה וקבע זמן פרעון לאותו זמן וע"פ התנאי הנזכר מי לא היה בו דין קדימה אלא ודאי דאין לטעם ההוא עיקר ואינו דומה ללוה ולוה ואחר כך קנה דהתם הדבר המשועבד עתה לא היה שלו בשעת הלואה ולא היה יכול לשעבדו עד שעה שנקנה לפיכך חל השיעבוד בשוה עכ"ל:

והוה ליה כלוה וחזר ולוה פירוש אם לוה מראובן בניסן וחזר ולוה משמעון באייר ואחר שלוה משניהן קנה קרקע שניהן שוין באותו קרקע כמבואר בח"מ סימן ק"ד (וקי"ב):

שמא יאבדו שלא ייפו הגאונים תקנתם במטלטלים כ"כ שהרי אפילו בקרקע שניזונית ממנו מדין הגמרא אפ"ה אם מכרו אינם מוציאין מיד הלקוחות א"כ במטלטלין יכולין למכור אפילו לכתחלה כ"כ ה"ה:

התנתה עליו פי' עם הבעל ואינו ר"ל שהתנתה "שתיזון ממטלטלים "אלו אלא ר"ל שהתנתה כן בשעה שנשאה שתיזון לאחר מותו גם כן ממטלטלים וה"א דוקא לפי תקנת הגאונים שתקנו שתיזון מן המטלטלים דינא הכי אבל אם התנתה עמו בפירוש עדיף טפי וכמ"ש הרמב"ם הביאו רבינו ר"ס ק' שנהגו לכתוב בכל הכתובות גביות מטלטלים והוא תיקון גדול כו' ולא יסמוך אתקנת הגאונים ע"ש קמ"ל דאפ"ה אין בידה לעכב היורשים מליקח המטלטלין וק"ל:

ולדעת א"א הרא"ש ז"ל אינה ניזונת מהן (כיון שנמכרו פקעה שיעבודה מעליהם כ"פ) לקמן בסימן קי"ב ובח"מ סי' ק"ז ושם פירש דוקא שמכרו קודם שהחזיקו הב"ד הבנות בנכסים ע"ש וה"ה לאלמנה:

תפסה הרבה מטלטלין כו' עיין באשר"י בר"פ אלמנה ניזונית:

הוי מה שבידך פירוש הראה לנו ולב"ד מה שבידך כדי לפסוק על מזונותיך ולחשוב עמך כמה זמן תספיק בזה:

שיש לה לישבע לבסוף פירוש כשתגבה כתובה:

אפי' חוי מה שבידך כו' פירוש פשיטא שאין מוציאין מידה אלא אפי' חוי לא אמרינן לה וריב"א כתב על דבריו דדוקא אם ידוע שתפסה פחות מכדי כתובה אין מוציאין מידה ואין צריכה להראות אבל אם אין ידוע לנו כמה תפסה והיורשים טוענים שתפסה הרבה מוציאין מידה מה שתפסה יותר מכדי כתובתה בשבועה שצריכה לישבע שאין עוד בידה כלום יותר מכדי כתובה ומכ"ש שתלמידי ר"י סוברים כן שאם תפסה יותר מכדי כתובתה שמוציאין מידה מה שתפסה יותר מכתובה בשבועה ולא פליגי אלא שאם ידוע שלא תפסה יותר מכדי כתובה שתלמידי ר"י סברי שאמרינן לה חוי ור"י בר בון סבר שלא אמרינן לה חוי אבל אם תפסה הרבה לכולי עלמא מוציאין מידה המותר בשבועה לפי סברת ריב"א. ור"ש כתב אפי' תפסה יותר מכדי כתובתה אין מוציאין מידה מטעם שכתב האשר"י בדברי מהרמ"מ דלא ידעינן כמה תחיה כו' ואין צריכה לישבע שלא מצינו שבועה כיוצא בזו. וכן יראה מדברי הרמב"ם שאין מוציאין מידה וא"צ לישבע שהרי כתב שאפי' תפסה ככר זהב אין מוציאין מידה וממילא שא"צ שבועה ועיין באשר"י שמשמע בהדיא שמוציאין מידה ושבועה תולה זה בזה כך הוא הצעת דברי רבינו:

וכתב ריב"א פירוש ארבי יוסי בר בון קאי שתלה הטעם דלא אמרינן חוי לה משום שיש לה לישבע לבסוף משמע דוקא שהדבר ידוע כו' וכן הוא באשר"י:

פחות מכדי כתובתה לשון אשר"י שאז סופה לישבע על כתובתה אבל אם תפסה יותר מכדי כתובתה שאז אין סופה לישבע על כתובתה לא:

אבל אם היורשים אומרים כו' פירוש שאין ידוע לנו כמה תפסה והיורשים אומרים שתפסה יותר כו':

אם באת אחר כך לבית דין לתבוע מזונות מחדש:

ור"ש כתב אפילו תפסה יותר כו' וז"ל האשר"י בדברי הרמ"מ וטעמא הוי משום דלא ידעינן כמה תחיה וכמה תצטרך למזונות כי שמא יאבד מהן או שמא תחלה ותצטרך לרפואה שאין לה קצבה שהיא בכלל מזונות וכיון דאף אם תפסה למזונותיה הרבה יותר ממזונותיה לא מפקינן מינה א"כ למה היה לנו להשביעה השתא הרי לא מצינו שום שבועה כיוצא בזו כ"א נשבעין ולא משלמין נשבעין ונוטלין אבל בנדון זה שבועה זו למה לא ליטול ולא ליפטר מעכשיו עכ"ל:

אלא שכותבין "עליה ב"ד מה שתפסה כצ"ל: (ומחשבין עמה פי' כמה צריכין לחודש או לשנה כ"פ):

והיא ניזונת ממה שבידה עד שלא יהיה לה מזונות יותר ר"ל שלא יתחייבו לה יותר דהיינו שתתבע כתובתה או שתתארסה וכנ"ל וכן הוא משמע לשון מיימוני וש"ע ע"ש והיינו שסיים או עד שתמות ר"ל שיש בידה לזון ממנו כל ימיה ומש"ה תיזון ממנו עד שתמות אם לא שלא יתחייבו לה מזונות באחד מהאופנים הנ"ל:

וא"א הרא"ש ז"ל כתב מתוך דברי הרמב"ם יראה כו' פירוש שהרי כתב שב"ד כותבין מה שתפסה כו' דמשמע אפילו לא הודה אלא שב"ד כופין אותה שתודה מה שתפסה ואח"כ פוסקין לה כר מ"ו וע"ש באשר"י אחר שכתב דברי מהרמ"מ באריכות שהביא שם ראיה לדבריו מהרמב"ם וכמ"ש רבינו. מסיק שם הרא"ש וז"ל ומתוך דברי הרמב"ם משמע שפסק כתלמידי ר"י דאמרינן לה חוי מה שבידך וכן מסתברא עכ"ל הרי לפנינו דלא בל' פלוגתא כתב הרא"ש מ"ש רבי' וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' גם ל' זה של רבינו אינו מוכרח דל' פלוגתא הוא דכמה פעמים כתב ב"י שרבינו רגיל לכתוב כן אף במקום שאין פלוגתא אלא לפרושי אתא דל"ת הא שכתב הרמב"ם אלא שכותבין עליה מה שתפסה שר"ל דהיינו לפי טענת היורשים שטוענין שתפסה הרבה ורוצים שתשבע מה שתפסה ולהחזיר להם המותר וקמ"ל שאין עושין כן אלא כותבין עליה ב"ד טענת היתומים שאם אח"כ תתבע מזונות יותר ישביעו אותה גם על התפיסה אבל היא א"צ להראות עתה לעינינו מה שתפסה ומש"ה כתב הרא"ש שנ"ל שמשמעות הרמב"ם אינו כן אלא מכריחין אותה שתחוי מה שבידה וכותבין עליה כו' אבל מ"מ אין משביעין אותה וכמו שמסיק רבינו ועיין בדרישה:

אבל צריכה לפחות ג' אנשים כו' אפילו ליכא בהן חד דגמיר דפסולים לדינא בעלמא ה"ה:

