וסימניה מפת"ח מטר פרנסה תחייה חיה כו' אע"ג דלא הוזכר בנוסח ברכה זו חיה י"א הטעם שיכוין למ"ש מתיר אסורים שהוא כמו חיה שהולד והאם היו אסורים ומטעם זה תקנו לומר בברכת המילה הודו לה' כי טוב וגו' משום דחנן ד' צריכין להודות ואחד מהן מי שיצא מבית האסורין והולד ואם כיון שהן כמי שיצאו מבית האסורים תקנו לומר זה הפסוק ועוד כ"כ דאין דעת רבינו לומר שיהיו נזכרים כל הד' עניינים בזה הברכה רק שנוסח הברכה יוסד במנין נ"א התיבות כנגד הפסוקים שנזכרו בו ד' מפתחות שיש בהן ג"כ מנין נ"א תיבות וראיה לזה ממ"ש בסמוך ומזכיר בה גבורות גשמים כו' עד וטעמא משום כו' וק' פשיטא דמזכירין בה ומאי צריך טעם לזה כיון דבעבורה הוסדה ג"כ ברכה זו אלא ודאי כמ"ש:

ומזכירין בה גבורות גשמים מפרש בגמ' משום שהגשמים יורדים בגבורה ומשום שנוסח הברכה מתחלת בלשון גבורה דהיינו אתה גבור תקנו להזכיר בה ענין שנזכר בלשון גבורה:

כדתנן ר' יהודה אומר כו' פי' אותו שמתפלל מוסף מזכיר כו' הטעם שמתחילין ומסיימין במוסף מבואר בדרישה:

עד שיכריז ש"ץ משיב הרוח ומוריד הגשם או מוריד הטל הב"י הבין בדברי רבינו שר"ל שיחיד לא יזכיר בשמיני עצרת מוריד הגשם עד שיכריז הש"ץ קודם הגשם וכן בפסח לא יזכיר היחיד מוריד הטל עד שיכריז הש"ץ ולכן כתב שפי' הירושלמי שלא כדברי רבי' שכתב בשם הראב"ד דלפי הירושלמי במוריד הטל אם רצה יחיד להזכיר קודם הצבור מזכיר ואין בכך כלום. ולעד"נ שרבינו לא איירי כלל בהזכרת טל אלא בהזכרת גשם וה"פ שהיחיד אסור להזכיר בשמיני עצרת עד שיכריז הש"ץ אבל לאחר ההזכרת הש"ץ מזכיר הן שהכריז הש"ץ גשם או שהכריז טל כשהיה לו להכריז גשם מותר ליחיד להזכיר גשם וכמ"ש רבינו בסמוך דאם מזכיר מוריד טל במקום מוריד הגשם יצא וכ"ש לענין ההכרזת הש"ץ:

וכ"כ אבי העזרי שאסור ליחיד להקדים תפלתו לתפלת צבור כו' כשאינו מתפלל בצבור איצטריך לאשמועינן דאילו בצבור בכל ימות השנה נמי אסור להקדים תפלתו לתפלת צבור כמו שנתבאר בסי' צ"ו. ב"י. ומיהו אינו מוכרע דרבינו אתא לאשמועינן כאן דאף שהוא חולה או אנוס אפ"ה אסור להקדים ההכרזה:

בין בלחש היינו עם הציבור וכן מפרש במרדכי:

בין בקול רם היינו להכרזה אבל אין לפרש החזרת התפלה דא"כ קשה פשיטא מהא דכתב אח"כ שאם בא לב"ה והקהל כבר התפללו יכול להזכיר כו' דהרי גם כאן כבר התפללו קודם שמחזיר הש"ץ תפלתו אלא ודאי כדפי' ומה שנקט עד שיאמר הש"ץ היינו שבימיהם הש"ץ היה המכריז:

תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר נ"ל פי' דהרישא איירי בימות החורף שאז חייב להזכיר גשם וה"א דיהיה ג"כ חייב להזכיר טל ורוחות לכך אשמועינן דלא חייבו חכמים כו' והסיפא דקתני ואם בא להזכיר מזכיר איירי דוקא בימות החמה דאי בימות החורף קשה מאי קמ"ל דהא איצטריך לאשמועינן ברישא דלא יהיה חייב להזכיר בימות החורף ש"מ דפשוט ליה לתנא דרשות בידו להזכיר טל. וזהו שמסיק רבינו וכתב ז"ל הילכך אם אמר וכו' ולא כפי' ר"ן והביאו ב"י ע"ש:

אבל אם הזכיר טל וכו' ז"ל ב"י ותמיה לי כיון דתנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר היאך הזכרת הטל עולה במקום מה שחייב להזכיר גשם וצ"ל שכיון שהגבורות אין אנו שואלין אלא מזכירין לשבח להקב"ה נהי דלכתחלה צריך לשבחו שהוא מוריד הגשם שהוא דבר הנעצר וצריך להתפלל עליו ומ"מ בדיעבד אם שבחו בטל אע"פ שמתוך שאינו נעצר אין צריך להתפלל עליו מאחר ששבח מיהא בדבר שהוא צורך העולם אין מחזירין אבל כשלא שבח לא בטל ולא במטר מחזירין אותו:

וכתב אבי העזרי שאין צריך לחזור לראש הברכה כו' היינו כשלא סיים כל הברכה והתחיל באחרת אבל כשהתחיל באחרת היה חייב לחזור לראש הברכה. ז"ל ב"י מ"ש רבינו וכתב א"א כו' דמשמע דלא פליג הרא"ש על אבי העזרי אינו מדוקדק ושיעורו וא"א ז"ל כתב שהרי חולק הוא על אבי העזרי כמו שנתבאר אלא שאין דרכו של רבינו לדקדק בכך דוק ותשכח בטור זה סימן תרמ"ג והרמב"ם כתב והל"ל כתב הרמב"ם ובסי' תרצ"א כתב רבינו תם כתב כיון שנקראת ספר והל"ל כתב ר"ת ובסי' תרצ"ב וב"ה כתב כיון שברכה אחרונה כו' וה"ל כתב ב"ה וכאלה רבות עמו:

בגמרא דידן בתפלת השחר גרסינן כו' כלומר זהו הגירסא ולאפוקי מגרסאות אחרות בתלמוד דידן שמביא הב"י ע"ש הנכונה בתלמוד אליבא דידן ולפי אותן גרסות ל"פ תלמודא דידן אירושל' ב"י:

כתב אה"ע אם שכח להזכיר עד שסיים מחיה המתים ונזכר קודם שהתחיל כו' כתב הב"י שרבינו להתחיל בברכה שלאחריה קרי סיים דכ"ז כו' ולא פי' כן לעיל בדברי הרא"ש שכתב הא דאמרינן לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו היינו כשסיים כו' י"ל דלעיל לא היה שם גוף הדין רק בא לפרש דברי אה"ע שלא תאמר כי לא אמר מוריד הגשם בימות הגשמים יהיה דומה לדין של אחריו דהיינו אמר מוריד הגשם בימות החמה דמיירי אפי' באמצע ברכה לכך אתא לאשמועינן דמדלא איירי אלא בסיים כל הברכות דבזה איירי עכ"פ. לאפוקי הכא עיקר הדין הוא דאתא לאשמועינן לכך צריך לכתוב הפי':

וכן בשבתות וי"ט כו' מצאתי כתוב ולמה לא תקנו ברכה בפני עצמה במקום שנזכר כמו בהמ"ז שאם שכח קובע ברכה א' של שבת אומר הר"מ מפני שהיה הפסק אם יברך ולא דמי לב"ה דהתם כבר סיים הברכה דהטוב והמטיב ביבנה תקנוה ע"כ. עוד י"ל דהזכרה בבהמ"ז שאני דמאחר דסמוך להזכרה הוא חותם בברכת הארץ כשצריך לאומרה אחר סיום הברכה צריך לחתום בה ג"כ בשבתות וי"ט אבל הזכרה דתפלה מאחר שאינו חותם סמוך לה בברכ' גם כשמזכיר אחר שסיים ברכת תחיית המתים אינו חותם בברכה ב"י. ומהרש"ל כתב דאין להביא ראייה מב"ה דשאני התם שכבר סיים בהמ"ז אבל כל מקום שהוא הפסק צריך לחזר לראש והאריך ע"ש בהגהות:

אבל פתח הטוב והמטיב כו' פי' בשבת וי"ט ולא בר"ח וע"ל:

הילכך עד ל' יום כו' זהו דוקא בהזכרה דאומרה אפילו בשבתות ור"ח אבל בשאלה צריך יותר מל' כי בשבתות אין מתפללין ברכות אמצעיות:

דמסתמא לא הזכיר ונראה דאיירי למנהג אשכנז שאין מזכירין בימות החמה לא גשם ולא טל לכך צ"ל שהרי לא הזכיר אפילו טל ב"י:

כנגד ל' יום אע"ג דאיכא נמי תפלת מוסף של שבת מ"מ הרי כבר נתבאר לעיל בסי' ק"ח דאין תשלומין לתפלת מוסף. והואיל וסתמא קתני מכאן ואילך מה שצריך מזכיר משמע אפילו אם שכח מוסף ואע"ג דזמן תפלת מוסף כל היום וא"כ אי מזכיר שלא אמרו בשעת מנחה עדיין זמנו לאומרו עד הלילה וא"כ מ"ש מתפלת שחרית אם שכחו בזמן ב' תפלות דג"כ אין לה תשלומין כמו שמסיק לעיל בסי' ק"ח בשם הראב"ד והרמב"ם. וי"ל דמ"מ תפלת שחרית כיון שזמנה מוגבל עד ד' שעות על היום דוקא ולא יותר רמי אנפשיה זמנה ואי לפעמים שכח או נאנס ולא התפלל עדיין יש לו תשלומין במנחה ושוב מיעוטא דמיעוטא ששכח להתפלל גם במנחה ובטלו ברוב משא"כ במוסף שזמנה כל היום נמצא שאין לה תשלומין כלל אפילו בתפלה ראשונה שאחר זמנה ושכיח הוא שישכח זמן תפלה חדא וק"ל. וי"א דאתיא כר"א ב"ע בפ"ד דברכות דאמר אין מתפללין מוסף אלא בחבר עיר אבל ק' לדידן דמתפללין מוסף אפילו ביחיד וכן ודאי היה נוהג מהר"ם איך יצא בזה וצריך לדחוק ולתרץ ולומר דהירושלמי דתלה טעמא בל' יום דהוה חזקה וס"ל דאפי' למ"ד דס"ל דאין מתפללין מוסף אלא בחבר עיר סגי בל' יום וממילא סגי בצ' פעמים וק"ל:

והדבר תלוי בהרגל לשונו כו' כתב ר"ד אבודרהם הטעם של הר"ף משום דשאני גשם שהדבר תלוי בהרגל לשונו ואע"פ שהרגיל לשונו לומר מתחלה אתה גבור עד משיב הרוח לבדו בלא ברכה ראשונה דמגן לא הוי חזקת הרגל כשמתחיל להתפלל בסדר ברכת מגן ואח"כ אתה גבור ומהרי"א ז"ל כתב שטעמו של הר"ף משום דלא דמי דהתם שהוא לטבע רע שזה השור הוא נגחן הנה כשיעשה הנגיחות בקירוב מורה שהוטבע בו זה בקנין משא"כ אילו היה עושה אותם בהרחקה שיש לנו לומר בכל אחד מהן מקרה הוא אבל כאן הדבר תלוי בהרגל לשונו והלשון אינו מורגל כ"כ כשיעשה ד"א בקרוב והרא"ש נוטה לסברת הר"מ ונראה כדבריו שהרגל הלשון אינו אלא מצד הטבע המורגל באדם והרי הוא כמו שור שנגח עכ"ל ועיין מה שכתבתי בדרישה:

ואלו שלשה ברכות חשובות כאחת כיון שכולן שבח הן: