אלא בשבועה דחיישינן דלמא צררי אתפסה בשעת מיתה רש"י והא דהוצרכו ליתן טעם שמא צררי אתפסה ואע"ג דבלאה"נ אין נפרעים מנכסי יתומים אלא בשבועה נראה דה"ט משום דכתובה אינה ניתן לגבות מחיים ואם כן כשבאתה האלמנה אחרי מותו לגבות כתובתה והיורשים אינן טוענים שנתנו לה הכתובה ואף שטענו כן אינן נאמנים כל זמן שכתובתה בידה דה"ל כשאר שט"ח דאין ב"ד טוענין שמא פרע לו ואף שטוען הלוה פרעתי כל זמן שאינו אומר ישבע לי שלא פרעתיהו אין ב"ד טוענין עבורו. אלא שטוענין הב"ד ליורש שמא אביהן פרע וכאן לא שייך האי חששא כיון שהכתובה לא ניתן לגבות מחיים וה"ל כמוצא שטר חוב על היתומים ואביהן מת בתוך זמני שלא הגיע עדיין ז"פ שגובין אפילו מיתומים בלא שבועה כמ"ש בח"מ סי' ע"ח וק"ח ומש"ה הוצרכו לחשוש שמא אביהן מרוב אהבתו לאשתו סמוך למיתתו אתפסה צררי ובגרושה דלא שייך ה"ט ואפ"ה כתב רבינו בסמוך ז"ל ואפי' מיורשיו אם מת אחריה דדייקינן הא אם מת לפניה לא משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו התם ה"ט אף שמת בחייה מ"מ היה חי זמן מה אחר הגירושין ואיכא לספוקי שמא באותו זמן שהיה חי שילם לה הכתובה וק"ל ועיין מ"ש עוד ר"ס ק"ג:

שאין יכול לגבותו אלא בשבועה וכ"כ בח"ה סימן ק"ח והטעם שהיא נתחייבה שבועה בודאי מיד שמת הבעל ואינה יכולה לגבות בשום צד בלא שבועה אף אם היורשין אין טוענים כלום הב"ד טוענים בשבילם שמא התפיסה צררי דשמא אם היה הבעל חי היה טוען כך וא"כ ב"ד שהוא אביהן של יתומים טוענים בשבילם כל מה שהבעל יכול לטעון כשהוא חי ויורשיה אינן יכולין לישבע שלא התפיסה שאינם יכולין לידע בודאי שלא התפיסה ולכן אינן נוטלין כלום והיינו דאמרינן מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה שיורשי המלוה אין נוטלים כלום. אבל נתגרשה ומתה כו' לא שייך לומר שלא היתה יכולה לגבות אלא בשבועה דאם הבעל לא היה טוען כלום היתה נוטלת שלא בשבועה דאם הוא אין טוען כך גם הב"ד אינן טוענין בשבילו ולכן אף אם מתה אין עליה חיוב שבועה אלא ממון גמור יש לה עליו לכן יכולה להוריש לבניה ונשבעין שבועה שלא פקדתנו אמנו ונוטלין אפי' מיורשיו אם מת אחריה והיינו מת מלוה בחיי לוה שהיורשים נשבעין שלא פקדנו אבא ונוטלין מיורשי הלוה ודוקא אם מת אחריה אבל אם מת הוא קודם שמתה היא היינו מת לוה בחיי מלוה ואין יורשיה נוטלין כלום כמו באלמנה ועיין בח"מ סי' ק"ח ועד"ר: (אבל כל נכסיה בין נכסי מלוג כו' ארישא קאי שכתב שאין האלמנה גובה בלא שבועה וכן גרושה היורשים צריכין לישבע וקאמר דהיינו דוקא כתובתה מנה ומאתים ותוס' אבל נ"מ ונצ"ב א"צ לישבע כ"פ):

ומה שבועה נשבעת כו' נוסח השבועה כתב הרשב"א והביאו ב"י בר"ס זה ע"ש ועיין בתשובה ר"ס ע"ט דהשיב על נוסח השבעת כתובה דלא מצאו בשום מחבר:

והרמב"ם כתב שצריכה לישבע ג"כ שלא מחלה כו' ואפי' אם שטר כתובה בידה צריכה לישבע כך הוא לפי דברי ב"י מדכתב רבינו ונראה שאם כתובה בידה כו' משמע שס"ל לב"י שהרמב"ם מיירי בשטר כתובה בידה וק' לעיל בסי' צ"ג כתב רבינו בשם הרמב"ם וז"ל ואף כשיש בידה כתובה כתב הרמב"ם שצריכה שבועה שלא תפסה משל בעלה ומשמע שא"צ לישבע אלא שלא תפסה משל בעלה אבל א"צ לישבע שלא מחלה או מכרה כתובתה כמו כאן וי"ל דלעיל איירי לעניין מזונות ולא מחמרינן עליה כולי האי להשביעה שלא מכרה או מחלה כתובתה הואיל שלבסוף תשבע ע"ז כשתבא לגבות כתובה אבל הכא אם לא תשבע בשעת גביית כתובה ע"ז לא משביעין אותה עוד לעולם וק"ל:

ונראה שאם כתובתה בידה אינה כו' י"ל שרבינו לפרושי דברי הרמב"ם קאתי או י"ל שהוא לשון פלוגתא וכתב ב"י אינו מוכרח שכבר אפשר שכתבה לו שטר מכר או מחילה ולפיכך לא חשש ליקח מידה שטר הכתובה:

שאם מכרה או נתנה עיקר דינו במרדכי פרק הכותב ובספרי הארכתי בפרק הנזכר מ"ו עכ"ל. ועיין בב"י שכתב שאין ראיה מתשובת הרא"ש לחלק בין מקרקעי למטלטלי וגם מקשה ומפרק דברי תשובת הרא"ש שם כלל ב' סי' ו' וסי' ח' דנראין כסתרי אהדדי:

ואם מחלה לבעלי חובות אין מחילתה כלום לע"ד נראה דהיינו אם היא תרצה לחזור ממתנותיה אז יכולה לחזור דכיון דמחוסר גוביינא ולא בא לידה אין בידה שום כח משא"כ שאר מטלטלין שהן בידה ורשותה ומה"ט אפשר דאפילו אם לא תרצה לחזור היתומים יכולין למחות בידה מכירתה אפילו אם תרצה לקבלם בכתובתה וק"ל:

שאף גרושה משביעין אותה ונראה אף שמשביעין אותה מ"מ אם מתה בלא שבועה יורשיה נוטלים ונשבעין שבועת יורשים שלא פקדתנו ולא אמרינן א"א מוריש שבועה בעבור יתומים כדלקמן בח"מ סי' ק"ח מ"ו:

והוא אומר קבלת כתובתיך כו' ז"ל רש"י פרק הכותב (כתובות דף פ"ז ע"ב) וא"ת בלא פוגם נמי הא קי"ל בשבועות דאי א"ל אשתבע לי דלא פרעתיך משביעין ליה והא נמי דקא טעין לה פרעתיך ומה צריך בפגימה וכן בעד אחד מעידה שפרועה היא הא פרכינן לה בשבועות ומשנינן ליה הכי השתא התם כי פוגם וא"ל האי פרעתיך משביעין ליה ואפילו אי לא טעין ליה זה השבע לי אבל כי לא פוגם אפי' אמר לה פרעתיך אי לא אמר בהדיא השבע לי אמרינן ליה זיל שלים דהא נקט שטרא אבל אי אתיא לגבות מנכסים משועבדים או מנכסי יתומים או שלא בפניו אנן טענינן להו ואמרינן דלמא אי הות גובה מן המלוה הוה טעין לך אשתבע לי דלא פרעתיך ובעית אשתבועי השתא נמי טענינן להו דפתח פיך לאלם הוא עכ"ל ע"ש ולפני זה בפירוש המשנה ותמצא כל זה וכמ"ש לקמן בח"מ סי' (ע"א) פ"ב ופ"ז:

אפי' יש לה עדים כמה קבלה נראה דה"ק עדיו שייחד לה תחלה להעיד שפרע לה אותן עדים הן בכאן ומעידים שלא פרע בפניהן אלא כך וכך דאל"כ קשה הא היא לא ייחדה עדים ומאי רבותא בעדים דידה שמא פרעה אחר כך טפי או שמא כיונה לרמאות אבל בעדיו איכא רבותא כדמסיק אם איתא דפרע לה טפי כו' ודו"ק:

הוה פרע לה בעדים כמו שעשתה בראשונה:

או מנכסים משועבדים כו' או שלא בפניו כו' צריך ליתן טעם למה שינה רבינו סדר המשנה דקתני בה שלא בפניו קודם ואפשר שמפני שמאריך אח"כ קצת בדין שלא בפניו משום הכי הקדים לפרש נפרעת מנכסים משועבדים לפניו:

וכן כתב רב אלפס כדין שכתב בבעל חוב ע"ל בח"מ סימן ק"ו שכתב שם כל זה:

ומוספת אותו על כתיבתה עיין מה שכתבתי בח"מ סימן ק"ו בשם הרא"ש:

וכל הנך שבועות הן דרבנן פירוש דרבנן תקנו אותו דמדאורייתא לא היתה צריכה שבועה אפי' עד אחד מעידה שהיא פרוע כמו שנתבאר בסמוך:

ואפי' הכי צריכין נק"ח כדין שבועת המשנה:

ולא נ"מ פירוש שהן מדרבנן ועיין בח"מ סימן פ"ז מפרש עוד חילוקים בין דאורייתא לרבנן חשוד ונקיטת חפץ וכאן אין נ"מ דגם כאן מסיק דאי שניהן חשודין אין צריך לפרוע ואי היא לבדה חשודה שכנגדו נשבע ונוטל דהיינו כעין דאורייתא וגם בנק"ח צריך לישבע כעין דאורייתא:

לא מפקינן מינה וכתב הר"ן דוקא בדתפסה מעות אבל מטלטלין כיון דגופייהו לא מקני לה (שהרי יכולין לסלקו במעות מפקינן מינה והוי כאילו לא תפסה כ"פ) מפקינן מינה ולא גביא אלא בשבועה:

אם שכנגדה אינו חשוד ישבע ויפטר היינו שבועת היסת שבח"מ סימן פ"ב וצ"ב לא הוזכר שבועה לדברי הסוברים שצריך הנתבע לישבע אלא שבועת היסת וע"ש ועיין בדרישה:

יכול להביאה לידי שבועה דאורייתא אבל בלא"ה אינה מחוייבת שבועה דאורייתא אע"פ שע"א מעידה שהיא פרועה דשתי תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת ועוד אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות רק מדרבנן היא נשבעת להפיס דעת בעלה כך אמר רבא בפרק הכותב (כתובות דף פ"ח:)

בפני העד הראשון וז"ל רש"י וה"ה לב' עדים מן השוק אבל עצה הוא שיכיר עד הראשון שב"פ פרע ויכול להעיד בפרעון הכתובה עם חבירו ועל פרעון ראשון:

וצריך שיאמר לעד הראשון שמכוין לכך לשון הגמרא דמודע להו פי' רש"י דמודע להו לסהדי קמא ובתרא לפני פרעון השני דעו שכבר פרעתי לה כתובה בפני אחד מכם והיא כופרת ואני רוצה לפורעה שנית לשם כתובה שיהיו לי שני עדים בדבר ואתבע את הראשונה ויש לי עליהן ע"א ותתחייב ש"ד וכיון דשמעינהו ולא מסייעא לה האי עד קמא תו לא מצי' למימר שתי כתובות הוו דמלתא דלא שכיחא היא עכ"ל ורבינו דנקט לעד הראשון אפשר שס"ל שמאי דאמר הגמרא דמודע "להו ל"ד אלא בפני העד הראשון סגי אלא אורחא דמילתא נקט דמסתמא שניהם הם כהדדי כשנותן לה הכתובה בפעם שנית:

אינה יכולה לומר שתי כתובות היו פי' בלא ש"ד אבל בש"ד ליכא מאן דפליג נ"ל מ"ו פירוש בש"ד נאמנת במיגו דאילו היתה רוצה לכפור ולומר שלא נפרעת תחלה כלום והיתה נשבעת נגד העד המעיד על פרעון הראשון אלא שצ"ע דזהו מגו דהעזה ואפשר דבלא מגו נמי נאמנת בשבועתה מכח כ"ש דאם כשהעד מכחישתה נאמנת בשבועתה נגדו כ"ש כשאינו מכחישתה וק"ל: (הפוחתת כתובתה ולא דמי לפוגמת דשם הוא מודה שהשטר הוחלש ממה שהיה מתחלה ודומה קצת למודה מקצת אבל הכא דכח השטר בחזקה ראשונה וכדין נכתב אלא אמנה בידה נאמנת בלא שבועה דמשיב אבידה היא ועיין בח"מ סימן פ"ד כ"פ):

אבל אם אינה אומרת אמנה היתה כו' ר"ל שאומרת שהשטר כתובה מזויף הוא שלא נתחייב לי בקניין אלא ה' מאות והעדים כתבי מעצמן אלף:

והכתובה נאבדה או במקום שאין כותבין כתובה ק"ק כשהכתובה נאבדה והוא במקום שכותבין כתובה הא הוא נאמן במיגו דפרעתיך דהא כתב רבינו בסימן ק' דבמקום שכותבין כתובה אינה נאמנת לגבות אא"כ שטר כתובתה בידה וגם קשה למה כתב הרא"ש דאינו יכול לומר פרעתי ומש"ה אינו נשבע אלא היסת וכמ"ש בסמוך וי"ל דמיירי כשיש עדים שהיה לה בידה כתובה ונאבדה עתה מידה:

אפי' אחד מהן קטן מ"ט כיון דרוב נשים בתולות נישאות גילוי מילתא בעלמא היא בפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ח ע"א):

אלא מנה דהמוציא מחבירו עליו הראיה:

צריך לישבע ש"ד פי' שחשבו כמודה מקצת:

שאינו נשבע אלא היסת דאין נשבעין על טענת כפירת קרקעות ואפי' לאחר שתקנו הגאונים שתגבה כתובתה ממטלטלים מ"מ כיון שחייב לה כתובה בתנאי ב"ד ואין יכול לומר פרעתי אלא בעדים וקי"ל דאין מודה מקצת חייב אלא בדבר שיכול לכפור הכל הלכך האי מנה דמודה בה הוי הילך ואידך מנה הוי כופר בכל ופטור משבועה דאורייתא והכי איתא בירושלמי דפירקין עכ"ל הרא"ש וכ"כ ה"ה אלא שחילק במקום שכותבין כתובה יכול לכפור הכל כשנאבדה:

נשבעת לשנייה פירוש רש"י אם השנייה טוענת הואיל ואת באת ליטול תחלה השבע לי שלא גבית משל בעלי כלום דלמא לא משתייר לי כשיעור כתובתי ואף שלישית תאמר כן לשנייה ורביעית לשלישית. והא דכתב רש"י דלמא לא תשתייר לי נראה דאע"ג דמונח לפניה כשיעור כתובתה ויותר שהרי גם הרביעית גובה ונשבעת ליתומים ולאו או או קאמר דהא כתבתי בסמוך (בדרישה) בשם התוס' דתירצו דלכך נקט ד' נשים לאשמועינן דשבועה לאחד שבועה למאה שהרי מכח שנשבע ראשונה לשנייה אין צריך לחזור לשבועה לשלישית ולרביעית ש"מ דאף במקום שתגבה גם כן השלישית מכל מקום ה"א שלא סגי בשבועתה שנשבעה לשנייה אלא שתשבע גם לשלישית וה"ט משום דאפשר לומר דלמא יבא בעל חוב מוקדם ותגבה ממני או שדה שלי שמא היא גזולה וש"מ מזה דמשבעינן בכהאי גוונא מספק. ולולי פירוש רש"י ה"א דמשביעין לה מפני שהראשונה תגבה המיטב שבגבייה וישאר הגרוע להנשארים וק"ל:

והרביעית נשבעת ליתומים כבן ננס שסבירא ליה התם דהא דאמרינן אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה מיירי אפילו בגדולים ועד"ר:

במקום שכותבין שעות הראשונה תקדום נראה דאם יש כאן עידי מסירה לאיזה מסר תחלה אפי' ביום אחד אותה שנמסר לידה תחלה תקדום בגבייה וכמו שהוכחתי בח"מ סימן ר"מ ע"ש אלא משום שסתם כתובה שנגבה לאחר זמן לא יהבי עדים דעתייהו למדכר זמן המסירה אי שחרית אי ערבית או באיזה שעה ביומו היה לא נקטינן מה שאין כן בשטר חוב דניתן לגבות בזמן קרוב: (ואם כתובתה של האחת מנה פירוש ושלשתן יוצאות ביום אחד דאי בג' יומי הקודמת בשטר קודמת בגיבוי כ"כ):

לר"ח בין הניח כו' כעין זה בח"מ סימן ק"ד ומ"ש לר"ח בין הניח רב או מעט שם בח"מ לא כתב האי בין הניח רב ולכאורה קשה למה כתבו ודוחק לומר שהניח רב מעות ומטלטלין וקאמר דאפי' אם הניח יותר מכדי כתובת כולן אפי' הכי חולקים כדי שיגיע לכל אחד מהמיטב חלק אחד לפי מעותיה דז"א במשמעות הלשון אלא רצה לומר בין הניח רב או מעט לאפוקי מדרבי נתן דאמר דוקא אם הניח ג' מאות אז חולקין לפי ערך (אפשר דה"ט משום דכשהוא ג' מאות אזי יש לכל אחד בה כדי שיעבודה מה שאין כן כשאין ג' מאות אזי אין לבעל ג' מאות בו כדי חובו) אבל אם הניח מנה או מאתים אין חולקין לפי ערך קמ"ל דלא ועיין בב"י שהביאו:

אין להשביעה בב"ד משום שעונשה מרובה דכי משביעין בבית דין שבועת הדיינים כעין של תורה הוא ונקט ס"ת בידה או תפילין ומשבע לה בשם או בכינוי וחוץ לבית דין שבועה דרבנן בקללת ארור ולא נקט מידי ואין עונשה כל כך רש"י ועיין בח"מ סימן פ"ז:

יאסר עלי דבר זה אם נהניתי כו' נראה דדבר זה דקתני ל"ד אלא ר"ל מין זה דאל"כ קשה הא כתב בסמוך דדבר שאינו עומדת באיסורו כל ימיה כגון שאומרים לה משביעין אנו עליך שלא תאכל דבר זה כו' לא מהני ודוחק לחלק בין לשון נדר לשבועה בענין זה אלא נלע"ד דלהכי נקט רבינו לשון דבר זה לאשמעינן דמדירין אותה דוקא בדבר פרטי לאפוקי שידירוה שתאסר בכל פירות שבעולם שהוא דבר שא"א לעמוד בו שבזה אין האיסור חל עליה וכמ"ש התוס' והרא"ש בפ' השולח גם הב"י הביאו מתשובת הרשב"א ע"ש:

דבר זה פי' המונח לפניה שאינה חוששת באיסור זה ותעבור לאכול אותו כיון שאח"כ (לא תעמוד עוד באיסורו) תאכל אותו מין בהיתר משא"כ שתעמוד במין זה כל ימיה באיסור (דחשיב יותר לעונש לעבור עליו והוי לה עינוי משא"כ כשיכופו אותה לאכול מיד עיין באשיר"י פרק השולח כ"פ) והא דנקט ברישא לשון נדר ובסיפא לשון שבועה נראה דלכל אחד רבותא הוא דבאוסר עליה כל המין אפילו בלשון נדר מהני ובאינו אוסר אלא זה אפילו שבועה לא מהני: (ולא מהני נדרה כו' אבל שבועה מהני אחר שנשאת כ"פ): (שהבעל יפר לה כו' אבל כי לא נשאת נדרה אע"פ שנשאת אח"כ מ"מ אין הבעל מיפר בקודמין כ"פ):

על דעת רבים משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת אשיר"י בגיטין דף ק"ד ע"ד וז"ל שם עוד ואין לה כח לעקור דעת בעלה ולתלותו בדעת אחרים ולא עדיף מכשאומרת איני רוצה שיפר לי הבעל ואפשר אפי' יבטל הבעל דעתו ויתן לה רשות לידור ע"ד רבים אינו מועיל כו' ע"ש ונראה דחד טעמא הוא כיון דאין לה כח לעקור דעת בעלה מ"ה אף כשבעלה נתן לה רשות מ"מ אין כח בנדרה והבעל אף שהוא נתן לה רשות לידור מ"מ הוא לא נדר מש"ה יש בו כח לעקור:

וגרושה שבאה לישבע וכו' ומפרש טעמא בגמרא דדוקא באלמנה נמנעו מלהשביעה משום דבההיא הנאה דטרחא קמי יתמי אתיא לאורויי היתירא בדבר מועט וסבורה שהן פרעון לה שבשכר טרחה נוטלתו אבל בגרושה דליכא למימר הכי משביעין אותה:

כגון שבעלה אומר פרעתי נראה דל"ד אומר פרעתי אלא צריך נמי לומר השבע לי שלא פרעתיך וכמ"ש לעיל דהכי איתא במסכת שבועות וכתב רש"י בפרק הכותב אלא רבינו תרתי מיני שבועות נקט דמצינו בגרושה דהיינו שבעלה טוען עליה פרעתיך והשבע לי או שפוגמת לפנינו ואז הב"ד טוענין השבע לי אף שהוא לא טען השבע לי אבל מ"מ צריך הוא ג"כ לטעון ברור לי שפרעתיך וכמ"ש לעיל בס"ס גם בח"מ סימן פ"ז גם בגמרא אמרינן דטעם דטוענין לו השבע משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק ש"מ דהוא טוען ברי ודו"ק:

שהאידנא נהגו להשביע כו' ונותן טעם משום דבאותו ענין שאנו רגילין להשביעה שגוזרין עליה בחרם ובשבועת התורה שתתודה כל מה שקבלה בכתובה (ר"ל שתתודה בשעת הגבייה שעכשיו אינה עושת כלום ואינה עוברת על שבועתה אף אם תעבור עליה בשעת הגבייה) (ר"ל דשבועה שלהם היו משביעין עליה לשעבר והוי שבועת שוא אבל עכשיו משביעין אותה תחלה שתאמר אח"כ כ"פ) אין העונש מרובה כ"כ כמו היכא דבשעה ששבועה יוצאה מפיה לשקר דהוי כעין שבועת שוא מדכתיב בה לא ינקה עכ"ל (אשר"י פרק השולח דף ק"ה ע"ב כ"פ):