לפיכך פי' הואיל והשומא לא נעשית אלא ע"י ב"ד שאינן מומחים אם לקחה לעצמה אינו כלום ואיירי אפי' לקחה בשומא ג' הדיוטות וע"י הכרזה וע"ל סימן ק"ג דשם כתב בהדיא שאפילו שמוה לה ג' אפ"ה אם לקחה לעצמה צריכה להחזיר ליורשים דכיון שאינן ראוין לדין אמרינן לה מאן שם לך כלומר מי החזיקך באלו הנכסים שאין אדם יכול לזכות במקח אלא מיד המקנה לו ומש"ה כתב רבינו לפיכך אם לקחה לעצמה כו' דאילו מכרה לאחרים ושמוה ג' אפי' הדיוטות אין מכרה בטל דה"ט דמאן שם לך לא שייך אלא בשלקחה לעצמה אבל כשמוכרת לאחרים היא הקנה להם דהוי כשליח של יתומים ומש"ה דקדק רבינו בסמוך ובסי' ק"ג שכתב בשם ר"ח אם מכרה שלא בב"ד אפילו הדיוטות מכרה בטל כיון דלא הוי שם שומא כלל אפילו מהדיוטות אין כאן מכר הא הוי שומא משלשה הדיוטות הואיל שמכרה אותם לאחרים מכרה קיים:

אם ירצו פירוש היורשים אבל היא אינה יכולה לבטל המכר הן אם לקחה לעצמה הן אם מכרה לאחרים אם לא שטעתה שמכרה שוה מנה ודינר במנה שאז אפילו היא עצמה מבטלת המכר ששמה לעצמה אבל אם מכרה לאחרים אינה יכולה לבטלה ועיין בב"י ולפ"ז מ"ש ואם טעתה אפילו כו' מיירי שלקחה לעצמה. ועיין מ"ש בד"מ שאם טעתה מכרה בטל אאם מכרה לאחרים קאי ולא כב"י עכ"ל ע"ש:

והאחריות הוא על היתומים פי' אם מכרה שדה היתומים לצורך מזונות אחריות הלקוחות חוזר על היתומים שהרי עליהם היה החוב:

אינה יכולה לטרוף כו' דיכלי היתומים לומר לה נהי דאחריות דעלמא לא קבילת עלך אחריות דנפשך מי לא קבילת עלך:

וכן אם מכרה פי' לאחרים:

מכר קיים ז"ל ה"ה דעת הרמב"ם כדעת י"מ שאע"פ שצריכה ב"ד הדיוטות זה לכתחלה אבל בדיעבד אפי' בלא הם כשמכרה שוה בשוה מכרה קיים ב"י (וע"ל סימן ק"ג כ"פ):

מכרה בטל ואפי' היא עצמה יכולה לבטל כיון דלא היתה כאן שומא כלל: (והמעות ישארו ביד הלוקח או ביד שליש: שמא תנשא או תתבע כו' פי' וא"כ יחזיר הלוקח מה שבידו ליורשים כ"פ): אין למכור אלא חפץ א' פירוש בבת א' אפי' אינו שוה אלא לחודש אחד כ"פ):

לריש מתיבתא כי אמרינן מוכרת לו' חדשים שלא בב"ד הדיוטות לאלתר דשכיב כו' והא דכתב רבינו והוא מהגמ' דאין מוכרין כ"א בג' הדיוטות ס"ל להגאון ר"מ דהיינו דוקא מו' חדשים ואילך אבל ו' חדשים הראשונים אומדן דעתא דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד וניחא ליה להמת שתמכור בלא ג' וכיון שמוכרת בלא ב"ד מ"ה לא הרשוה למכור כ"א לו' חדשים אבל משם ואילך אסור לה למכור בלא ב"ד הדיוטות וכיון שצריכה ב"ד הדיוטות מותרת למכור על ידם אפי' לכמה שנים ואפי' מו' חדשים ואילך אם הרשוה ויהיב רשותא למכור ולתזון מוכרת שלא בב"ד הדיוטות ואפי' לכמה שנים וע"ז מסיק דזה לא בריר אלא לעולם ר"ל אפי' אי יהיב רשותא אפ"ה אסר לה למכור בלחוד יותר מלו' חדשים והיינו דוקא כשהיתה מוכרת בלא בית דין דשלשה הדיוטות וכדמסיק דאם בית דין מוכרים ורצה לומר אפי' ב"ד של הדיוטות אין קצבה לדבר כך נ"ל הצעת דברי רבינו ופירושו ודו"ק:

לששה חדשים דוקא שלא בב"ד הדיוטות ולאלתר דשכיב כך הוא כוונת לשונו:

אפי' שלא בב"ד הדיוטות לכמה שנים:

לעולם אינה כו' פירוש אפי' יהיב רשות: