פרט ד' דברים כו'. פי' דלפי פשוטו משמע דר"י ב"ת חדא קאמר ועצה טובה מייעץ לאדם לפי שפעמים כשאדם עושה מצוה באים המלעיגים ומלעיגים ומתלוצצים בו. לכך מייעץ לו שמיד בתחילת פגישתו בהם יעצים עיניו במהירה ובקלות כנשר ואל יראה בלעגתם ומפני שא"א שיעמוד בעצימת עינים כל היום אמר מיד אח"כ רץ מהר מהם כצבי. וכדרך שאמר דוד אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ומפני שזה כבר ראה בתחלת פגישתם בו הלעיגו עליו קודם שהעצים עיניו ומכח זה אף שירוץ מהם יצרו מתגרה בו לסור למשמעתם אמר זה יהיה גבור כארי להתגבר על יצרו ואל ימנע מלעשות המצוה. לכן השמיענו רבינו דר"י ב"ת לאו חדא מילתא קאמר אלא ד' אזהרות וכמ"ש ואזיל דודאי ד' דברים קאמר דאם כפי' ראשון הרי עיקר הגבורה הוא שלא ישגיח בהלעגת הליצים ולא שייך לומר על זה גבור לעשות רצון אביך כו' אלא הול"ל סתם וגבור כארי. וממילא היה נשמע שיתגבר על יצרו ואל ישגיח בלעגתם ויעשה רצון הבורא וזהו שסיים רבינו וכתב בעבודת הבורא יתברך ר"ל ד' דברים אמר ר' יהודה שכל אחד ואחד הוא ענין בפני עצמו בעבודת ה'. ואפשר נמי דמ"ש רבינו בעבודת הבורא כו' ענין בפני עצמו בעבודת ה' הוא וקמ"ל דל"ת שהני ד' דברים שאמר ר"י הוא בעזיבת החטא לא בקיים המצוה. דעזיבת החטא מקרי ג"כ עשיית רצון אביך וכו' לכן אמר בעבודת הבורא ר"ל שלשון לעשות משמע ודאי עשיית המצוה לא שב ואל תעשה. והתחיל בעז כנמר לפי שלפי' ראשון שכתבתי אתי ודאי שפיר שהתחיל בעז כנמר שהרי ר"י לא הזהיר אלא אזהרה זו בלבד שיהיה עז כנמר נגד המלעיגים. ואינך ג' דקאמר עצה הם וכמ"ש. אבל לפי' רבינו דד' דברים הן הייתי אומר דאין טעם בקדימת עז כנמר קמ"ל רבינו שגם לפירושו יש טעם טוב שהקדים עז כנמר:

לפי שהוא כלל גדול. פי' לפי שעז כנמר הוא אזהרה כללית בעבודת ה' שייכא על כלל האדם שיזהר ואל ישגיח במלעיגים. ואינך ג' אזהרות פרטיים לאברים מיוחדים שבאדם הם ולכך הקדים עז כנמר:

ואל תמנע מלעשות כו'. פו' עיקר האזהרה היא על עשיית המצוה לא על מניעת החטא:

וכן אמר רבי יוחנן בן זכאי משום דק"ל היאך אפשר שיתבייש מבני אדם ולא יתבייש מהש"י המצווה על עשיית המצוה שהוצרך ר"י ב"ת להזהיר על זה לכן אמר אל תתמה שהרי ריב"ז אמר לתלמידיו כו' כדאיתא בפרק תפילת השחר. וכיון שמצינו שפעמים ירא יותר לעשות העבירה ממורא בשר ודם מאשר ירא מה' ית' משם יש ללמוד ג"כ לענין עשיית המצוה שלפעמים אדם מניח מלעשות המצוה מפני המלעיגים:

וכן הוא אומר לענין בושה. ז"ל מורי ב' עניינים הם הלעגה והבושה. הלעגה הוא שמלעיגין עליו אף שהוא אינו מתבייש. והבושה הוא מה שאדם מתבייש לעשות מצוה בפני אנשים חשובים אף שאינם מלעיגים עליו ודו"ק עכ"ל. ולפי זה נ"ל לפרש דמ"ש רבינו וכן הוא לענין הבושה מילתא באפי נפשיה הוא. וה"ק וכן הזהיר רבי יהודה בן תימא גם בענין הבושה כמו שהזהיר לענין ההלעגה והכל נשמע מלשון עז כנמר ור"ל שיהיה עז ואל ימנע מלעשות המצוה הן מחמת הלעגה הן מחמת הבושת וזהו שסיים רבינו וכתב ועל כן הזהיר שתעיז כנגד המלעיגים ולא תבוש וק"ל. ומפני שאין ראיה מדברי ר' יוחנן אלא לענין שמונע עשיית המצוה מפני הלעגת בשר ודם. דומיא דאמר ר' יוחנן שירא יותר מבשר ודם מה' ב"ה. אבל לענין הבושת שהוא דבר טבעיי באדם אין ראייה מר"י לכן מביא ראייה מדוד שאמר ואדרבה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש ומטעם זה לא הביא ג"כ לענין הלעגה ראייה מדוד וק"ל. ולפי שק"ל דאין ראייה מזה דע"כ אין פי' הפסוק כפשוטו. דדוד מלך ישראל היה וממי היה לו להתבייש אלא ודאי ה"פ ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא בושתי מלדבר נגד גדולים לחוש שמא לא אכוון האמת וקושט הדברים. וא"כ אין ראייה על עשיית המצות. לכך כתב דניחא לן לפרש כפשוטו ומלכים ממש קאמר. וקאמר שאף שהיה נרדף מפני שאול. ולא היה לו די שהיה נרדף משאול אלא שאחר כן היה ג"כ נע ונד ובורח בין העו"ג אפ"ה היה מחזיק בתורתו ר"ל היה מחזיק במצות תורת ה' ולפי שקשה לרבינו היכן נזכר בפסוק שקיים דוד מצות הלא לא נזכר אלא ואדברה על זה סיים וכתב ולומד ר"ל שהרי למד והלמוד הוא עשיית המצוה. וזה עשה דוד ולא בוש אף כי היו מלעיגים עליו ע"כ דיבר רבינו בפי' אזהרה ראשונה שאמר ר"י:

ואמר קל כנשר כנגד ראות העין. היא אזהרה שנייה שאמר ר"י והוא לומר שתעצים עיניך מראות ברע ר"ל שתפריש עצמך מן המקומות שתבא בהם לידי ראיית רעה. והוא זריזות ומעשה יתירה ולא מניעת חטא לבד א"נ כפשוטו וגם זה מחשב מעשה לעבודת הבורא שבזה המעשה שמעצים עיניו עובד השי"ת וק"ל. ומפני שהוקשה לרבינו למה הזהיר ר"י על העצימת העינים אדרבה יותר טוב שיראה האדם בכל ואפ"ה יתגבר על יצרו ולא ילך אחר ראיית עיניו שהוא ודאי מעשה גדול לזה אמר כי היא תחלת העבירה. ר"ל אם יראה ברעה שוב אי אפשר לכבוש יצרו כי העינים הם תחלת ועיקר הגרם בכל עבירה. כי מן ראייה בא החמדה ללב. ומן הלב הרגלים מריצים לעשות המעשה. לכן שפיר הזהיר ר"י שלא יראה ברע כלל. ולפי שהוקשה לרבינו אם פי' של קל כנשר הוא שלא יראה ברע. א"כ למה הוצרך ר"י להזהיר על להיות גבור כארי הלא אזהרת הלב על החמדה אינה כ"א אחר שראה בעיניו בשלמא מה שאמר ורץ כצבי א"ש דבא לומר דאע"פ שמנעת עיניך מראות ברע מ"מ צריך שתהא רץ למצוה לעשות בזריזות ולא בעצלתיים וכמ"ש אח"כ רבינו אבל גבור כארי שמשמעותו שהיא אזהרה שלא יחמוד ל"ל. לזה אמר:

ואמר גבור כארי כנגד הלב כו' שתחוק לבך כו'. פי' שהיא אזהרה שלישית שלא די שלא תאמין ותשגיח בהלעגת הליצים גם תעצים עיניך מראות ברע עדיין צריך אתה להחזיק לבך לעבודת ה' ולעשות המצוה בכל לבבך שחילוק גדול יש בין עושי מצוה בכוונה גדולה לעושי מצוה דרך אנשים מלומדה:

שרגליך לטוב ירוצו. פי' זו אזהרה רביעית שירוץ לעשות מצוה כמ"ש לקמן בסימן י' וא"כ עולין דברי ריב"ת יפה דבר על אופניו דהוצרך להקדים רץ כצבי לגבור כארי דהא מתחלה צריך לזרז נפשו לרוץ לדבר מצוה ואחר כך יתגבר כארי לעשות המצוה בכללה במקום שרץ שם. ומה שהפך רבינו לפרש גבור כארי קודם רץ כצבי כבר כתבתי מפני שגבור כארי הוקשה לו:

וכן דוד המלך עליו השלום היה מתפלל על שלשתן. בזה בא ליתן טעם של"ת מנ"ל לפרש דברי ר"י שמזהיר על העינים ועל הרגלים ועל הלב. דלמא כוונה אחרת לדברי ר"י. או למה הזהיר ר"י יותר אלו אזהרות מעל דברים אחרים. לזה אמר וכן מצינו שדוד המלך ע"ה התפלל על אלו הג'. אלא ששינה הסדר פי' סידרו של ריב"ת שינה. שר"י התחיל בעינים וסיים בלב ודוד התחיל ברגלים וסיים בעינים והטעם לפי שדוד שהיה מתפלל על אלו הג' ראה להתפלל דרך פחותים ולא מלאו לבו לבקש בתחלה הגדולה שבבקשות דהיינו שלא יראה כלל ברע. אלא התחיל לבקש הפחות דהיינו שידריך רגליו בדרך טוב. ואחר כך ביקש אם הדרכת רגלי בדרך טוב. ג"כ הצל לבי מהחמדה שלא יחמוד על הרע שראו עיניו כבר ואח"כ ביקש שלא יראו עיניו כלל ברע. ובזה מיושב מה שהאריך רבינו בנתינת טעם לשונות לשון הקרא שאמר כאן הט לבי וכאן העבר עיני דאין כוונת רבינו כאן לפרש הפסוק אלא שהוא נתינת טעם אל השינוי ששינה דוד. ועוד יש ליתן טעם אל השינוי ששינה דוד. לפי שידוע שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. וכל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. לכן ביקש דוד המלך ע"ה את ה' שיעזרהו מאויבו שבצלעו וע"ד שאמרו על מ"ש רק רע כל היום וה' לא יעזבנו בידו לולי הקב"ה עוזרו וכו'. ולכן התפלל על הרגלים קודם ואמר רבש"ע עזרני מיצרי שלא אלך ברגלי לקיים ולעשות את הרעה אשר ראיתי וחמדתי כבר. כי ע"ז יתפלל כל חסיד תחלת בקשתו שלא ינוצח מיצרו לעשות העבירה שנתגרה עליה ואחר כך ביקש אם תעזרני שלא אעשה המעשה הרע עזרני ג"כ שתסיר החמדה שהיא תקועה כבר בלבי ואחר כך התפלל על העתיד שאחר שיהיה נקי ממה שחמד וראה כבר. ביקש שיצילנו בעתיד מראות ברע. אבל ר"י בן תימא שבא להזהיר לכן התחיל מן הקודם אל המאוחר ואמר שאל יראה ברע. ולא די שאל יראה ברע אלא ירוץ ברגליו לטוב ולא די שירוץ לטוב אלא יחזיק לבו מאוד לעבודת ה' כנ"ל המשך הדברים בלשון רבינו ובדרישה כתבתי בקיצור דעת ב"י בדברי רבינו ומה שהוקשה לפירושו ניחא טפי לפירושי:

שתהא אתה מעורר השחר פי' כיון שזמן התפילה וקריאת שמע היא משעת עמוד השחר ונץ החמה א"כ ע"כ מוכרח אתה שתעמוד קודם עלות השחר וזהו שהזכיר ג"כ דוד בפסוק אעירה שחר. אע"פ שהוא בחצות לילה היה קם. אלא כמ"ש שלפי שקודם עלות השחר הוא צריך שיעמוד ויכין עצמו לעבודת בוראו ואז יצרו מתגבר עליו לישן יותר מבכל הלילה כדי לבטלו מעבודת יוצרו:

עורה כבודי עורה הנבל וכנור וכו' נראה דה"ק עורה נשמתי וכבודי מן השינה וההתעוררות תהיה ע"י הכנור לזה אמר עורה הנבל וכנור. וכוונת התעוררות היא כדי שאעירה השחר וק"ל:

וטוב למי שמקדים כו' ולסוף הלילה. בריש ברכות אהא דאמרינן ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר הקב"ה יושב ושואג ואומר אוי שהחרבתי כו'. ומסקינן שם דשיעורים אלו הם בסוף המשמורות וכתב הרא"ש וראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג בריותו שעה ולשפוך תחנונים על חורבן בית המקדש. כמו שנאמר קומי רני בלילה לראש אשמורות ע"כ. ר"ל אותו פסוק ג"כ נאמר באיכה על חורבן הבית לכן אמר שהתפילה שמתפלל על חורבן הבית קרובה להתקבל. ולשון קומי משמע אחר שכבר שכב וישן יקום ויתפלל ומ"ש לראש אשמורות ל"ד כי ראש וסוף ענין אחד הוא שניהן ראש וקצה נקראו וק"ל:

וטוב לומר פ' העקידה כו' כדי לזכור זכות לפני השי"ת וגם להכניע יצרו לעבודת השי"ת כמו שמסר יצחק נפשו:

ופ' המן ז"ל מורי בירושלמי דברכות איתא כל האומר פ' המן בכל יום מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו כו' ומפרש עד עשירית האיפה עכ"ל וכתב ב"י כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה:

ועשרת הדברות שע"י כן יזכור מעמד הר סיני בכל יום ותחזק אמונתו בזה ועיין בדרישה:

ופ' הקרבנות בפרק בתרא דתענית אמר אברהם לפני הקב"ה שמא יחטאו ישראל לפניך ותעשה להם כאנשי דור המבול א"ל לאו א"ל במה אדע כי אירשנה א"ל קחה לי עגלה משולשת א"ל רבש"ע תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהן א"ל כבר תקנתי להם סדר הקרבנות שכל זמן שקורין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין קרבן ואני מוחל להם כל עונותיהם ודרשו נמי במנחות מדכתיב זאת תורת החטאת זאת תורת האשם כל העוסק בהן כאילו הקריבן ב"י וכתב רש"י מדכתיב וזאת דהל"ל ותורת האשם ותורת החטאת מאי וזאת אלא ה"פ הקריאה הזאת היא ג"כ תורת חטאת ותורת האשם שהם במקום הקרבת קרבן. וכעין זה לקמן סימן נ':

וכן יאמר בפרשת המנחה כו' והאשם ר"ל אשם תלוי הבא בנדבה וכן הוא בי"ד סי' ה' וז"ל ב"י אף על פי שגם אשם אינו בא בנדבה מכל מקים כיון דתנן בפ"ו דכריתות ר"א אומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום כבא בנדבה דמי. ואף על פי שרבנן פליגי עליה דר"א כיון דבבא בן בוטא היה עביד בה עובדא כמוזכר שם ש"ד ואשם ודאי אפשר דבכלל חטאת הוא וכיון שכבר כתב רבינו ועל חטאת לא יאמר כן ה"ה לאשם. (כ"כ מורי) ומהרי"א תירץ (כלומר שאפילו אליבא דרבנן דר"א הנ"ל כתב רבינו שפיר שאחר אשם יאמר.) שהאשם הוא כמו בא בנדבה לפי שאמרו בנדרים החסידים נודרין עצמן לנזיר כדי להביא קרבן א"כ נראה שיש לו לבא כמו נדבה עכ"ל וכן תירץ מהר"י בן חביב ואעפ"י שפ' האשם הכתובה אצל פ' חטאת ועולה ושלמים לאו אשם נזיר הוא משמע להו ז"ל דשם אשם חד הוא ואפשר דמה"ט בכל אשם יכול לאומרו וראשון עיקר עכ"ל ב"י:

ואחר פרשת החטאת לא יאמר כן ז"ל ב"י ומ"מ כתב רבינו שקורא פ' חטאת משום דקריאת פ' חטאת מכפרת קצת אם חטא חטא שחייבים עליה חטאת אפילו אם אינו יודע שחטא יקרא מספק ואם חטא תכפר לו ואם לא חטא יהיה לו מיהא שכר כקורא בתורה עכ"ל. וז"ל מורי ואחר פ' חטאת לא יאמר כן פי' דוקא בנוסח שאר הקרבנות לא יאמר אבל יכול לומר רבש"ע אם אני חייב חטאת יהי רצון מלפניך שיהא כאלו הקרבתי חטאת בזמנה ודו"ק ע"כ. וכן בפ' האשם. ולפי זה אין אנו צריכין לדוחקא דב"י ועיין עוד בדרישה מזה:

היה זהיר וזריו כו' זריז עדיף מזהיר כי זהיר הוא בשעת המעשה וזריז שלא יבא לידי מעשה וכמ"ש חז"ל זהירות מביא לידי זריזות (רש"י פ' כל הבשר):