ויש שאין רוצין לחתוך הלחם כלל וכו' אע"ג דתנן בפ"ג דטבול יום רבי יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו דחשיב כשלם שמא דין פרוסת המוציא לא ילפינן מטומאה:

דחשיב הפסק מה שמתאחר כו' ואע"פ שכתבתי לעיל דעד כ"ב אמות מיקרי תיכף דהיינו דוקא במצות חלוקות כגון נטילה והמוציא אבל בין ברכה לעשיית המצוה קפדינן אפילו בכל שהוא. וכתב הב"י התוס' כתבו טעם למה שאין חותכין בשבת משום שלא תשמט ידו לבצוע קודם שתכלה הברכה וכו' והרמ"א כתב בש"ע שהטעם שבשבת לא יחתכו משום דבעינן לחם משנה. משמע מלשונו שאם נחתך קצת מפת שאז אינם נקראים לחם משנה וזהו ליתא שהרי שלם נקרא אלא משום חשש התוספות שמא תשמט הסכין:

ואע"ג דמוציא עדיף טפי דכ"ע מודו דלשעבר משמע פי' וכבר הוציא לחם זה מן הארץ שהוא נהנה ממנו וטעם דמודו כ"ע במוציא. משום שנאמר אל מוציאם ממצרים וכשנאמר זה כבר הוציאם ממצרים ודפליגי בהמוציא רבנן סברי המוציא לשעבר משמע דכתיב המוציא לך מים מצור החלמיש ור' נחמיה סבר להבא משמע שנאמר המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ורבנן ה"ק להו קב"ה לישראל וכו' עיין בדרישה אפ"ה פסק תלמודא המוציא פי' בירושלמי כדי שלא לערב ראשי האותיות כגון העולם מוציא וכתב ב"י אע"ג דבלחם מן איכא עירוב שאני התם דקרא כתיב להוציא לחם מן הארץ. שלא לערב ראשי אותיות וכו' ואע"ג דבסימן קנ"ה כתב דאמרינן מקדישים ממליכים במ"ם ומפסיקין מעט ביניהם אפ"ה הואיל והכא אפשר לומר המוציא עדיף טפי אבל לעיל לומר ממליכין בנו"ן לא עדיף כמו הסמכת מ"ם דהמוציא:

וצריך לברך לשעבר כתב ב"י ואפשר רבינו וכו' ומברכין להבא יש ליישב איך מברכין על להבא בכאן מה שאין מברכין כן בשאר מקומות ויש לומר שלשון להבא י"ל דבר ההווה ונמשך גם להבא נמצא שמברכין על התמדת טובת הש"י שזן ומפרנס ונותן לחם תמיד לא יחסר:

ויתן שתי ידיו כו' כתב בב"י אלא שבמקום בכורים כתב לא תחסום. אפשר שהטעם שאין אדם מביא בכורים מכל שדה ושדה שלו רק מכל שדותיו בכורים פעם אחד. ומש"ה אינו מונה בכורים ומש"ה ג"כ אינו מונה י"א עם לא תחסום ובכורים:

ואם שח בדברים בטילים כו' משמע דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא יפסיק אפי' בדברים אלו וכ"כ הכלבו:

ואם הוא מסופק אם בירך אם לאו כתב הרמב"ם עיין בב"י ואם הוא מסופק אם בירך אם לאו וכו' עד ולפי מה שהיה כתוב בנוסחאות רבינו יש לתמוה שרבינו בעצמו כתב בסי' ר"ט בשם הרמב"ם שכל הברכות כולם אם נסתפק אם בירך אם לאו אינו מברך וא"כ היה לו להקשות מדברי הרמב"ם דידיה אדידיה. יש ליישב התמיה הזאת מדיוק דברי רבינו שכתב ונראה שאינו אלא מדרבנן. ולא כתב שכיון שאינו אלא מדרבנן. אלא ודאי דס"ל להרמב"ם בודאי שברכת המוציא מן התורה ונלמד בק"ו מואכלת ושבעת אם בשכבר אכל פת חייבתו התורה לברך ברכת המזון ק"ו קודם שאכל. וא"כ בזה נדחה קושיית הרמב"ם דידיה אדידיה שהוא כתב כל הברכות שהן מדרבנן חוץ מברכת המזון שהיא מן התורה והנלמד מברכת המזון שהיא ג"כ מן התורה שהיא ברכת המוציא ועיין בדרישה:

או שאמר בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא וכאן קיצר רבינו וצ"ל שאמר בריך רחמנא מלכא דעלמא שלר' יוחנן שצריך להזכיר מלכות צריך לזכור בו העולם וכ"כ תוס' ואשיר"י וכן כתבתי לקמן בסי' רי"ד. ומ"ש רבינו אם הם שנים או רבים ולא כתב סתם היו רבים משום דלענין ברכת המזון יש חילוק בין שנים ליותר משנים דכשהם שנים כל אחד מברך לעצמו וכשהם ג' אחד מברך לכולם וכשהם ששה נחלקים לב' חבורות עד עשרה כו' אבל בברכת המוציא לא שנא אם הם ב' או ג' או יותר בכל גווני א' מברך לכולם וטעמא דשני לן בין ברכת המוציא לברכת המזון בענין זה יתבאר בסי' קנ"ג בס"ד עכ"ל ב"י וצריך עיון מה מבואר שם יותר ממ"ש בכאן בשם שבולי הלקט הטעם שיש חילוק ביניהן דהיינו לפי שבסוף הסעודה הם נפרדים זה מזה כמ"ש רבינו שמחה וה"ר יוסף פי' בשם הר"ש דברכת המזון שהיא דאורייתא אין א' מהם יוצא בברכת חבירו אבל בברכת המוציא שהיא דרבנן לא אחמור כולי האי. ומ"ש ודוקא אם הסיבו וכו' אבל אם היו יושבים בלא הסיבה וכו' אע"ג דשומע כעונה ואפילו עונה אחריהם אמן לא יצא עכ"ל הב"י:

ובעל הבית עם בני ביתו הוי שפיר קביעות פי' הר"ר יונה דבאורחים שדרך לתת לכל אחד ואחד בפני עצמו ואינם יודעין קביעותן אינם מצטרפין אלא כשהסיבו יחד מתחלה אבל בעה"ב עם בני ביתו אפי' לא הסיבו יחד מתחלה מצטרפים שכל בני הבית נגררים אחר בעה"ב:

ואם יש עמהם בעה"ב הוא בוצע ר"פ כיצד מברכין אמרינן דב"ה בוצע כדי שיבצע בעין יפה ופי' ר' יונה כדי שיוכל לחלוק ממה שבצע לכל המסובים שיעור כזית שממה שבצע המברך היה מחלק לכולם. ומ"ש ואם המסובים רבים גדול שבכולן בוצע. כלומר שאין ביניהן בעה"ב או שכולן בעלי בתים:

עד שיכלה אמן מפי רוב העונין. דאף עניית אמן מן הברכה היא וצריך שתכלה הברכה קודם הבוצע וכתב מהרי"ן חביב הטעם שאמר מפי הרוב לפי שכל המאריך באמן יותר מדאי אינו אלא כטועה הילכך לא בעי' מפי כולם. שיש שמאריכין אמן יותר מדאי והוא טעות בידם עכ"ל:

הבוצע פושט ידו תחלה וכו' ואם בא לחלוק כבוד כו' ולעיל גבי בציעה וגבי טעימה לא כתב כך שהרשות בידו לחלוק כבוד. דשאני התם גבי בציעה שאינו יכול לחלוק כבוד משום טוב עין הוא יבורך וכן גבי טעימה ומש"ה כתב ואין המסובין רשאין לטעום. והטעם הואיל והטעימה היא בפרוסה שבצע עליו לא יוכל לחלוק כבוד לאחר שיהיה ביזיון לפרוסה זו אבל בפשיטת יד לקערה לאכול שהוא אחר טעימת פרוסת הבציעה יכול שפיר לחלוק כבוד ועיין בדרישה:

מי שאינו אוכל אינו יכול לברך וכו' פירש"י לא יפרוס ברכת המוציא כדאמרן לעיל שאינו חובה עליהן לא יאכלו ולא יברכו עכ"ל. אע"פ שכל ישראל ערבים זה בזה אע"פ כן לא יאכלו ולא יברכו וצריך לתת טוב טעם לפי זה הלא לא סגי בלא אכילת פת בשבת וא"כ מ"ש ברכת המוציא דשבת מברכת המוציא דאכילת מצה וא"כ למה כתב המרדכי בפ' ע"פ וב"י הביאו שאין מברך לו ברכת המוציא וברכת המצה ובכה"ג דקידוש יכול לברך להוציא:

אבל פורס הוא לבניו וכו' כתב הב"י ואיכא למידק במאי מיירי אי בקטנים אפי' לאחרים נמי דאטו לאחרים אסור לחנך במצות ואי בגדולים אמאי פורס להם נימא בהו נמי לא יאכלו ולא יברכו ועוד לישנא כדי לחנכם במצות לא שייך שפיר בגדולים ועוד בגמ' איבעיא לן ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו ופשיטנא לה מדרב פפי הוה מקדש לאריסיה וכו' ונ"ל דודאי בבניו ובני ביתו הקטנים דוקא קתני דפורס להם אע"פ שאינו אוכל עמהם כדי לחנכם במצות. אבל אחרים אע"פ שהם קטנים כיון שיש להם על מי שיסמוכו לחנכם לא יפרוס להם. ועי"ל שכל שהם קטנים מותר לפרוס להם לחנכם אע"פ שאינם מבני ביתו והא דנקט בניו ובני ביתו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט שאין קטנים מצוי' לאכול אצל גדול אא"כ הוא אביהם או בעל ביתם: