אין נשיאות כפים פחות מי' פרק קמא דמגילה דף כ"ג ומבואר שם משום דהוי בכלל דבר שבקדושה ואין דבר שבקדושה בפחות מי':

ומתרגמינן כד יימרון כו' מדתרגם המתרגם כן ש"מ הדין כן שוב מצאתי בפרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל"ח) סוף ע"א כתוב ז"ל אמור להם מקרא דלהם נפקא לן שש"ץ מזהיר אותם לברך עכ"ל ור"ל דלהם הוא יתור דבאמור לחוד סגי דאמור לחוד קאי שיאמר יברכך כו' ודו"ק. והא דדריש בגמרא ריב"ל שעובר בג' עשה והוא בכלל נראה דדרשי' קרי וכתיב דהא יש אם למסורת והנקודה הוא אמור להם והוא ציווי לכהן שיאמר אלו הברכות לישראל וזהו דרשה דריב"ל אבל מ"מ הכתיב לבד בלא נקודה יש לקרותו אמור במלאפו"ם והוא מה שתרגם המתרגם כד יימרון דאמור להם יתאמר להם ולפי פשוטו של הכתוב קאי על משה שהש"י דבר למשה שיאמר להם ויצוה להם ושמו את שמי וע"ז קאי הר"ר פרץ שאם אין שם אלא אחד אינו עובר דילפינן ליה מאמור להם דמשמע דוקא לרבים שיי' צוה למשה שיצוה זה למצות עשה שיברכו העם יצוה לכהנים רבים לא על יחידים וע"ז כתב רבינו ואינו נראה דלהם על אהרן ובניו קאי ר"ל דכיון דאמור לפי הכתיב קאי על משה ופי' שיאמר כן לאהרן ובניו א"כ אין ראיה משם דציווי זה לרבים דוקא דאפשר גם ליחיד יש ציווי ומצות עשה אפילו אם אין שם אלא א' אם לא ישא עובר בג' עשיות הנ"ל דאע"פ שאינו קורא ליחיד מ"מ חייב לברך בלא קריאה אם לא שלא היה בב"ה בשעה שמתחיל הש"ץ וגם ר"פ ס"ל דאין זה תלוי בזה אלא דס"ל מדכתיב אמור להם ל' רבים דדוקא רבים נצטוו בברכת כהנים וע"ז כתב רבינו ולא נהירא כו'. ואע"ג שכתב רבינו בסמוך ואם הוא אחד אין קורין לו ויליף לה בגמרא מדכתיב אמור להם לב' ולא לא' היינו לפי פירושא דתרגום שפי' הכתוב דקאי אמור על המקרא אבל לפי פשוטו שקאי על משה רבינו ואותו ציווי היה לאהרן ובניו אין ראיה לדרוש לב' ולא לא' שמשה צוה כן לכל א' ובזה נתיישב קושי' ב"י ועיין בדרישה:

דכתיב ואברכה מברכיך אבל הא דכתיב ואני אברכם אין ראיה די"ל דאישראל קאי שיתברכו מברכת כהנים רש"י:

יחלוץ מנעליו ומפרש בגמרא טעמא שמא תפסק רצועה מסנדלו ויתיב למקטריה וחביריו מברכין ואתו למימר בן גרושה וחלוצה הוא ולפיכך הלך וישב לו. ולעלות לדוכן בבתי שוקים של עור ב"י צידד לאיסור ורמ"א כתב המנהג להקל בקצת מקומות:

ויטול ידיו כו' פי' אפילו אם נטל כבר שחרית ובגמרא מפרש לה מדכתיב שאו ידיכם קודש וברכו את יי' ובספר הזוהר פ' נשא כתב שצריך הלוי ליצוק המים על ידי הכהנים כדי לתוסף קדושה על קדושה שגם הלוי נקרא קדוש דכתיב וקדשת את הלוים ומצריך גם הלוי ליטול ידיו קודם וכ"פ הש"ע והוא כתב שאין נוהגין כן כשנוטלין ידיהן שחרית נמצא שבמקצת עושין כזוהר ובמקצת לא נהגינן כוותיה:

ויברך ענט"י ופסק בש"ע דאין לברך:

ליטול עד הפרק היינו מקום חיבור היד והזרוע שהוא סוף היד שזה נקרא פרק. ב"י:

נעקר ממקומו לעלות לדוכן והיינו אחר הנטילה שאז ראוים והנטילה צריכין להיות קודם רצה:

שוב לא יעלה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה:

כשעוקר רגליו כו' אומר י"ר כו' רבינו וגם הרמב"ם נקטו בזה לישנא דגמרא אבל בהדיא כתב רש"י ותוס' ור"ן דלא יאמר י"ר זה עד שעומדין לפני התיבה ב"י:

עד שיעלו לדוכן ומסיים שם ומחזיר פניו כלפי התיבה כנ"ל בסמוך:

ואצבעותיהם כפופים כלומר אם ירצו יהיו כפופים או ירצו יהיו פרושים:

ואז אם הם ב' כו' ואם הוא א' אין קורא כו' מימרא דאביי פרק אלו נאמרים מ"ט אמר קרא אמור להם לב' ולא לא' ולאפוקי מהירושלמי עיין בב"י שהביאו ועיין מ"ש לעיל בריש הסי' ובסמוך סעיף כ"א:

וכן היה נוהג הרב ר"מ מרוטנבורג וכו' אומר אלהינו ואלהי אבותינו כו' כן כתבו ג"כ הגהות מיימונית מיהא כתבו שהקשו למהר"ם כי לא נתקן לומר אלהינו ואלהי אבותינו אלא בשעה שראויה לנשיאת כפים ואין שם נשיאת כפים והודה ואמר שחזר מאותו מנהג וכ"כ המרדכי פ' הקורא את המגילה עומד דכי איכא נשיאת כפים מה שהכהנים אומרים יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתהא ברכה זו כו' הוא במקום מה שש"ץ אומר ברכנו בברכה כו' כשאין נשיאת כפים ורמ"א כתב המנהג כמהר"ם וכבר הארכתי בזה בקונטרס שיחדתי לענין זה ולעיל סי' קכ"א בדין אם יחיד אומר ברכת כהנים ע"ש. ויגביה הימנית קצת למעלה מהשמאלית הג"ה מיימוני ע"ש ויליף לה מדכתיב וישא אהרן את ידיו ידו כתיב ב"י:

וחולקים אצבעותיהם כו' ובמרדכי כתב הטעם אמור מלא וי"ו קח אותה וי"ו ושים אותה בתוך כה ויהיה כוה לשון חלון הדרשנים אומרים כן ב"י:

מן החרכים פי' ה' חרכים:

ובספרי מסמיך להו אקרא איני יודע למה כתב ובספרי כו' הלא בגמרא דידן נמי מסמיך להו אקרא ב"י. ז"ל הגמרא בפרק אלו נאמרין ת"ר כה תברכו בלשון הקודש אתה אומר בלשון הקודש א"א אלא בכל לשון נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלה יעמדו לברך את העם מ"ל בלשון הקוש אף כאן בלשון הקודש. תניא אידך כה תברכו בעמידה אתה אומר בעמידה א"א אלא אפילו בישיבה נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלה יעמדו לברך מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה. תניא אידך כה תברכו את העם בנשיאת כפים אתה אומר בנשיאת כפים או אינו אלא שלא בנשיאת כפים נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם מה להלן בנשיאת כפים אף כאן בנשיאת כפים. ותניא אידך כה תברכו בקול רם א"א אלא בלחש ת"ל אמור להם כאדם שאומר לחבירו ע"כ ואפשר שבספרי מסמיך להו בגופא דכה תברכו דהשי"ת דבר עם משה בלשון הקודש ובעמידה ובקול רם וא"ל למשה כה יברך גם אהרן ובניו לישראל אלא שנשיאת כפים ק' שהוא אינו מרומז במלת כה:

ירושלמי בקול רם בקולו של רם מלמד שהשי"ת משתף כו' ק"ק דאין זה דומיא דאינך שהן תלוים בכהנים וברשותן לעשותו ולכאורה נראה דה"ק שיברכו באופן שהש"י יסכים עמהן דהיינו שיברכו בכל לבם ובדעת שלימה ויעשו ככל המצוה המוטל עליהן ואז ודאי השי"ת ישתתף קולו עמהן:

במעולה שבקולות פי' רם מלשון רוממות וחשיבות

מה שהבטחתנו פירש"י שתסכים על ידינו כדכתיב ואני אברכם:

השקיפה כו' מה שאנו נוהגין לומר זה הפסוק נראה משום דבהבאת בכורים היה קורא זה הפסוק ושם פירש"י עשינו מה שגזרת עלינו כו' וכן הוא נוסח דידן רבון כל כו' עשינו מה שגזרת כו' ולכך נוהגין לומר השקיפה וגם נראה דלא לגמור כל הפסוק דהא בזמן הזה לא שייך לומר ואת האדמה אשר נתת לנו כו' וגם רבינו והרמב"ם וש"ע לא הביאו כל הפסוק רק עד וברך את עמך ישראל ולא כתבו וגו' וק"ל:

עד שתכלה ברכה מפי ש"ץ וכ"כ הגהות מיימוני וכתב שכן נוהגין ושאינם יכולין להאריך כ"כ מוסיף ואומר אדיר במרום שוכן בגבורה אתה שלום ושמך שלום יהי רצון מלפניך שתשים עלינו שלום ועל כל עמך ישראל ברכה חיים ושלום ומכוין לגמור עם החזן עיין מה שכתב רבינו סוף סי' ק"ל:

לא יחזירו אלא דרך ימין כתב ב"י וראיתי טועין לפרש בלשון זה דהיינו לומר שצריך לחזור פניהם לצד שמאל ושבוש הוא בידם ואין להם על מה שיסמכו אבל הדבר פשוט דהיינו לומר שיחזור פניו לצד ימינו ומטעם זה כשמוציאין ס"ת מהיכל שעומד במזרח להוליכו אל התיבה שבמערב מוליכין אותו דרך צפון דכשמוציאין אז האוחז ס"ת מחזיר פניו כנגד העם נמצא שצד ימינו לצד צפון וכשמחזירה מהתיבה אז יד ימינו לצד דרום כו' עכ"ל ב"י וכ"כ בת"ה סי' צ"ח ובמהרי"ל סי' מ' וכן כשמקיפין הבימה בלולב בחג אף העומדים בפניהם נגד מזרח מ"מ מקיפין והופכין פניהן ממזרח לצפון ומצפון למערב וממערב לדרום ואף שזה דהקפת והולכת ס"ת לבימה א"ש טפי לפי הטועין דהביא הב"י דלפי הב"י ות"ה כיון שפניו נגד ההיכל שהוא במזרח בשעת הוצאת ס"ת נמצא כשרוצה לילך לצפון בדרך הקרוב הוא פניית פניו ממזרח לצפון נמצא שהטה פניו מצד הימין לצד שמאל משא"כ לפי הטועים דמצריך להפך פניו לצד שמאל נמצא העומד ופניו כלפי מזרח יצטרך להפך תחילה לדרום ולהעמיד עצמו נגד מערב ואח"כ יצטרך לחזור ולהפך לצד צפון וכן המקיפין עם הלולב אלא שמהרא"י בסימן צ"ח יישב זה דלא מתחיל בהקפה וכן בהולכת ס"ת לבימה עד שכבר היפך פניו נגד העם ע"ש והכלל שלפי' ב"י צריך שיהפוך פניו מצד שמאל לצד ימין והוא הנקרא פונה לצד ימין אף שבדרך זה צריך לעקור ברגל שמאל תחלה ולפי הטועים מסתבר שיעקור רגל ימין תחלה ומש"ה יהפך פניו מצד ימין לצד שמאל וגם כשפותחין הארון ומסירין הפרוכת יש נוהגין שמסירין מצד צפון לדרום והוא הפנים מצד שמאל לימין וי"א כדרך שבני אדם כותבין והיינו שישלוט בידו הימנית שמצדו יאחז הפרוכת ויגללנה לצד שמאל דוגמא בהליכה עקירת רגל ימין. ולפי מ"ש ב"י לעיל סי' קכ"ג דנותנין שלום לצד שמאל תחלה ולית ביה משום כל פינות יהיו על צד ימין כיון דאינו פונה לשום צד ה"נ בפתיחת ופינת פרוכת מצפון לדרום אין קפידא דהא ג"כ אינו פונה ועיין מ"ש לקמן בדין נענוע הלולב לצדדין איזה צד יקדים:

אין המקרא שקורא כהנים רשאי לקרות כו' ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שתכלה התיבה כו' פי' אין הכהנים מתחילין אשר קדשנו בקדושתו של אהרן עד שתכלה תיבת כהנים מפי המקרא וזה שכתב עד שתכלה התיבה בה"א הידיעה פי' התיבה הנ"ל דהיינו כהנים ומ"ש ואין הציבור עונין אמן עד שתכלה הברכה כו' היינו שאינן עונין אמן אחר ברכת אשר קדשנו בקדושתו כו' עד שתכלה הברכה ומ"ש ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור נראה דר"ל שאין מתחילין בברכת יברכך עד שתכלה האמן שעונין הציבור אחר ברכת אשר קדשנו בקדושתו כו' ורבינו נקט ל' הגמרא ולפי זמניהן שבגמרא לא נזכר שמקרין לכהנים מלה במלה א"כ מיד אחר סיום האמן מתחילין בברכה אלא ר"ל אין המקרא מתחיל להקרות לכהנים מלת יברכך עד שתכלה אמן הנ"ל דודאי כיון שאין הכהן רשאי להתחיל עד שיקרא לו הקורא ממילא קריאת המקרא הוא התחלת הברכה של כהן כנ"ל ביאור דברי רבינו בקיצור ועיין בדרישה הארכתי ובין כך ובין כך נ"ל דמ"ש עד שיכלה אמן מפי הציבור ר"ל מפי כל הציבור דאע"פ דאמרינן בפ"ג שאכלו אמר רב חסדא הא דאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים היינו מפי רוב העונין דהעונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה מ"מ לענין ברכת כהנים אומר קריאת המקרא למאן דבעי לה כיון דבעינן דלישתמע הברכה או הקריאה וכל תרי קלי ודאי לא משתמעי א"כ נהי נמי דהני דמאריכין באמן אינן אלא טועין מ"מ אין כל חבריהן וכן הכהן אינו שומע קול המקרא לכן צריך שימתינו הכהנים או המקרא מלהתחיל הברכה או הקריאה עד שתכלה אמן מפי כל הקהל כן משמע לי מדברי התוס' פרק אלו נאמרין והביאום ב"י אך שהם קצרו בלשונם ותוכן דבריהם נ"ל כמ"ש ולכן לא כתב רבינו מפי רוב הציבור ובש"ע כתב בהדיא בבבא זו עד שתכלה אמן מפי כל הצבור והיינו כמ"ש ודו"ק:

אין ש"ץ רשאי לענות אמן אחר ברכה כו' ולא ידע איזה ברכה שיש לו להקרות ז"ל המשנה פ' אין עומדין (ברכות דף ל"ד) העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף ע"כ ופירש"י כמו שכתב רבינו ולפי מ"ש בסמוך שבגמרא לא נזכר שצריך להקרות להן מלה במלה וכ"כ ב"י ושכן משמע מל' הר"ן דפי' המשנה אין ש"ץ רשאי לענות אמן אחר סיום ברכת כהנים שמא יטרוף ולא ידע להתחיל שים שלום וק"ל ועיין מ"ש בסמוך סעיף ב':

כתב הרמ"מ כו' אם יש כהנים אחרים לא יעלה לדוכן משום טירוף כו' ואפילו אין שם כהנים אחרים לא יעלה אא"כ כו' פי' ל' המשנה בפרק אין עומדין ד' הנ"ל ועיין בדרישה:

ויעקור רגליו כו' קאי אאם אין שם כהן אלא הוא והוא מובטח שלא יטרוף וטעם עקירת רגליו משום דאמרי' כל כהן שאינו עוקר רגליו בעבודה כדי לעלות לדוכן שוב אינו עולה:

ויקרא לו אחר פי' יברכך יקרא לו:

וצריך שהמקרא יכוין בלבו כו' מפשט ל' רבינו משמע שאפילו אם הש"ץ עצמו אמר שים שלום אחר שנשא את כפיו אפ"ה צריך המקרא לכוין אל התפלה משעה שיתחיל הש"ץ י"ח שסובר רבינו שברכת הכהנים היא בכלל התפלה וכן משמע ל' המשנה דאין תקנה לעובר לפני התיבה לישא את כפיו אא"כ הבטחתו שחוזר לתפלתו ובהגהות מיימוני לא משמע כן עיין בב"י ועיין בדרישה:

תנא אמור להם כו' בספרי איתא לתנא זו והביאו הרא"ש פרק הקורא את המגילה עומד ומ"ש רבינו פי' שמקרא אותם נראה דר"ל מקרא להם מלה במלה אבל א"ל מקרא להם כהנים דזה כבר כתב רבינו לעיל בסמוך והוא בהדיא בגמרא דידן ועוד איך ימשך לזה מ"ש אחר כך בשם הר"ף ול"נ כו' ולפי דעת הר"ן שכתבו דלא נזכר בגמרא ענין ההקראה לפניהם מלה במלה אין ראייה מספרי זה שהם מפרשים לקרות להם כהנים וכ"כ ב"י ע"ש:

וגם בכאן כתב הר"ף שאינו צריך להקרות כו' ולא נהירא כדפי' לעיל כתב ב"י כלומר כי היכי דכתב שאם אין שם שם כהן אלא אחד ואינו עולה לדוכן אינו עובר משום דאמור להם לרבים משמע ה"נ כתב שאינו צריך להקרות ליחיד ול"נ כדפרי' לעיל דלהם על אהרן ובניו קאי ופי' אמור להם לכל אחד מהם עכ"ל ולעיל סעיף ב' כתבתי פירושו שם בל' רבינו ומה שהקשיתי עליו וגם בכאן אין דבריו נוחין לי חדא דא"כ למה נקט בספרי תנא אמור להם כו' ולא נקט ל' התרגום והכי הל"ל כד יימרון להון מכאן שהחזן כו' דהא דרש דיליה לפי פירוש התרגום הוא לדעת ב"י וכן הר"ף דכתב דנפקא לן מאמור להם הול"ל דנפקא ליה מכד יימרון להון. וע"ק מאי וגם בכאן כתב הר"ף כו' מהיכי תיתי שלא יסבור כאן כמו לעיל ע"ק איך כתב רבינו על דבריו ול"נ דמשמע דס"ל דאפי' ליחיד קורין כל מלה ומלה והא הוא עצמו כתב לעיל סעיף ז' אמור להם לב' ולא לא' דלמה אין קורין כהנים ומ"ש הקראה זו מהקראה זו וכאן א"א ליישב כמ"ש ב"י לעיל דאם קראו קאמר דעבר דהא כאן איירי בהקראה דלכתחילה לכן נ"ל כמ"ש לעיל בסעיף ב' דפשוטו דקרא קאי אמור להם על משה דהיינו שיצוה בציווי על הכהנים שישימו את שמי וגו' יברכך כי כן משמעות המשך לשון המקרא כה תברכו בני ישראל אמור להם יברכך כו' וא"כ ה"ה לדורות ג"כ יקרא להן כל מלה ומלה וזהו שדרשו בספרי אמור להן מכאן שהחזן אומר להם אמרו פי' אמרו כך וכך וע"ז כתב רבינו שגם בכאן כתב הר"ף דאמור להם ר"ל שמשה רבינו היה מקרא לרבים יברכך כיון דנפקא לן מאמור להם. ול"נ כדפרישית לעיל שודאי אפי' יחיד צריך הקראה דאין טעם לחלק בין יחיד לרבים בענין הקראה מלה במלה ואמור להם פי' לכל אחד ואחד ולפ"ז א"ש דכתב וגם בכאן כתב הר"ף דלעיל היה מסתבר קצת דברי מהר"ף דרבים מצוים לברך ישראל ולא אחד וגם הציווי שנצטוה משה לצוות לכהנים ושמו את שמי משמע קצת שדוקא לרבים יצוה כן דהא כתיב אמור להם ל' רבים. (ומ"מ דחהו רבינו לעיל דבאמת אינו מוכרח) אבל בכאן לענין ההקראה מה לי רבים מה לי יחיד וכנ"ל ודו"ק ומפי' התרגום שפי' כד יימרון כו' לא קמיירי הכא וכמש"ש לעיל סעיף ב':

לא יביטו פי' הכהנים:

ולא יסתכלו בהם והוא ג"כ מטעם כדי שלא יסיחו דעתן מהברכה אבל ליכא למימר דאסור משום הא דאמרינן בפרק אין דורשין שהמסתכל בכהנים עיניו כהות דהא מפרשי התוס' דהיינו דוקא בזמן שב"ה קיים והיו עומדין בדוכנם ומברכין את העם בשם המפורש ונוהגין הכהנים בארץ מצרים לשלשל טלית של מצוה על פניהם וידיהם ומנהג יפה הוא כדי שלא יוכלו להסתכל בעם ולא העם בהם ויבואו לידי היסח הדעת עכ"ל ב"י ומה שיש להקשות בכאן עיין בדרישה:

אבל שלפניהם ומצדיהם אפי' מחיצה של ברזל אינו מפסיק בגמ' מוכח דהיינו דוקא צדדין שבפניו ופירש"י צדדין שיש ממנו ולהלן ולא צדדין של ממנו ולאחור וכתב הב"י והרמב"ם ורבינו שסתמו וכתבו סתם צדדין מתברכין משום דפשוט הוא בעיניהן דהעומדין מהצדדים בכל צד דרום וצפון אע"פ שהכהנים עומדים באמצע מזרח ומערב מ"מ כיון שצד צפון ודרום אינו מכיון לצד אחוריהן מתברכין ולא ממעט הגמ' אלא היושבים או עומדים האידנא לצד מזרח אע"פ שאינן מכוונים לנגד אחוריו ממש מ"מ אינם הן כ"א בצד שכנגד אחוריו זהו נ"ל לדעת ב"י אבל פי' ב"י אינו מוכרח ויכול לדחוק ולומר דל"פ הרמב"ם ורבינו אפירוש רש"י ודו"ק:

שבצפון ושבדרום כו' בירושלמי כתב ג"כ שבמזרח ושבמערב:

והעשרה עונין אחריהם פירש"י אבל כשאין שם אלא י' אם יעלו קצתם כיון שלא נשתיירו כאן י' לא חשיבי לברכה בלחודייהו הילכך כולם עולין ומברכין לאחיהן שבשדות ע"כ אע"ג דברכת כהנים בעשרה וכהנים מן המנין שאני התם דישראל הם העונין אמן אבל הכא דכולם הם כהנים ואין ביניהם ישראל לא חשיבי לברכת כהנים לחודייהו לענות אמן אלא א"כ העונין הם י'. ב"י:

מה הם אומרים פירש"י שיראו מסבירים פנים ומודים לפניו על ברכותיו ולהראות להם שהם נוחים להם:

ברכו את ה' המבורך בפ' אלו נאמרים (סוטה ד' ל"ט) לא מייתי האי פסוק אלא ברכו ה' כל מלאכיו גבורי כח וגו' ברכו ה' כל צבאיו וגו' ברכו ה' כל מעשיו וגו' ופירש"י ג' מקראות נגד ג' ברכות כהנים:

או עקומות או עקושות פירש"י עקומות כפופות עקושות לצדדיהן והר"ן פי' עקומות שנתעקמו ידיו אחורנית עקושות שאינו יכול לחלק אצבעותיו:

ובגמרא לא קאמר אלא בידיו ויש לתמוה עליו היאך כתב בגמרא לא אמרו אלא ידיו שהרי בפירוש אמרו דזבלגן וסומא לא ישא כפיו וא"כ ע"כ ידיו שאמרו ל"ד דה"ה בפניו וכן יש ללמוד משם למומין שברגליו במקום שעולין לדוכן בלא בתי שוקים שכל שיש בהם מומין העם מסתכלין בהם ומסיחים דעתם. ב"י. ויש ליישבו קצת דגם הטור אינו ר"ל דוקא ידיו אלא ה"ה פניו שהוא מגולה ולא אתי אלא לאפוקי רגליו כשהולך בבתי שוקים ומה"ט כתב בסמוך סומא וזבלגן ודו"ק ועיין בב"י:

והוא מי שרירו יורד על זקנו ורש"י פי' מי שעיניו זולפים דמעה:

וסומא באחד מעיניו רבותא נקט וכ"ש בב' עיניו. ב"י:

סטיס ופואה פי' מיני צבעים:

ואם רוב אנשי העיר כו' אע"פ שבני עירו אינן רגילין בו:

ולעייני"ן אלפי"ן דכשאומרים ברכת כהנים יאר ה' יער ה' בלשון קללה הוא כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס כמו את פני ומתרגמינן ית רוגזי וכשעושין מעייני"ן אלפי"ן פוגמין את תפלתם והא דאמרינן דבי רבי אליעזר היו קורין לעייני"ן אלפי"ן צ"ל ההוא וכו' רש"י ודוק בלשונו שטעם ראשון הוי שפיר דלא למיקרי לאלפי"ן עייני"ן לאפוקי לעייני"ן אלפי"ן צ"ל טעם אחר כי העי"ן צריך לקרות בחיתוך יותר מאל"ף ונמצא אינו קורא כהוגן וז"ש שפוגמין את תפלתן לאפוקי גבי אל"ף עיי"ן אין לומר האי טעם דאדרבה יותר טוב כשהוא קורא מחותך:

קטן או אפילו גדול שלא נתמלא זקנו לא ישא כפיו היינו דוקא בקבוע ותדיר אבל באקראי בעלמא יכול לישא את כפיו אפילו לא נתמלא זקנו כל שאינו קטן וכ"כ בהדיא התוספות והרא"ש והמרדכי בפרק הקורא את המגילה וגם הר"ן והרשב"א בספ"ק דחולין וב"י תמה על רבינו דלא ה"ל לסתום אלא לפרש בדברי הרא"ש ע"ש ונלענ"ד ליישב קצת כין דאינו מותר באקראי אלא משום כדי לאחזוקי נפשיה בכהנים והיינו להאכילו תרומה או חלות כדאיתא בפ' לולב הגזול ובזמן הזה דאין אוכל תרומה וחלה לכך אסרו בכל ענין:

משום דאיתקש לשירות דכתיב לשרתו ולברך בשמו:

שכור לא ישא את כפיו ז"ל ב"י ר"פ בתרא דתענית אמרינן דלכ"ע שכור אסור לישא את כפיו וכתב ר' ירוחם נתיב ג' ח"ו ז"ל נ"ל כשהגיע לשכרותו של לוט כדאמרי' בעלמא עכ"ל ונראה מדבריו טעם איסור נ"כ לשכור הוה משום דנ"כ דומה לתפלה אבל לא משמע לי כן אלא משום דאיתקש ברכת כהנים לעבודה דכתיב לשרתו ולברך בשמו ולפ"ז אפילו בשתה רביעית יין לא ישא את כפיו וכ"כ הרמב"ם בסמוך והכי נקטינן עכ"ל ב"י ואני שמעתי ולא אבין דמשמע לדברי ב"י דדין תפלה חלוק מדין נ"כ ובדין תפלה מודה לר' ירוחם דליכא איסור כ"א בשכור כשכרותו של לוט וז"א דהא נתבאר מתוך הגמרא ומדברי הפוסקים דאף שאין תפלתו תועבה שתוי אל יתפלל ומפרש שם בגמרא שכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך (היינו שכרותו של לוט) שתוי כל שיכול לדבר בפני המלך ובדברי הפוסקים והרמב"ם סוף פ"ד דתפלה כתב ז"ל שתוי יכול לדבר בפני מלך ואינו משתבש אעפ"כ הואול ושתה רביעית יין לא יתפלל עד שיסיר את יינו מעליו עכ"ל וכ"כ רבינו בסי' צ"ט ז"ל מ"מ לכתחילה לא יתפלל אפילו שתה כדי רביעית עד שיסיר יינו עכ"ל הרי לפנינו דגם בתפלה אסרו להתפלל למי ששתה רביעית יין כמו בנשיאת כפים וכ"ת בתפלה לא אסרו אלא לכתחילה ובנשיאת כפים הוא מעכב ותועבה וצריך לחזור ולישא כפיו. ז"א מכמה טעמים חדא דאין שייך חזרת תשלומין בנשיאת כפים דאין נושאין כפים כ"א בי' ובשעת חזרת ש"ץ התפלה בעבודה וא"כ ודאי הקהל לא יחזרו ויתפללו בשביל שישא את כפיו אחר שיפיג יינו וגם אף אם הוא לא נשא את כפיו ודאי כהנים אחרים היו שם שנשאו כפם בשעת תפלה ואיך יחזור וישא כפיו לבדו למי יברך וא"ת במנחה בשעת תפלה דהא אין נושאין כפים בשעת מנחה ואף אם מנחה שנתחייב בנשיאת כפים הוא ע"ד שנתבאר בסי' קכ"ט לא שייך תשלומין דהא אף אם נשא כפיו חייב לחזור ולישא כפיו עם שאר הכהנים שנושאין את כפם ועוד דהרי הרמב"ם כתב ז"ל מי ששתה רביעית יין אינו נושא את כפיו וא"כ הל"ל שתה רביעית יין ונשא כפיו חייב לחזור ולישא כפיו ועוד דהרי בתחלת פרק ט"ו דהל' תפלה כתב ז"ל ז' דברים המונעים נשיאת כפים הלשון והמומין והעבירה והשנים והיין כו' וא"כ הל"ל מעכבין ועוד דבר הלמד מענינו הוא דהרי כל הני דמונה בהדיא לא שייך בהן תשלומין אלא דר"ל דאסור להן לישא כפם ה"נ היין דחשיב בהדייהו דכוותיה ומש"ה נמי לא נקט אלא ל' אסור ועוד נ"ל להוכיח דדין שתוי להתפלל ונשיאת כפים חדא דינא הוא דאל"כ מנ"ל להרמב"ם והטור דמי ששתה רביעית יין אסור לו להתפלל לכתחילה ובכלל שתוי הוא. וג"כ קשה למה סתמה הגמרא לכתוב סתם שתוי הלא לא באו חז"ל לסתום אלא לפרש ומנ"ל לידע ששתוי נקרא מי ששתה רביעית יין וע"ק למה סתמו הרמב"ם ורבינו דבריהם כאן לכתוב סתם דאם שתה רביעית יין אסור להתפלל ולא חלקו בין שתאו בלי הפסק לשתאו בהפסק ובנשיאת כפים כתבו דאם שתאו בהפסק מותר לישא כפיו אלא בודאי משום דאיתקש נשיאת כפים לעבודה כנ"ל דכתיב לשרתו ולברך בשמו ובעבודה כתיב יין ושכר אל תשת ודרשו בגמרא אליבא דר"א דהלכתא כוותיה דה"פ דקרא יין ושכר אל תשת דרך שכרותו והיינו רביעית בבת אחת לאפוקי השותה רביעית בב' פעמים ובהפסק ומינה למדו דין נשיאת כפים כמ"ש הרמב"ם והביאו רבינו בסמוך ומיהו גם נשיאת כפים אינו אסור מדאורייתא כ"א מדרבנן והקרא אינו אלא כאסמכתא בעלמא כדאיתא שם בספ"ג דתעניות והביאו ב"י כאן בסמוך על פי' דברי הרמב"ם ע"ש וא"כ כמו שהחמירו רז"ל בדין נשיאת כפים כן החמירו בתפלה ואפשר שטעמם דהתפלה עצמה נקראת עבודה כמ"ש איזו עבודה שהיא בלב זו תפלה גם אמרו תפלה כנגד תמידין נתקן וכבר האריך רבינו בשווי הקרבן ותפלה בסימן צ"ה ע"ש. ומש"ה כתב הרמב"ם והטור דמי ששתה רביעית יין אסור להתפלל כדין עבודה ונשיאת כפים ולא הוצרכו לפ' דמיירי כששתה דווקא בב"א ולא בדרך הפסק דכיון דנלמד מעבודה ונשיאות כפים פשיטא מהיכא תיתי להחמיר ביה טפי מהני. ומש"ה א"ש דהגמרא קראו סתם שתוי משום דלישנא דקרא נקט דכתיב יין ושכר אל תשת רביעית בפ"א כמ"ש ש"מ השותה רביעית בפ"א נקרא שתוי אבל א"ת שדין תפלה חלוק מדין עבודה ונשיאת כפים קשה כל הני קושיות הנ"ל דהא ליכא לתרוצי דנלמד מעבודה ומנשיאות כפים כיון דלא שוה להו בדינא וק"ל. ובעיקר הקושיות שהקשה הב"י אדברי ר' ירוחם למה לי כשכרותו של לוט דהא גם ברביעית אסור לישא את כפיו. נלענ"ד ליישב ולומר דר' ירוחם לא קאי אמי ששתה יין אלא אשתה שאר משקין וס"ל דבשאר משקין אינו נאסר לישא את כפיו אא"כ הוא שכור כשכרותו של לוט ולשון של שכור דנקט הגמרא דייק ליה הכי דאל"כ אדאמרו דכ"ע שכור אסור לישא כפיו הל"ל שתוי אסור לישא כפיו דכבר נתבאר בפרק הדר דה"ד שכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך והיינו כשכרותו של לוט ואין להקשות כיון דבאמת גם בשתה רביעית יין אסור לישא את כפיו למה לא אמרו דכ"ע שתוי אסור לישא את כפיו משום דאדלעיל מיניה קאי דשם אמרו דבמנחה אין נושאין כפים משום דזמן שכרות הוא וגם ליכא להקשות שם דילפינן איסור נשיאת כפים מדסמך ברכת כהנים לנזיר ובפרשת נזיר לא הזכיר אלא יין וכן מדסמיך שם דאתקש לעבודה ובעבודה לא נזכר אלא מיין וכמו שאכתוב בסמוך הא מסיק שם דכל הנהו אסמכתא בעלמא נינהו ואע"פ דשכור משאר משקים אפילו בעבודה והוראה אינן מוזהרים עליהם מדאורייתא לר"א דקי"ל כוותיה כדאיתא פ"ג דכריתות דף י"ג ע"ב פלוגתא דת"ק ור' יהודה ור' אליעזר כמ"ש שם יין ושכר אל תשת דת"ק סבר דגמרינן שכר שכר מנזיר דדוקא איין מוזהר ולא אשאר משקים ור' יהודה לא יליף מנזיר וס"ל שכר מרבה שאר משקים כל מידי דמשכר ור' אליעזר סבר שכר יין דרך שכרותו דהיינו שישתה רביעית בפעם אחת ולא שיפסיק ביניהן וגם לא יתן מים בתוך הרביעית ומסיק שם ואמר כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה כמאן כר' יהודה אמר רב בר אחותאי הלכה כר' אליעזר עכ"ל הרי לפנינו דאפילו בעבודה והוראה שהם דאורייתא לא הוזהרו בשאר משקים לר"א תשובתו בצדו דשם כתבו התוספות ז"ל הלכה כר"א וא"ת והא רב אמר אכל תמרים אל יורה וי"ל דהתם מדרבנן אבל מן התורה יין דוקא עכ"ל התוספות הרי לפנינו בהדיא דאף שמדאורייתא אינו אסור בשאר משקים חז"ל גזרו עליו וה"ה שגזרו גם בתפלה ובנשיאות כפים וסברא הוא כיון שראינו שהוא שכור שאינו יכול לדבר בפני המלך מה לי שנשתכר ביין ומה לי בשאר משקים משא"כ בשתה רביעית דלא נשתכר כולי האי שם מסתבר לחלק דבשאר משקים לענין תפלה ונשיאת כפים אם שתה רביעית מהן אפילו איסור דרבנן ליכא ולענין הוראה ודאי גזרו דומיא דאכל תמרים וכמ"ש התוספות מיהו י"ל דהתם נמי מיירי דאכל תמרים כ"כ הרבה עד שנשתכר קצת ואף אם גזרו שם שאני עבודה והוראה שהם במיתה לכך החמירו בהן חז"ל בשאר משכרים משא"כ נשיאת כפים ותפלה שעיקרן אינו אלא מדרבנן וכמ"ש ב"י בכסף משנה בטעם הרמב"ם ע"ש אבל במי שנשתכר לגמרי בודאי מסתברא דאין חילוק בין יין לשאר משקים וק"ל. ועיין ברא"ם שכתב בפרשת שמיני על מ"ש רש"י יין ושכר דרך שכרותו ז"ל אליבא דר"א דאמר אל תשת כדרך שכרותו בלא הפסק כו' עד ואע"פ שכל איסורין שבתורה אם הפסיק באכילתן בכדי אכילת פרס או ששהה בשתייתן כדי שתיית רביעית מצטרפין שאני הכא דטעם איסורו אינו אלא מפני השכרות ובהפסקו ליכא שכרות כו' עד ואע"פ שהוא"ו של ושכר מורה כר' יהודה דאמר דאתא לרבות שאר כל המשכרין שהם באזהרה ויין במיתה עם כל זה נטה הרב לדברי ר' אליעזר משום דת"ק ס"ל בהא כר"א דילפינן שכר שכר מנזיר מה להלן בהיוצא מהגפן לבד ולא בשאר משכרין כו' עכ"ל רא"ם. ותימא ל"ל למימר הטעם משום דרבנן ס"ל כר"א טפי הל"ל טעם מפני דהגמרא פסק בהדיא כר"א כמ"ש לעיל ואין לומר מפני דדרכו של רש"י לפרש הפסוקים ע"ד היותר פשוט בפי' המקרא אע"פ שאינן אליבא דהלכתא כמ"ש הר"ם לפי שטתו דרש"י כמה פעמים ומש"ה ניחא ליה כיון דכאן פשוטו דקרא משמע כר' יהודה ה"ל לפרש אליבא דר' יהודה. ז"א דא"כ גם עתה דכתב דמשום דרבנן ס"ל כר"א מש"ה פי' אליבא דר"א אכתי תקשה דאפ"ה ה"ל לפרש אליבא דר' יהודה במשמעות פשוטו דקרא אלא ודאי גם אליבא דר"א א"ש משמעות דקרא ודו"ק:

עד שיסיר את יינו וכדלעיל לענין תפלה ובמהלך דרך מיל מפיגה יין. ר"ן ע"ש דף שע"ה ע"ב: